בנושא
בכרם
חדשות
 
בסתיו גברים נושרים / Bea
בביכורים מאז ט"ז חשון ה´תשע"א

 It's four o'clock in the morning, damn it.
 Listen to me good,
 i'm sleeping with myself tonight
                                   


ואיתי בא אלי בקיץ לוהט, כמו השמש. עז וגבוה. כמו שחלמתי בלילות נערות ארוכים עם רגליים בשורטס על הקיר וראש לכיוון ההפוך ושיער נשפך על הרצפה. הוא היה ארוך ארוך וכהה. הייתי אוספת אותו למעלה או קולעת לצמה או סתם נותנת לו להתפרע על הכתפיים. זה היה לפני שהתחלתי להשאיר אותו, קווצות קווצות נושרות בכל מקום שהלכתי אליו.

וחלמתי אחד כזה עם גומות ועיני שקד, חסון ושאגיע לו עד עצם החזה, ואמא הייתה אומרת שזה מצחיק שאני כל כך קטנה ורוצה מישהו כל כך גדול. ואיתי יפה. אמא מצקצקת בלשון ואומרת כמה אנחנו יפים ביחד, ואיך אפשר להיות עצובה, כשיש לך את הילד הכי יפה בגן.


ויהיו לנו בעזרת השם הרבה ילדים כמו שאני רוצה ואיתי נחנק ומשתעל ואני טופחת לו על הגב בעוצמה והוא אומר שבטח שגם הוא רוצה הרבה, ילדים זאת אומרת, ופלאי הגנטיקה, יהיו להם עיניים כחולות, כמו שלי, או כחולות, כמו של איתי. לא חומות כמו שלו.



ההוא חזר פתאום באמצע נובמבר. דפק לי יום אחד על החלון כמו גשם. קר ודוקר ושוטף את כל שהיה, כל שיהיה. אני מציצה בקוקר ורואה אותו סחוט ומיואש והלב שלי מפרפר. בום בום. הוא בועט במשקוף. בום בום. תפתחי. מתחנן. בום בום. רק תני לי להיכנס. מייבב. קורס על המפתן. בום בום. הוא נוקש לי על הדלת ועל הלב. ואני עם הגב לפתח עוצמת עיניים חזק חזק ולופתת את הידית. מציירת לי בצבעים חדים את איתי בחולצות מכופתרות בתכלת ובלונד ומטר תשעים.

ואיכשהו פתאום השיער הרטוב שלו נוטף לי על הריפוד של הספה ואני חבוקה בסווטשירט ספוג המים ומלטפת אותו, לוחשת שברי מילים, מחליקה על הגומות. אני סופרת בלב את הנשימות שלו שנרגעות אט אט וחושבת לעצמי שמי יודע, אולי חורף אחד עוד נתכרבל מתחת לפוך כמו זוג אוהבים נורמאלי ופשוט, עם חולצות גולף ושתיקות ועננים. ואני אשתה תה חם, כמו זקנים, והוא ישתה קקאו חם, כמו ילדים. ואולי זה רק האדים של הרדיאטור שמשבשים את בהירות המחשבה שלי, אבל לרגע אני מעזה לחלום שאולי עוד נהיה בסדר.



ולאיתי יש גמרא בבוקר וסטאז' במשרד מלוקק בצהריים ולימודים לתואר במשהו שנשמע מרשים ומעורר התפעלות ודורש מינימום השקעה בערב, ובלילה יש לו אותי.


להוא אין אפילו בגרות כי האידיוט עשה הכול חוץ ממתמטיקה. ונכון שהוא לא ריאלי, אבל אני מגחכת מעצם המחשבה עליו כטיפוס הומאני, ובכלל הוא מבריק ואולי הוא עוד היה מצליח, אבל כבר לא, כי הוא בטח לא נוגע במחברות ועל כריכות הספרים של בני גורן הוא רק מצייר בריכוז ומצח מכווץ את השרבוטים המקסימים האלו שלו מאז שנגמרנו ואיתנו השיעורים הפרטיים, אלה שאני יושבת ברגליים משוכלות על רצפה קרה וקפה לוהט ומסבירה לו בפעם המי יודע כמה טריגו בסבלנות אין קץ. והוא רק מסתכל עלי ואומר את יפה. ומחייך. ואני חושבת לעצמי איך למישהו שחור ועקם יש שיניים לבנות וישרות כל כך. ובבוקר הוא במיטה. ובצהריים הוא עדיין במיטה. ובערב הוא מתקלף מהמיטה ובלילה הוא יוצא לשתות כל ערב עם מישהי אחרת ומתקשר אלי שיכור וצורח שהוא לא מתגעגע כבר. אני שומעת?היטב?הוא רק רוצה שתדעי שהוא לא מתגעגע בכלל.


וזה יעבור. בטח שזה יעבור. הם אומרים שזה רק עניין של זמן, והעולם עוד יחכה בחוץ, כשהוא בפנים. ייקח יום, שבוע, חודש, פי שתיים מהזמן שהייתם ביחד, סמסטר, חצי שנה. לעזאזל. שנה.


והם צובטים בלחי ומחליקים על השיער וכמה שאת מקסימה ותאכלי, את קצת רזה מדי. ואומרים זה נורמאלי להתפרע ולעשות קצת שטויות, דקה לפני שאת נהיית בת עשרים ואת לא יכולה להתחבא מאחורי הטייטל המחמיא של טיפש עשרה. והכול כל כך רגיל ומקובל וטבעי.

ואת מחייכת במתיקות ורוצה לשאול, באמת, כלומר זה רגיל לצאת באמצע ההרצאה של ד"ר שולץ ולקרוס על הרצפה ולהקיא את הנשמה עם החביתה והיוגורט אפס אחוז של הבוקר, וזה מקובל לחרוט את השם שלו עם מפתח בשירותים מזוהמים בתחנה מרכזית וזה טבעי להתעורר ככה פתאום בחמש לפנות בוקר כאילו מישהו נתן לך אגרוף לבטן וסחט לך את הלב והריק הזה, החור הזה שנרגע רק שהוא בסביבה, בוכה פעור ודורש קורבנות עם ספציפיקציה, אותו או אותך.

ולזכורלשכוח ולהתקשרלנתק וללכתלחזור ולכתובלאלשלוח.



באוטו של ההוא דיממתי כל הדרך למיון בלילה ההוא שהמשקל בגד בי וחשבתי שאני כבר לא רוצה להיות יותר, ורק כשנהיה לי קר ורועד הבנתי שאני בעצם עוד לא מוכנה למות והתחננתי אליו שלא ישאיר אותי לגסוס לבד בצד הדרך. והוא מעביר הילוך, לוחץ על הגז ומסתכל ישר בעיניים ואומר לי אני אף פעם לא יעזוב אותך. שותק רגע. אני לא יכול, הוא לואט. את מבינה, לא יכול. גם אם הייתי רוצה.

והוא הכריח אותי בסבלנות אין קץ כפית אחר כפית במשך שעות והרים לי את השיער אחורה כשכרעתי מעל האסלה כשהגוף שלי לא הצליח להחזיק גרם בפנים, שטף לי את הפנים בכיור, תנועות רכות, ונשא אותי חזרה למיטה בזרועות החזקות שלו בלי לשום ליבו למהלומות ההמחאה החלושות שלי.

איתי מתעלם באפאטיות מוחלטת מכל הטירוף שמהווה אותי. מהבחילות אחרי ארוחות חג אצל ההורים, מהבולמוסים וחמישים עטיפות של M&M שממלאות את הפח פעם בכמה חודשים, מהקולות מהשירותים. אני כמעט ויכולה להאמין שהוא בכלל לא שם לב שהצלחת שלי נשארת מלאה לחלוטין גם אחרי שאני מפוררת את הפסטה עם המזלג.


יום אחד בבראנץ' לבשתי קצר והיה נדמה לי שהוא הבחין בצלקת על פרק היד.

למחרת הוא הביא לי צמיד טניס ענק ויפהפה עטוף בסרט וביקש שלא אסיר אותו. אף פעם.


ולאיתי יש קול צח וברור והוא מדבר בקול צלול ובוטח. נואם ומסביר, מלווה בתנועות ידיים שיבהירו את הסוגיה גם לכבדי שמיעה. המון המון מילים. כמו זרם חזק שמציף בבת אחת. שוטף את הכול. והוא יודע איך לגרום לכל דבר להישמע מעניין והוא מצחיק אותי.



להוא יש מבטא זר של מישהו מארץ רחוקה רחוקה. אינני בטוחה מהיכן בא אלי, ככה יום אחד בין ברק לרעם עם חיוך של גבר שהלך לאיבוד ועיניים מיואשות, והוא מעולם לא טרח לספר. יש לו דרכים משונות. אני חושבת שהוא הגיע מאחורי השמש והכול כאן חם ומואר ונהיר לו מדי.

תמיד ידעתי שהוא ילך. זה היה ברור לי. יום אחד הוא ילך ולא יחזור. יעזוב אותי לבד. כל בוקר הייתי מגששת ומופתעת לגלות שהוא עוד כאן. נשימות שקטות.

והוא תמיד לוחש. הברות פוצעות. מדבר לאט. מדבר מעט. כמו טיפות שזולגות בקילוח דק מברז שבור, והוא יודע איך לגרום לכל דבר להישמע אפל ונטול משמעות והוא מעציב אותי. הוא לא מתכוון ואני אף פעם לא כועסת. ככה הוא כשהוא מאוהב.



ולאיתי יש טבעת. אחד וחצי קראט. ואיתי מסתכל לי לתוך העיניים במבט השובה לבבות שלו ואומר לי תתחתני איתי. וזה עוד החלק המקורי ביותר, והוא השיג ג'וב במשרד קריאייטיב. קריאייטיב למען השם. ויש ורדים ושוקולדים עם מילוי מרציפן שאני ממש שונאת ואיתי לעולם לא זוכר והוא אומר לא נורא, ממילא את אף פעם לא אוכלת. ואז הוא בולע את הרוק ובדקה נדירה של שקט אפשר לשמוע אסימונים נופלים ומצטלצלים על הרצפה. ואולי רימו אותנו וכל החיים שלנו הם בעצם רק משחק טאבו אחד גדול. בטח יש לו רשימה בכיס של הבלייזר של מקס מרה של מילים שלא. ואני יודעת איך הוא מרגיש לידי, דורך על זכוכיות, שובר אותן. רומס אותי.

מייד מתקן, זה לא שאת רזה מדי, ואז נבהל, אבל גם ברור לך שממש אסור שתרדי במשקל. את... את  כמו שצריך. הוא מצליח לנסח סוף סוף משפט פתלתל והגון, אחרי הכול הוא נצר לשושלת עורכי דין מכובדת. מוחה זיעה ממצחו ומנפח את החזה בגאווה, אבל אני לא מוותרת. אף פעם לא עושה הנחות, לא לו ולא לעצמי. שואלת בשקט איך צריך והוא רק אומר אני והפה הגדול שלי, ומנשק אותי נשיקה ארוכה ארוכה ומשתיקה.


וכשההוא מתפכח בבוקר, הוא אומר לי לכי עם איתי. הוא יעשה לך הרבה ילדים יפים. כמה שאת רוצה. כמה שיותר. אם תוכלי זאת אומרת. ואני צורחת עליו למה שאני לא אוכל. שהכול בסדר. אני בסדר. אני אכלתי היום.  או אתמול. בטוח ששלשום. ואז עולה בי קבס ואני מקיאה עליו והוא מסתכל עלי ככה מלוכלך בקיא שלי, שליו לחלוטין ואומר לי לא יודע לגבי האוכל, אבל בטוח ששתית. אם לימדתי אותך משהו זה שאסור לשתות על בטן ריקה. ואני שותה עד קהות חושים. שותה ועדיין כל כך צמאה.



הקיץ עבר ואיתי תכף כבר יתן את הטבעת לתלתלים זהובים המתכנים טליה. טליה אוהבת שוקולדים עם מילוי מרציפן.

ההוא אולי יחזור בנובמבר, דשדוש המגפיים ומטריות צבעוניות. כשיחשיך מוקדם ויהיה קר ומחורבן. מייד עם הגשם הראשון.


ואין לי אהבה בינתיים.



הפרעות אכילה שירים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לBea
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט חשון ה´תשע"א  
וואו.

העיניים שלי רצות ורצות, והלב שלי. איזה יפה את כותבת.

מדי פעם קצת נאבדתי, לא הבנתי הכל, ויש מילים שפיספסתי וגם את הרצף, כלומר לא ממש הבנתי מה קרה ומה היה ומי זה ההוא ומיהו איתי בעצם.

אבל בבקשה. תמשיכי לכתוב.
י"ט חשון ה´תשע"א  
פעם אחרונה? מבטיחה? כי את חייבת לכתוב. הרבה. על דברים אחרים.

הכתיבה שלך נהדרת.
כ´ חשון ה´תשע"א  
שכולם כותבים דברים עצובים ונובלים
עכשיו זה זמן התכנסות פנימה לבית על כל יופיו זיוו והדרו.

כתיבה יפה שאבת אותנו לדמות וגם קיבלנו מבט על איתי והחבר
החילוק לפיסקאות היה במקום אבל האווירה... למה דיכאון
תמשיכי לכתוב אבל אנא על דברים שמחים חסר באתר סיפורים עם סוף טוב
כ´ חשון ה´תשע"א  
לא פעם אחרונה!
את לא יודעת איזה כיף זה עושה לכל היום שלי כשאני קוראת אותך. בבקשה אל תפסיקי.
כ´ חשון ה´תשע"א  
כ´ חשון ה´תשע"א  
כאילו כל הקריאה של הסיפור הזה התרוצצתי על המסך וחיפשתי נקודה להיאחז בה ולא לטבוע עם המספרת בתוך קיא המחשבות שלה.
הצגת את הבעיה הזאת נפלא, את הידיעה ואת החוסר ידיעה. את השליטה והאי שליטה שיש לגוף על עצמו ולמי שחולה במחלה הזאת עליו.

ריגשת אותי, אמנם נאבדתי באמת פה ושם, אבל ריגשת..

דפנה
כ"א חשון ה´תשע"א  
:(
כ"ז חשון ה´תשע"א  
הכתיבה שלך מדהימה אותי, כרגיל.
יותר מזה אין לי הרבה לומר,
רק שטלטלת אותי חזק.

ל´ חשון ה´תשע"א  
תגידי לי שזה לא אמיתי?

כואבת לי רק המחשבה.

זה כל כך יפה- איך העמדת את המהוקצעוּת היבשה מול כל הלכלכוך המרהיב הזה ואיך אין לא שם והעינים, העיניים...
אבל איה, אלוקים, כמה זה כואב. תגידי לי שהמצאת אותו, שאף פעם לא היה לך הוא כזה, לא נסיון התאבדות לא צמיד טניס, לא חמישים אמאנאמס טרופים באשפה. נכון שלא?

תגובה יותר נורמלית בשעה אחרת.

תודה לך.

ותזכרי, אחרונה. הבטחת
ד´ כסליו ה´תשע"א  
קראתי את זה פעם אחת, פעם. וחיכיתי עם התגובה.
עכשיו, כשאני יודעת יותר, קראתי את זה שוב.
וזה טלטל אותי בעוצמה שלא חשבתי שאחוש.
את אמנית בלהניע אנשים לפי קצב הסיפורים שלך. בדיוק מושלם.
הרגשתי אותה, דווקא משום שלא חשתי כך מעולם.
היה משהו מהפנט בסחרור הזה.
והבנתי אותה כל כך שהיא תלויה במי שתלוי בה. ורוצה שזה יהיה נורמאלי.

תודה , את אגדה!
ז´ כסליו ה´תשע"א  
דרך מרפסת,
בין שיחי השרך.
הוא מתנדנד כשהרוח נכנסת.
הוא נעזב, הוא נושר בסתיו...
אל תהיי כועסת,
הוא מאוהב.

תבואי אליו לפעמים,
הוא נרגע כשאת פה.
יש לו דרכים משונות,
את אוהבת אותו.

הוא בא אלייך לפעמים,
את נרגעת כשהוא מלטף,
יש לו דרכים משונות,
לומר לך שהוא אוהב.

יש לפעמים שריק על המרפסת,
כמו יום שבת,
ורוח דרומית בשקט נכנסת,
ואף אחד.
את חושבת עליו...

שיבוא אלייך פתאום,
ישתוק, ילטף,
יש לו דרכים משונות,
לומר לך שהוא אוהב.


וואו איך שהקול של שלמה התנגן בי עם הקטע הזה. מקסים.
י"ד כסליו ה´תשע"א  
אני חוסך במחמאות ממשפחת "שיואו" ו"מדהים" כי זה מובן מאליו.
אני אגיד לך שני דברים עיקריים, תוך עירבון מוגבל שאני לא גאון הדור.

הפריע לי בסיפור הזה שהוא מכיל שני נושאים לסיפור.
1 – קונפליקט של בחורה שאוהבת שניים, בחור טוב ובחור רע;
2 – הפרעות אכילה.

מכל אחד מאלה אפשר היה לבנות סיפור איכותי לבד. כשנכנס למערכה עניין ההפרעות, אמרתי לעצמי, רגע, עוד לא מיציתי את עניין שני הבחורים. בסיפור, את מטפלת בתסביך שני הבחורים - לאור הפרעות האכילה. מה עם טיפול בתסביך שני הבחורים לאור תסביך שני בחורים? וזהו?
זה כמו עומס פריטים יפים בציור.
כמובן – לך בראש ישב בדיוק הסיפור הזה, ולא אחר. אז איך יכול להיות שזה צורם לי, הרי הדמיון שלך נותן לך הרגשה נכונה, אחרת לא היית רוצה לכתוב את זה. תשובה: כי העלילה הזאת מצריכה סיפור יותר ארוך כדי להגשים את מה שראית בדמיונך. זה מצדיק רומן שלם, אפילו. בקוצר היריעה שנוצרה, היו פה שתי מלכויות שאכלו אחת את השניה. כמו לכתוב סיפור על ילד שמגלה שהעולם שהוא חי בו לא באמת אמיתי – ושנאלץ להתמודד עם משפחה מתעללת. כאילו, רגע. זה שווה סיפור בפני עצמו. אז נכון, בטח אפשר לדמיין סיפור שיכיל את שני אלה. אבל העלילה שלו צריכה להיות יותר רחבה.

זו באמת רק דעתי האישית.

ועכשיו משהו כבד יותר שייתכן שלא תביני.
היה גם משהו שבהתחלה הפריע לי, אבל אח"כ אולי תיקן את עצמו, כלומר, תוך כדי קריאה. ואני לא בטוח עדיין.
ההבדל בין דרך החיבור שלה לשני הבחורים, וההבדל בכלל, ביניהם.
נדמה לי שאת ההבדלים העמוקים האלה את לא מראה בשלב מוקדם מספיק כדי ללכוד אותי. בהתחלה היה נדמה לי ש-רגע, אני לא מבחין ביניהם. אני לא רואה שום הבדל חוץ מזה שאת מספרת שהיא אוהבת את שניהם ושהם שונים מבחינה חיצונית. וזה לא קונה אותי רגשית כי אני לא משתכנע, אני צריך להבין את זה בעצמי כדי להשתכנע. אבל לא, אני לא מבין, מה פתאום היא אוהבת גם את השני? הרי היא אוהבת כבר את הראשון! חסר כאן חידוד של "למה". למה היא מתכרבלת גם איתו. רק בשלב טיפל'ה יותר מאוחר מורגשים ההבדלים, ואז אני אומר, אוקיי, אוקיי. פה זה קשר של נתינה, ופה זה קשר כזה...
זה לא רע כמו שזה נשמע. אלה חידודים שמדקדקים רק עם צדיקים.


אגב -
למה רק לאיתי יש שם?
באמת אני שואל.
י"ד כסליו ה´תשע"א  
אז ככה:
אכן, יש כאן שני מימדים לסיפור, אך שמתי את שניהם כדי ליצור סיפור שאינו חד ממדי.
בדיוק תוך כדי שיצרתי אותו, קראתי סיפור יפהפה של מישהי כאן (אני לא זוכרת מי) על מישהו שהיא אוהבת הווא לא טוב לה. הסיפור נכתב קסום, אבל ההתבוססות שלו בעצמו היתה, איך לומר, מלאה קצת.
בנוסף. מתוך ארבעה סיפורים שלה בכרם, שלושה, (פעם מצד הגברי, פעם המהצד הנשי, פעם יותר קל ומתוק, פעם יותר קשה) מדברים על מישהי שאוהבת בחור רע. ניסיתי להקדים רפואה למכה, ולפני שמישהו יעמיד אותי במקום יצווח עליי ותגיד, נו כבר, תפסיקי לכתוב על אותו גבר, אני אתן מימד נוסף.
התחלתי סיפור אחר על הפרעות אכילה, וזה באמת קצת חבל לי ש'בזבזתי' את הנושא הזה כעלילת משנה (או אולי זו הבעיה, ששתי העלילות כאן קצת מתחרות זו בזו העוצמתן ואף אחת לא מפנה מספיק מקום לשניה להחשב לעלילת משנה) ואז פשוט צירפתי אותו כאן.

הדבר השני הוא שוב. ביקורת חכמה לאין קץ. לא חשבתי על זה, לי מפרספקטיבה של כותבת היה ברור שיש פה בחור קשה ומקסים ואמיתי ובחור דביק וגם מקסים וקצת מזוייף. ורע וטוב והקונטרה כל כך עמדה לי מול העיניים שלא טרחתי לפרוש אותה מייד. אולי זה חסר. אני לא יודעת אם אני יכולה פשוט לפרוש את זה בלי לאבד מחינו של הסיפור אבל אני אנסה.

אין לו שם כי היא לא יכולה להעלות על דל שפתיה את השם שלו בלי עווית וחתך בצלעות. כואב לי רק לקרוא לו בשמו.
ז´ אב ה´תשע"ו  
אולי מצחיק לצטט מכל זה דווקא תגובה, אבל
אין לו שם כי היא לא יכולה להעלות על דל שפתיה את השם שלו בלי עווית וחתך בצלעות. כואב לי רק לקרוא לו בשמו
תפס אותי יותר מכל משפט אחר.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד