בנושא
בכרם
חדשות
 
קולקטורים - פרק 31 / דוצקי
בביכורים מאז י´ כסליו ה´תשע"א

בס"ד

העבר

שיירות של אנשים הלכו להם בגשם השוטף, מוקפים בחיילים המאיצים בהם להמשיך קדימה, אל מקום לא נודע.

לרוב החיילים, באותו היום, לא הייתה ממש סבלנות (לא שתמיד הייתה להם).

הם הפסידו במלחמה, ראש הארים התאבד בביתו, משאיר את העדר ללא מנהיג.

אבל לפני מותו הוא נתן הוראות מדויקות - לסיים את מה שהוא התחיל.

אז החיילים המשיכו למלא הוראות במרץ, דוחפים את האנשים הלאה.

אחד מהאנשים בשורות היה מרדכי . הוא הופרד מאשתו ומבתו לפני כחודשיים, ולמרות שהוא המשיך לחפש שוב ושוב - לא מצא אותם.

היחיד שנשאר לו היה בנו הקטן - קופ'לה, בעל הפאות המסולסלות, שב"ה, הצליח להסתיר מעיני החיילים.

והנה מרדכי רואה פירצה בגדר התייל, וקבוצה של נערים זוחלת מחוץ לשיירה אל החופש.

מרדכי נוגע בכתף בנו, מעיר את תשומת ליבו: "כשתוכל, ברח מכאן עם הנערים" לחש מרדכי.

"אבל אבא..." לחש קופ'לה.

"ניפגש בסוף, כולנו, אני מבטיח," אמר מרדכי, "עכשיו אתה צריך ללכת".

"היי, בלי דיבורים שם!" אמר חייל שרירי אחד, והתקרב אליהם כדי ללמד לקח, למען יראו וייראו.

מרדכי, בקריאת קרב, עט על החייל, שהופתע מההתקפה, ואילו קופ'לה הצליח לצאת דרך הגדר עם שאר הנערים.

כמה שניות אחרי שיצא, נשמעה יריה חזקה, ואז - דממה.

                              *

"טימי, למה אתה מראה לי את כל זה?" שאל בועז, "אני לא יכול לסבול עוד...".

טימי ובועז שייטו במעבורת בין - הזמנים, מיליוני חלונותו של זמנים מסביבם, והם רק היו צריכים לבחור.

טימי כיוון את בועז לחלון ספציפי, בו העתיד היה נראה שחור.

"זה נראה קשה," אמר טימי, "זה היה קשה, אבל מכאן הכול התחיל".

"למה אתה מתכוון?" שאל בועז.

טימי בחר בחלון מסוים, והמעבורת נכנסה אליו.
      
                                     *

שני נערים ואיש זקן ישבו על כיסאות בחדר המתנה של בית חולים. אחד מהנערים כסס את ציפורניו, השני, קרא בעיון ספר, והאיש הזקן נראה מכונס בתוך עצמו.

רופא אחד ניגש אליהם, כשחיוך נסוך על פניו: "מי מכם הוא יוסף?".

הנער שכסס את ציפורניו הרים את ידו.

"אני שמח לבשר לך, אדוני," אמר הרופא, "שזכית בתינוק חמוד ויפיפה, אשתך מחכה לך בפנים".

"תודה, אדוני הרופא!" אמר הנער בהתרגשות ורץ אל אחד החדרים.

האיש הזקן קם והודה באריכות לרופא, ולאחר מכן ניגש אל החדר.

הנער השני נשאר בכיסאו, ממשיך לקרוא בספרו.

                                 *

"איך שני האירועים האלה קשורים אחד לשני, טימי?" שאל בועז.

"תביט הלאה, חבר," אמר טימי, והצביע על חלון אחר, "מה אתה רואה?"

                                 *

כביש איילון היה חופשי ממכוניות בשעה הזו של הלילה, כשרחל נסעה במכוניתה לכיוון ביתה.

כבר שעברה את עזריאלי, הריחה את ריח הניחוח של בישולי בעלה, בארוחת הערב שהבטיח לה.

יוסף הבטיח לרחל שלא יהיה בצלחת שום סוכר (הוא היה חולה סכרת), מה שציער מאוד את ילדם הקטן.

בחיים צריך לשמור על בריאות.

רחל הגיעה לרמזור, מחכה שיידלק כבר אור ירוק, ופתאום הופתעה לשמוע דפיקות על דלת מכוניתה.

היה זה אדם שנשא תיק כבד, הוא הלם בחוזקה בדלת וקרא: "גברת, תני להיכנס! אני צריך טרמפ!"

רחל פתחה את החלון, מנסה להיות כמה שיותר חביבה לאיש גס הרוח הזה.

"לאן אתה צריך?" שאלה רחל.

"חולון" קרא האיש, ופתח את הדלת בחוזקה.

"מצטערת, אבל אני לא מגיעה ל..." החלה רחל.

את המשפט לא הספיקה לסיים, האיש ירה באקדחו, מטווח אפס.

                                    *

"אתה ממש גורם ליום הזה להיות גרוע יותר ויותר," אמר בועז, "מה העניין? מי האנשים האלה?"

"עוד כמה חלונות, ותבין" המשיך טימי.

                                       *

בבית הקברות עמד לבדו נער כבן תשע עשרה, כולו לבוש שחורים וציצית ביצבצה משולי בגדיו, למרות שטרח להסתירם.

הנער עמד מול שלוש מצבות, על האחד היה כתוב השם: יוסף בן אמיתי, על השנייה - רחל בן אמיתי, שייתה מקושטת בזרות פרחים, ועל השלישית - קופ'לה בן אמיתי.

הנער התחיל לדבר: "מזמן לא נפגשנו, התגעגעתי, אני באמת מחכה לכם. אתם יודעים, דוד מיקי שומר עלי כמו כלב שמירה, אז כשתראו אותו - תגידו לו שירד ממני קצת..." האיש חייך לרגע קל והביט סביב, אולי בודק אם שמעו אותו. 

הוא השפיל את עיניו, ואז המשיך: "דוקטור זיווה קבעה שאני לא יכול להביא ילדים, משהו בגוף שלי, לא יודע...", הנער איגרף את כף ידו ואמר "אבל אני נשבע - לא יהיו עוד מקרים של חוסר צדק! אני אדאג לזה אישית! וכך גם אנציח את זכרכם."
                              
                                    *

"אז," הניח טימי את ידו על כתף בועז, "מה הבנת, ידידי?"

שכל היום הזה משוגע," השיב בועז, "האם זהו פרופסור טרומן? וכאן ההכרזה על הקולקטורים?"

"בדיוק" אמר טימי בחיוך.

"אז חייבים לעצור אותו!" אמר בועז, והחל לחפש בעצמו חלון מתאים - הזמן שבו עבד הפרופסור על תוכנית הקולקטורים."

"ממש לא!" משך טימי את בועז אליו, "אם תשנה את העבר, אתה יכול לסכן את כולנו! את רחלי, את יוס', את ערן, וגם אותי ואותך!"

"אז מה נעשה?" שאל בועז.

"בוא, נביט על התוצאות" אמר טימי ובחר חלון.

                                     *

האולם בבניני האוניברסיטה העברית בירושלים היה הרוס.

רובוט ענקי נאבק עם קבוצת שוטרים, אבל זה לא הזיז לו, הקולקטור ביצע את משימותיו כראוי.

על הרצפה שכבו מספר גופות של האנשים שלא שפר עליהם מזלם בקרב הזה.

בין הגופות היו שלושה צעירים, שנלחמו בקולקטור עד טיפת דמם האחרונה. 

                                 *

"לא!" צעק בועז וכמעט קפץ מהמעבורת אל החלון, מזלו שטימי החזיק בו חזק, "זו אשמתי בלבד! לא הספקתי, בבקשה תסלחו לי...".


                                  המשך יבוא...


מדע בדיוני סיפור בהמשכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדוצקי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד