בנושא
בכרם
חדשות
 
לעולם ועד / עלמה לבד
בביכורים מאז כ"ט כסליו ה´תשע"א

השמועה עליו עברה מפה לאוזן, בלחישות של מי שאינו יודע דבר. מינקות היא שמעה עליו וחלמה אותו וערגה אליו בלי לדעת למה היא עורגת. בלילות המתוקים כשהאומנת שלה היתה שרה לה שירים ומספרת. תמיד דיברה על הסוד הזה. והיא התמלאה סקרנות כזאת ורק רצתה לדעת עוד. ועוד. אבל העוזרת שלה היתה מחייכת חיוך צופן קוד. ומבטיחה לה שיום יבוא. יום יבוא.

אמא שלה אף פעם לא דיברה איתה על זה. בעצם, כשהיא נזכרת אחורה, אמא שלה אף פעם לא דיברה איתה על נושאים רציניים באמת. היא בעיקר הקשיבה לה. לפעמים צחקה. ותמיד המהמה והתחמקה משאלות מסובכות מדי. ורק עכשיו היא מתחילה באמת להבין את זה. אולי גם האומנת של אמא שלה היתה מספרת. היא נזכרת במשפט שאמא שלה היתה מדקלמת כשהציקה יותר מדי. "מה שלא יודעים לא יכול להזיק". אבל ילדים אף פעם לא מקשיבים להורים שלהם. וקסם סיפורי הלילה היה חזק יותר. לו יכלה להשיב את הזמן לאחור היתה מחבקת את אימא שלה ושותקת. ולא מבקשת דבר.


אהובה שלי,
שלושה ימים בלעדייך. מתגעגע נורא. יורד כאן גשם בחוץ ואני חושב עליך. זוכרת את הערב ההוא כשהיינו על הסלע החום ואת הבטחת לי שלא יהיו סודות בינינו? לא אמרתי לך אז אבל כשאחזת בידי באותו יום ידך היתה קפואה. כאילו קרח דק עוטף אותך. נטיפים וזקיפים של זכוכית נוזלית מפרידים בין חום גופך לחום גופי. ואני לא רציתי לשאול.
עכשיו, רחוק ממך אלפי קילומטרים, אני נזכר ברגע ההוא שלא דיברנו עליו מעולם ותוהה איך היתה ההרגשה כשניסית להאמין בכל כוחך לשקר של עצמך. ולא הצלחת.
מתוקה, אני עוצם עינים ומעלה את פנייך, הבעות משתנות של קסם ומסתורין. ומה סוד כוחן של עיניך? אני מתפלל שיום אחד הן יגלו לי.
אוהב אותך עד כלות, סופר את הימים עד אליך,
בעלך
אהרון.


היא לא היתה ילדה כזאת. את זה היא יודעת. אומרים שהילדות תמיד נצבעת ברכות הורודה של גלי הנוסטלגיה. אומרים שהילדות היא גן עדן אבוד. אבל היא זוכרת בבירור תמונות תמונות. חד מימדיות, צבועות בצבעים חזקים. איך הייתי אז, אמא? היית ילדה שמחה. הבאת לנו הרבה אושר. אמא שלה אומרת. את עדיין מביאה. ונושקת לה במצח.
דווקא במצח.
אהרון אוהב לנשק לה במצח. החלק. המתוק. האהוב. כך לחש לה. זה היה לפני הסוד ולפני הקמט. והיום כל נשיקה מזכירה לה את הימים האלה. בהם ציפתה לדעת. להיות יורשת סוד. היא מחליקה יד על מצח קמוט. היום היא כבר יודעת.


יקרה,
עוד מעט. אני כותב לך מהדרך. קצת קשה לראות והכתב ודאי יוצא עקום. אתמול שכבתי ער כל הלילה. חשבתי רק על זה שאני חוזר עוד כמה ימים הביתה. שמחר כבר מתחילים לחזור. היה קשה. את יודעת? ניסיתי להבין מה הכי חסר לי. הימים מלאי חוויות, סיפור רודף סיפור, והבנתי פתאום שאני כאן לבד. שאין עם מי לחלוק. אין את מי לשתף. אני ממלא דפים בחוויות וכותב לך. אבל רק כשאת איתי ומקשיבה לי הסיפור מתמלא צבע. החוויה מקבלת צליל, וטעם, וריח, וממשות. ובינתיים אני שולח לך מילים ריקות בדואר. על דף דהוי הן מחכות שתקבלי אותן ותפיחי בהן חיים. ילדתי שלי, עוד מעט.
מחכה להיות שותף לך כל רגע,
אהרון שלך.

הוא תמיד היה רומנטי יותר ממנה. אבל היא אהבה את זה כל כך. היה לוקח אותה למקומות קסומים. מדבר איתה במילים יפות. בטון לוחש. והיא נדהמה מהכוח שלה. רואה איך קולו היציב, הרועם מעט, מתרכך. איך עמידתו מתרפה, עיניו מתרחבות. אהרון, שהוא מושא הערצה, ופחד. והוא שלה.
אבל לא בגלל זה אהבה אותו. היתה זו האמונה הבלתי נגמרת שלו, והתמימות, והרצון הזה, והפשטות הנפלאה שיש ברצון להיות יחד. ובעיקר היחד.
ורק מאוחר יותר גילתה את העוצמות הנושבות ממנו שמתערבבות בשבירות שלו. ואת הלב הרחב שלו שמתחבא מתחת לחזה רחב. ואת היכולת שלו להחזיק אותה. ולהחזיק בשבילה ובעיקר לסלוח לה על שהיא לא מספרת לו.

מגיל שתים עשרה החלום הפך להיות נחלתן של חברות. מצחקקות וסמוקות דימיינו בחדרי חדרים מי תיבחר. מי מהן תדע. מנסות לנחש מהו הסוד הזה. על מה אסור לדבר. וכמה עוד אנשים שומרים בליבם. ואת מה.
והיא חלקה איתן את חלומותיה. מתפעמת סיפרה איך נדמה לה ששמעה משהו. לחישה רפה. רמז מקדים. ויחד תהו אם ייתכן שסומנה כבר. והן לחשו לה בעיניים מושפלות שאולי גם הן.
חברה אחת לקחה אותה ערב אחד. היה יבש באוויר ושפתיה היו סדוקות. ובכל זאת דמעו עיניה מאיזה רוח בלתי נראית כשהחברה סיפרה שהיא חושבת שזהו. ושהיא הולכת להיות יורשת סוד. ויש לה את כל ההוכחות. וכשהן התחבקו בלי שמץ קנאה ביניהן היא רק איחלה לה הצלחה והתמלאה שוב בסקרנות. והתחננה לאי שם עלום שגם היא תהיה יורשת. שגם היא.
וזה היה לפני אהרון כשירשה לבסוף. ביום אחד. שנים אחרי הערב היבש ההוא והתחינה המתפרצת. כשאהרון הכיר אותה כבר היו העינים שלה סגולות כהות במקום תכלת. ושיערה המתולתל התיישר בקווים קווים שחורים כהים. ורק אחרי שהתחתנו התחילו גם השפתיים להתדקק מעט. צורת חישוק. והגומות נחלקו בפנים שלה. חוזרות וממלאות את לחייה בקו נקי עגול.

ומה שלומך בת? שואלת אותה אמא. נהדר. היא מחייכת.
ומה שלומך ילדונת? אבא מלטף שערה. נפלא. היא רוכנת ומנשקת לראשו.
ומה שלומך מתוקה? שואלות החברות והשכנה ובעל המכולת והנהג שמסיע אותה כל יום חמישי.
הכול בסדר. ובעלי. והעבודה. הבית מסודר. מחר נצא לפיקניק. מזג אוויר נפלא היום. יש לי מתכון מצוין לעוגה. אתמול ראיתי פרח צהוב עם עלים סגולים, נדמה לי שהוא פרח בן לילה. וחלמתי שאני הולכת על החוף ושרה ומישהו קורא לי מתוך צדף.
והסוד והסוד ומה שלומך ורק אהרון לא שואל דבר. ואהרון עומד לחזור מחר הביתה. היא מביטה בראי ודמעות זולגות על פניה.
לא בבת אחת זה קרה אלא חלק חלק. כשהסוד ייבש את גופה וקימט אותו, מצמק אותה, שואב אליו. והיא בוחנת. את הידיים הקמלות לאיטן, העיניים נשקעות והבטן והגב. והיא רוצה לצעוק אותו ולספר לו אבל הסוד כובל אותה אליו. היא הולכת ומצטמקת לתוך החושך. כשיחזור אספר לו. עוד נבטחת בה ההבטחה. והיא קטנה ונרקבת לתוך לילה אינסופי. בשארית כוחותיה היא מתרוממת. נושקת ברכות לתמונת בעלה על השידה. משאירה חותם שפתיים דקות. אוהבות. נשיקה אחרונה.


אהובה,
התעכבנו קצת. חוזר הערב. חכי לי.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לעלמה לבד
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ו´ טבת ה´תשע"א  
עד הסוף פה.
בכוונה נתתי לזה לחכות, ונכנסתי כל יום לקרוא את זה מחדש ברעננות, ועדיין לא הצלחתי
ו´ טבת ה´תשע"א  
בדיוק בגללו, יש לסיפור שלך כזה קסם מתוק ואחר.
אילו הייתי מבינה אותו לעומק, את כל הכוונות הנסתרות והסודות שלו- הוא היה מושלם הרבה פחות.
זה הרי הרעיון שלו, נכון? סוד. אז גם לנו אסור לדעת מהו. וזה מדהים.
הכתיבה שלך יפהפייה, הכי טובה מכולם כאן, לדעתי. מלוטשת ונוגעת. כל משפט בגוון מתאים.
אהבתי את המכתבים, הם נהדרים!
וגם הסוף כמובן.
את מקסימה!
ו´ טבת ה´תשע"א  
איזה סיפור... אני מנסה להבין, חושבת שאולי הצלחתי קצת...
זה נפלא.
ו´ טבת ה´תשע"א  
זליג- קודם כל תודה,,
בעיקרון זה מה שבלייט כתבה..
פרסמתי את הסיפור בסדנא ואז ניסיתי לשנות ולהסביר לפי בקשת הקוראים אבל הסיפור פשוט איבד את עצמו לדעת.. אז השבתי אותו לחיים.. בכלופן תודה על הניסיון.. פשוט אין לי איך להסביר. זה ככה.
ובלייט- תודה.. חיכיתי לקרן אור כמוך:)... בדיוק מה שאמרת. כל כך משמח לדעת שקראת והבנת מה רציתי..
וואל- תודה רבה.. אם את חושבת שהבנת אז זה כבר מספיק.. הרי לא באמת חשוב מה הבנת..
תודה לכם.
הסיפור הזה חשוב לי באופן מיוחד והוא עבר הרבה גלגולים.
כיף לראות אותו פה ביחד אתכם..:)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד