בנושא
בכרם
חדשות
 
לא נעים / אמיר מויאל
בביכורים מאז י"ב כסליו ה´תשע"א

בתחילה החידה הסעירה את דמיוננו. הסברה שלי הייתה כזו:

שני גמדים, אולי שלושה, מטפסים בקושי רב אל הכיור, ובזמן שאני ואשתי מחוץ לבית, בטוּב לבם, הם מחליקים, אחד קופץ על הנוזל של הכלים ומשפריץ סבון, השני מחזיק את הסמרטוט ויחד עם השלישי הם שוטפים לנו את הכלים. את הברז מפעיל כמובן הגמד הראשון שמעוצמת התנופה הוא נוחת ישר עליו ונותן דרור לקלחת המים. בתסריט השני, שהקדיח במוחה של שותפתי (או אולי שוטפתי) למטלות הבית- אפשר היה למצוא תמונה של ינעם מטפס על כתפיה של נפת, ובהידור של הדיבר החמישי - הם עושים לנו יחד הפתעה ושוטפים את הכלים, כדי שלאמא ואבא העייפים יהיו כמה רגעים של נחת.


את שני התסריטים נאלצנו לפסול. את הגמדים כי ריססנו לא מזמן, ואת תסריט הילדים המטפסים כיוון שינעם הוא לא הטיפוס של נפת.


אז איך ייתכן, שבכל פעם כשאנחנו חוזרים הביתה הכלים עומדים כחיילים, מצוחצחים ומבריקים, מסודרים וממורקים, מטפטפים את שאריות המים האחרונות על מייבש הכלים?

התעלומה לא איחרה מלבוא על פתרונה. להפך, היא נפתרה כיוון שהקדימה. אשתי. להגיע הביתה. ואז תפסה את השמרטפית שלנו על חם- משמרטפת במים ובסבון את הכוסות והצלחות שחיכו לנו בסבלנות מהצהריים. "אמיר" היא אמרה לי כשחזרתי באותו יום מהעבודה "לא נעים". "מה 'לא נעים'"? השבתי אחריה שעה שעוד צלחת עשתה את דרכה לכיור." "גיליתי איך הכלים נשטפים כשאנחנו לא כאן". "יקירתי," אמרתי בעייפות שאפיינה ויכוחים ודיונים אינסופיים "כבר דשנו בזה. אין סיכוי שינעם מטפס על נפת ולא שובר לפחות שלוש כוסות, את חייבת להיכנע לתיאוריית הגמדים", "נו, תהיה רציני," כך אשתי "זו רוזה, השמרטפית". "רוזה השמרטפית מטפסת על נפת כדי לשטוף כלים?!" הזדעקתי "הרי זו שערוריה! בהחלט לא נעים. תפסי אותי עכשיו אישה, אחזי בי בכח- פן אצא ואשטוף אותה". "הירגע," אמרה חושפת השערוריה ותפסה אותי בקלות רבה מדי "התכוונתי שרוזה שוטפת את הכלים כשהילדים משחקים בסלון, וזה לא נעים כי זה לא התפקיד שלה". יישרתי את החולצה, וחייכתי בדביליות אופיינית "ידעתי את זה. טוב, זה רק מראה שריססנו טוב נגד הגמדים," ניסיתי להיחלץ מהמבוכה. אשתי עיקמה את הפה ואמרה "אתה יודע מה זה אומר, נכון?" "בוודאי" אמרתי "שצריך להגיד לה תודה, ולשים פתק מעל הכיור 'יש גם כלים ליד המחשב-לא עושים חצי עבודה'?". בזמנים כאלו אני מודה לאל על שלא נתן כח רב מדי לנשים, אחרת הכתף שלי היתה נתלשת ממקומה מהחבטה שניתכה בה. "זה אומר יקירי, שאתה צריך לשטוף כלים לפני שאתה יוצא מהבית".


מה אומַר? שטפתי. יצאתי מהבית באיחור של רבע שעה, אבל הכיור הבריק. בערב חזרתי הביתה ולמרבה ההפתעה גם הפעם פניה של אשתי אמרו "רוזה. לא נעים". הנחתי את התיק על הספה בסלון - והרמתי גבה אחת ימינה. (גילוי נאות- במציאות אינני מסוגל להפריד בין המוטוריקה של הגבות והסיכוי שלי להרים גבה אחת הוא רק כאשר שתי הגבות יתחברו לאחת, או באופן ידני) אשתי החוותה בידה על הסלון ושאלה מה שונה. שאלתי אותה אם זו חידה חדשה כיוון שנפתרה חידת הגמדים, אבל היא לא חייכה. "תתרכז" אמרתי לעצמי. מה שונה בחדר הזה..."אה הא!" הכרזתי כמוצא אבידה "יש תיק על הספה!" "זה התיק שהנחת הרגע," כך אשתי "ואתה תמיד מניח אותו כאן, רק שהפעם שמת לב כי הוא הדבר היחיד על הספה." הפכתי את הדבר בראשי. באמת מעולם לא שמתי לב שצבע השולחן שלנו הוא חום. וצבע המדפים לבן. אבל בדיוק שהיכה בי הפתרון היכתה בי מחשבה חזקה יותר "רוזה...?" שאלתי בחשש. אשתי הנהנה ואמרה "לא נעים". ואני חשבתי על הבוקר שצפוי לי בכל יום רביעי והסכמתי שזה בהחלט לא נעים. בלעתי את הרוק והתחלתי לאמוד כמה זמן ייקח לי לסדר את הסלון שוב למצב כזה.


יום רביעי אץ לו, צובר כלים ספרים וצעצועים ואני התחלתי בסדר יומי החדש. שטפתי כלים, סידרתי את הסלון, איבקתי את כריות הספה וניגבתי את השולחן. מרוצה ומתנשף יצאתי באיחור של ארבעים וחמש דקות מהבית. קניתי פרחים ויין בדרך הביתה לחגוג חזרה לחיים נורמליים. הסטתי את מעט השערות שנותרו לי הצידה, ודפקתי בדלת. אישתי פתחה את הדלת ובחיוך כובש (בכל זאת- אנחנו גרים בשטחים) העברתי לידה את הפרחים (מה שאני מכנה "פרס נובל") ואת היין (מה שאני מכנה "מה ההבדל בין יבש לחצי יבש"?) וחיכיתי לתגובתה. היא חייכה בחזרה כראי ואמרה "רוזה". "לא יקירתי, את מתבלבלת," אמרתי והזכרתי לעצמי את נפת, מלגלגת עליי כשאני מתבלבל בין הילדים בגן "הפרחים בשבילך, לא בשביל רוזה". "אני לא מתבלבלת כלל וכלל, הבחנת במשהו שונה כשנכנסת הביתה?" שוב החידות הללו. חזרתי מעט לאחור והסתכלתי. חתול שחור עבר לידי וצחק בלעג. החזרתי מבט שואל לאשתי. "הדשא, השביל..." הפטירה אשתי בייאוש מעיוורון הסדר שלי. "הדשא מכוסח, השביל נקי, העץ גזום". "כך", אמרתי. "עוד מעט אני אכסח, זה לא יהיה נקי, ואני בכלל לא מגזום!" את המשפט האחרון לא באמת אמרתי אבל הוא בעבע בי כְּלַבָּה רותחת. "תפסי אותי עכשיו אישה, אחזי בי ואל תרפי - אחרת אינני אחראי למעשיי! אני מתחיל לחשוב שעדיף היה שהיא תטפס על נפת כדי לשטוף כלים!" אשתי שאפה אויר דרך האף בצורה קולנית, ניפחה את החזה, הרימה גבות מסודרות אל המצח וכל כולה אמר "אין מה לעשות". או בעצם יש מה לעשות. לך יקירי. הרי-"לא נעים".


שנאתי את יום רביעי. אשתי הקדימה ללכת ללימודים ואני הרי כבר מכיר את השוטף. את הכלים. את הסלון. את הגינה ואת השביל. "בשביל מה". שאלתי בהביטי השמיימה, ודמיינתי לרגע את רוזה רכובה על מטאטא, כובע מחודד לראשה וכישופי סדר וניקיון באמתחתה. צחוקה מרושע. אני מתחיל להבין כעת מניין בא הרעיון כי מכשפות קשורות למטאטא. יצאתי אחרי שעה וחצי מהבית, מותש ועצבני, מזמזם חרישית- "רוזה רוזה רוזה רוזה, את שמרטפית שלי, כמה כלים עוד לך אשטופה? עד שאת תירגעי," הקפדתי כי הע' של 'תירגעי' תהיה גרונית כיוון שכך דרך העולם בעיוותי שירים הקשורים באלימות. למַזְרֵחַ אותם וכאילו להוסיף להן מימד מאיים. "לפחות זה הסוף" הרגעתי (בע' של אשכנזים) את עצמי, כאשר עברתי בראשי על כל המטרים המרובעים שמרכיבים את ביתנו וגינתנו וגיליתי לשמחתי שכולם מטופלים. זיעה קרה כיסתה את מצחי שעה שנזכרתי שהמחסן שמתחת למדרגות לא מסודר. שניות של חרדה חלפו עד שעלה בדעתי שהוא נעול היטב אך שוב נתקפתי צמרמורת כשדימיינתי את רוזה פורצת את המחסן עם צבת ענקית, רועדת מסדר וניקיון ולהוטה לנקות משהו. בעבודה לא הייתי רגוע. כל היום חשבתי על רוזה יושבת עצבנית בבית המסודר שלנו, מוקפת בריחות נעימים, ומחפשת ללא הצלחה דבר מה לסדר. ייתכן שאגיע הביתה בדיוק בשעה שפרמדיקים יפנו אותה מפרכסת בפראות על אלונקה, וכשאשאל אותם מה קרה לה יאמרו לי בפנים רציניות: "עודף חוסר מעש". הערב ירד, וכשהגעתי הביתה אשתי קידמה את פניי, זרועותיה שלובות על החזה ומבטה מוטרד. חיפשתי את אנשי מד"א- ולא ראיתי. הסתכלתי סביב לראות מה השתנה. הכל אותו דבר. השביל נקי, הדשא גזום, הסלון מסודר והכלים שטופים. הפכתי את מבע פניי לסימן שאלה. אשתי הביטה לי ישר בעיניים ושאלה "הבחנת במשהו שונה כשנכנסת ליישוב?"


מאז אני שומר על הילדים.



הומור ניקיון

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאמיר מויאל
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ו כסליו ה´תשע"א  
גם כתוב לא רע בכלל.
תודה!
ט"ו כסליו ה´תשע"א  
אתה ממש מזכיר לי את קישון.

וזאת המחמאה הגדולה ביותר שכתבתי פה אי פעם לדעתי.

שו"מ
ט"ו כסליו ה´תשע"א  
הדברתם את הגמדים? אתם לונורמלים, בחיי.



כתיבה מקסימה. חייכתי בקול.
ט"ו כסליו ה´תשע"א  
(אולי גם תשמור על הישוב???)
היה חזק ביותר
י"ט כסליו ה´תשע"א  
גם הסיפור וגם הכתיבה - פשוט תענוג. תודה.
י"ט כסליו ה´תשע"א  
כ"ט תשרי ה´תשע"ב  
אכן, קישוני ומעלה חיוך רחב.
כ"ט תשרי ה´תשע"ב  
והריסוס של הגמדים בכלל שבה אותי...
כ"ז טבת ה´תשע"ב  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד