|
 |
פעם פעם, לפני שנים רבות מאד שקשה אותן לספור היה היתה אהבה. בוקר אחד החליטה האהבה לשבור את הכלים. נמאס לה, והיא רצתה לנסוע אל ארץ רחוקה רחוקה עם שמיים כחולים. אהבה לבשה מעיל, וכובע גם אהבה אמרה יפה שלום, כל טוב ותודה ויצאה מן הבית עם המזוודה.
בני האנוש לא שמו לב שהאהבה נסעה. לא הרגישו שהיא חדלה מלהתקיים. ואולי לא הייתה קיימת מעולם... ומאז הלכה, האנשים כולם משחקים ב"נדמה לי" עד עצם היום הזה.
אהבה
©
כל הזכויות ליצירה שמורות לנדודים בחול

|
רק חברים בכיפה יכולים לכתוב תגובה
|
|
|
|
ח´ טבת ה´תשע"א  | | לא לך, לעצמי, הייתה: "איזה יפה!" זה מה שמלמלתי לעצמי, בלי לשים לב. אני תוהה מה יותר טוב, הרעיון או הביצוע. כי הרעיון מקסים. אם כי הייתי מורידה או משנה, או מחליפה מקום למשפט: "ואולי לא הייתה קיימת מעולם". למרות שהוא כמעט עיקר הרעיון, אולי עדיף לרמוז אותו, או להניח במקום אחר. או לא לשים אחריו 3 נקודות. בכל אופן, זה יפהפה! |  | ח´ טבת ה´תשע"א  | | את כותבת יפה...ועצוב... |  | ט´ טבת ה´תשע"א  | | |  | י"א טבת ה´תשע"א  | | אני לא יודעת מה בדיוק בכתיבה שלך הזכיר לי סגנון ישראלי ישן ואהוב מאד. "אהבה לבשה מעיל וכובע גם" איזה כיף, פשוט תענוג.
את הרעיון פחות אהבתי. זוהי סוג של הסתכלות על האהבה כרעיון מיסטי ובלתי מוחש, שאי אפשר להשיג אף פעם. האהבה לא נסעה. היא פשוט עבודה קשה, ואנשים לא כל כך אוהבים לעבוד.
בכל אופן הכתיבה היתה כמה שניות מתוקות מאד. תודה לך
|  | י"א טבת ה´תשע"א  | | אוי, זה עצוב לחשוב שיש עולם בלי אהבה... הילדים שלי, החברות שלי, האחים שלי.
נדמה לי שהמחשבה הזו חוטאת בעיקר לאמון שלנו באהבות רבות ושונות, מגוונות.
עֹז
|  | כ´ טבת ה´תשע"א  | | ולחטוא במילים זה מותר... מה גם שאני האדם הראשון שמתהלך על האדמה הזו ומשתוקק להאמין באהבה,רק שזה לא ממש מסתדר. תודה לכולכם בכול אופן. |  | |