המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
גברים אינם בוכים / Bea
בביכורים מאז כ"ח תשרי ה´תשע"א

                                          למכירה: נעלי תינוקות, מעולם לא ננעלו.
                                                                   -ארנסט המינגווי



גברים אינם בוכים. אם כי אולי אינני גבר. תכף המזכירה תחזור עם תשובה ותכריע בנדון.

חמישה כיסאות בריפוד בורדו מחליא, ארבעה קירות מתקלפים בלבן מלוכלך, שלושה עציצי פלסטיק, שתי רפרודוקציות בעלות פרשנות מתירנית למונה ושאגאל, ומזכירה יפה וצעירה אחת עם חצאית קצרה. אני מנסה להתעלם מהמחשבה המגונה שמתעקשת בירכתי מוחי שאולי זה מוגדר כחלק מדרישות התפקיד לג'וב. אני תוהה לעצמי אם במרפאת הנשים של תמרה יש בחור צעיר וחסון על תקן מזכיר או לבורנט ואז נזכר ששם בעצם אין צורך.

המזכירה מפלרטטת עם הבחור שלפניי בתור ולבסוף מושיטה לו מעטפה חומה גדולה ומכוונת אותו לשירותים. הוא מחוויר קלות ונעלם מעבר לעיקול במסדרון.


"אורי?" היא מחייכת בצחות. שואלת אם הבאתי את החומר. אני מרגיש כמו בסרט ריגול רע משנות העשרים או מאורת סמים מפוקפקת במזרח ירושלים. כששני הצדדים יודעים במה מדובר אבל נוקטים בשפה אבסטרקטית. מנסים לעקוף את הפיל שבשבילו נבנתה כל המעבדה הזו תוך שימוש בניסוחים מחוכמים וטרמינולוגיה עמומה.

תמרה הייתה אומרת שככה צריך. היא תמיד מדברת כל כך יפה. בטח מבקשת עכשיו בעדינות אירופאית את הטפסים שלה. עושה לי קצת בחילה כל הלשון הנקייה והמצוחצחת הזו.

מחייך בהתנצלות ואומר שעצרתי כאן בדרך מהעבודה.


זוכה ממנה לפלרטוט, מעטפה חומה גדולה והוראות דרך לשירותים. אני נעמד מהוסס מול השלט. גברים. כמו אולי אין לי את הזכות להיכנס. בולע את הרוק. נושך את השפה התחתונה ורק כשאני חש טעם מתכתי ומלוח אני נבהל משהו. מושיט ונוגע. האצבעות מלוכלכות בדם חמים. נוזף בעצמי, הודף את הדלת באחת ונכנס.


אני זורק את המעטפה על השיש הזול והסדוק. שוטף פנים. מסתכל על עצמי במראה בחריפות.

עיניים אדומות. זיפים בלתי מסוקסים בעליל. מחמיא מצידי לחשוב שמישהי בכלל תפלרטט איתי. במחשבה שנייה, אולי משלמים לה, למזכירה, על זה. בונוס של עשרים אחוז על מילה טובה לגבר מוזנח במיוחד.

תמרה הייתה יפה כל כך. עדיין יפה כל כך. גם אחרי לילות ארוכים שהיא בוכה לי לתוך השקע שבין הכתף לצוואר. בבוקר היא קמה, עיניים רכות ועור צח ושקוף. היא לובשת עוד אחת מהחליפות הקטנטנות והמחויטות שלה ועקבים גבוהים שיביאו אותה קרוב לאזור בית החזה שלי והולכת לעבודה.


אלוהים, הייתי חי חיים שלמים של אומללות כדי להעניק לה רגע אחד של אושר.


המעטפה. אני מביט בה והיא מחזירה לי מבט שותק.

כמו פצצה מתקתקת. זה לגיטימי לפחד ממעטפות בימינו, אני אומר לעצמי, יש אנתרקס וכל זה.

אני סוגר עיניים ונושא תפילה קצרה שהיא תעלם. פוקח אותן שוב ומציץ בחצי עין.

היא עוד כאן.

נדמה לי שהיא זזה קצת לכיווני.

מעטפות לא מסוגלות לנוע, אורי. אני מזכיר לעצמי.


אני נכנס לתא ונועל פעמיים. ככה ליתר ביטחון. מתיישב על הרצפה וקורע באחת. תמרה אולי מבקשת אי שם סכין מטבח או את הכלי המיוחד הזה שאף אחד לא באמת יודע אם יש לו שם, כדי לפתוח מעטפה יפה לפי הקווקוו המסומן.

בפנים יש מיכל פלסטיק שקוף ותמים בגודל רגיל לגמרי. מדבקה אדומה שמשורבט עליה שמי.


אני הופך את המעטפה ומנער באחת, כמעט כאילו מצפה למצוא שם אולי מגזינים, פלזמה ושאר עזרים שיקלו על המלאכה, כמו מסיפורי האימה שנלחשים מפה לאוזן.

אפס.


ואז אני הולם בדלת ומטיח אגרופים בזעם. תמרה הייתה מביטה בי עכשיו בעיניים ענקיות ותמהות ואומרת לי להירגע תכף ומייד לפני שאני אפרוק לעצמי את הכתף ונצטרך ללכת למיון ולחכות לרופא ולעשות גבס ואיך נקום מחר בבוקר ונהיה יפים ומחייכים בברית של הבן של עידית ובכלל שאגרסיות ואמוציות הם בלתי פרודוקטיביים ונא לחשוב מהראש ולא מהאיברים הנחותים.
אני רוצה לומר שככה אני, חושב מהבטן. אבל בטן זו מילה שאסור.

קורע את העניבה מעלי. צורח לאלוהים. מחד אומרים שהוא בכל מקום. מאידך אומרים שהוא לא אמור להיות כאן. אומרים. אז מה.


אולי לי זה מגיע. להיחנק בשפתיים מלאות עם הדייסה שבישלתי. עשיתי שטות או שתיים, מקסימום שלוש בחיים שלי, אבל לא שום דבר מיוחד שלא היה כתוב בתסריט של אמריקן פאי.

אבל מה עם תמרה שלי, מושלמת. אפילו קצת יותר מדי. לפעמים קצת גדול עלי כל הטוב הזה שלה. היא מעולם לא עשתה לך רק נחת רוח.

אנא, אני אולי איני ראוי להיות אבא, אך אם כבר, איני ראוי גם לחיים וגם לתמרה. ורק אתה יודע למה נתת לי גם זה וגם זו, ואולי הם אותו הדבר עבורי.


ויש תוצאות מהר מאוד. מהר מדי. והמזכירה מחייכת אלי ואני בוכה. עכשיו ודאי שמותר לי לבכות, עכשיו כשאין ספק במי האשמה.


נוהג הביתה, חלון פתוח. אויר קר ושמש של ערביים צורבים ומתעללים חליפות בעיניים הפקוחות.

באופק השמש נמרחת על האספלט של איילון דרום, ואיך תמיד הפקק בכיוון שלי ובצד ההפוך תנועה זורמת. סטינג במערכת, ריח של דשא קצוץ ואדמה לחה.

השמיים נושקים לארץ ואני רואה נמשים מרקדים ונשיקה על אף קטן ומתוק.  


ליד השטיחון האדום בחוץ מעיף את הסניקרס, כמו שתמרה לא מתייאשת לבקש כל יום מחדש בהתמדה ראויה לציון כדי שלא יהיה בוץ, ואני לא מתייאש לשכוח כל יום מחדש בעקשנות ראויה לציון כדי לדאוג ללכלך הכול בבוץ, והולך לאמבטיה. מנסה לשטוף מעצמי את עצמי.


פתאום למולי ברווזים צהובים שטים וידיים קטנטנות מכות על המים ומתיזות רסיסים לכל עבר. וראש אחורה ושמפו שורף בעיניים, חלוק מגבת של פו הדוב וברדס מלא תלתלים חפופים בריח משכר.


אני בורח למטבח ומכין לעצמי קפה שחור, כדי לוודא במזוכיזם טהור שיעבור עליי לילה שלם של התהפכות על הכר למקרה שהעייפות תכריע ואני אולי, חלילה, ישמור האל, אצליח להירדם. אין לי את הפריבילגיה של לישון בשלווה. ופתאום מדמה על השיש ספלים צבעוניים מפלסטיק עם קשית מובנית של קקאו חם. כזה שעושים לבד, לא מהקופסא.


יש לי שעה עד שתמרה תחזור עם טייק-אווי. יש לנו הסכם ברור בנדון: היא לא אוהבת להכין אוכל ואני לא אוהב שהיא מכינה אוכל. אחרי הכול אם יש משהו יותר מרגיז מאישה שיודעת לבשל ולא מבשלת זה אישה שלא יודעת לבשל וכן מבשלת.


בינתיים אני עובר על הדואר וחושב איך לנסח בדרך הטובה ביותר את העובדה שובכן, בהעדר מונח טוב יותר, רימיתי אותה.

רמאות מהסוג הנמוך ביותר. הוניתי אותה והולכתיה שולל. אני אולי נראה, זיפים והתחלה של מפרצים, כמו גבר, ומדבר בטון עמוק ונמוך, כמו גבר, ומתנהג רוב הזמן, למעט פעמים נדירות כשנחה עלי הרוח להיות רגיש ועדין ומנומס ושאר כאלה, כמו גבר, אבל בעצם אני לא.


היא מקשיבה והפנים שלה נאטמות, והיא רק הולכת למקום ההוא שלעולם לא הסכימה לקחת אותי לשם. שלווה וקרה עד שבא לי לטלטל אותה ולסטור לה ישר לפנים. לומר לה תבכי, תבכי עכשיו, ולא רק במיטה כשהאורות יכבו. תצרחי, ולא רק שאת נכנסת לאוטו ונוסעת לבד לים. תאשימי, תשנאי, תכעסי, תקללי. תמשכי את המפה בבת אחת, כן ככה, יחד עם הכוסות קפה שעליה. תטרקי את הדלת שהקירות ירעדו, כן ככה, שהשכנה מלמעלה תדפוק ותשאל מה קרה. תזרקי את האגרטל על הקיר, או עלי, כן ככה, שתחתכי מהזכוכיות וירד לך קצת דם ואני אראה שכואב. שלפעמים כואב לך. תעשי משהו. אני מתחנן. אבל היא רק קפואה. עצובה ושותקת ואף פעם לא נותנת לי באמת להיכנס.
בסוף אומרת בקול מדוד שהיא אוהבת אותי אבל היא כל כך רוצה משפחה. ואני אומר אנחנו משפחה.

והיא מחייכת חיוך מפורק לרסיסים ואוספת לקוקו גבוה ומפזרת ואוספת ומפזרת ובוחשת בקפה הקר ואומרת, הלוואי שזה היה ככה פשוט. ואני רוצה לומר שזה רק היא עושה הכול מסובך. ושותק.

והיא חושבת אנחנו צריכים זמן. ואני יודע שאהבה לא זקוקה לזמן. הדבר היחיד שהזמן יכול לעשות לאהבה הוא להעלים אותה.


ואני שומע אותה מהחדר השני לוקחת חליפה קטנה ופיג'מה ומשאירה מאחוריה רק את הריח המשגע הזה שלה וואקום, כאילו היא שאבה טוב טוב את כל האוויר מהחדר לפני שעזבה.

ואני לא נושם ופתאום מבין למה אנשים דתיים, יותר מכולם, אמורים לדעת שהדבר הכי חזק בעולם זה בדידות. את זה אף אחד לא יוכל לנצח, אפילו אלוהים לבד.



ואחרי שהיא הולכת להורים אני מוציא מהכיס שני דפים מקופלים, זה שלי וזה שלקחתי מתיבת הדואר לפני שתמרה ראתה, מודפסים ברווח כפול, ומשליך לפח בלי להביט בהם עוד רגע נוסף.


באחד יש קשקוש על ספירת זרע תקינה ובשני משהו על ביציות פגומות.



והרי לא שיקרתי לה. באמת אינני גבר.

אינני מסוגל למצוא בעצמי את העוז לעמוד מולה, פעם אחת בחיי, כמו גבר, ולומר לה שהיא אינה אישה.


אינני גבר, כי אני אוהב אותה, על אף שאינה אישה.




אי פוריות גברים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לBea
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ג´ חשון ה´תשע"א  
חזק, כואב, נוגע...
ג´ חשון ה´תשע"א  
אוף.
את כותבת מוכשרת כל כך, ואני לא מאמינה שרק עכשיו נחשפתי לסיפורים שלך. פרוזה איכותית זה כל כך נדיר.

משהו קטן אבל בכל זאת - הרווחים בסוף היו לי קצת מוגזמים. זה סיום דרמטי ומתאים אבל הרווחים הופכים אותו לקצת אובר.
אני מאוד אוהבת את השימוש האלגנטי שלך בכל מיני שנינויות, למשל ההומור המלנכולי עם האישה המבשלת והמלנכוליה לשמה עם הבדידות של אלוהים... זה מבריק.
עוד מעולה- הדמות החד-מימדית של המזכירה, ואיך שהיא משמשת אותך ליצור אוירה.
לעומת זאת הדמות של תמרה נותרה קצת שטוחה מדי לטעמי. "מרי סוּ" כזו, הדמות המושלמת מדי שלא מתעצבנת אף פעם ורק נוסעת לים עם מבט מהורהר ועמוק... אמנם יש לה את חוסר המושלמות הפיזי שמתגלה בסוף הסיפור - אבל הוא כל כך מכמיר לב ומעורר עוד יותר הזדהות ורגש כלפיה, שבמובן מסוים זה הופך אותה לרק עוד יותר מושלמת. כמובן שזה לא מוריד כלום מהקסם שבדמות שלה, מהרגש האמיתי שהיא מעוררת, וגם לא מהכישרון והעומק שדרוש בשביל לכתוב ככה.
את הדמות של אורי אני פשוט אוהבת. הוא שבה אותי כבר כשהוא המתין שם במשרד המכוער, מהרהר ב"דרישות התפקיד לג'וב"... הוא איש טוב מאוד, ואנושי מאוד.

תמשיכי לכתוב. כמה טוב שיש אותך פה.
ג´ חשון ה´תשע"א  
קודם כל, ישר כוח על היכולת לכתוב בעדינות הראויה על נושא כל כך רגיש.
מעבר לעדינות שבסיפור ובשרטוט הדמויות, גם הטוויסטים הכאילו עדינים - נהדרים מבחינה ספרותית.

ובכל זאת אני חייבת לומר:
כדי שסיפור יהיה טוב ממש הוא חייב להיות אמין.
ופה יש בעיה. יש כמה דברים שלפחות בעיני היו לא אמינים:
"ויש תוצאות מהר מאד, מהר מדי". אולי זו ראיית זמן סובייקטיבית של המספר שלך, אבל בכל זאת התוצאות לרוב לא מגיעות מהר, ובעיני המצפים זה נצח. המשפט הזה ממש לא היה נשמע לי אמין משום כיוון, לא עובדתית ולא מבחינת ההרגשה ש"אמורה" להיות לגיבור.
גם התיאור של שני הדפים המקופלים עם התוצאות - זה לא הולך ככה במציאות. במציאות תוצאות גרועות לרוב נמסרות על ידי הרופא לזוג, או שכל אחד מקבל את התוצאות של עצמו. זה לא אמין בעיני שהיא לא היתה ולא קיבלה את התוצאות של עצמה ולא יודעת כלום, רק מה שהוא אומר לה. זה גם לא מסתדר עם המציאות שאני מכירה. (שוב, כמובן שתיתכן מציאות אחרת, אבל לי כקוראת זה שבר את האמינות למרות שזה מאד תורם לעלילה).

והערה אחרונה:
אני יודעת שהרבה חושבים כך, אבל קומם אותי מאד ה"אני לא גבר" ו"היא לא אשה". והשני - היא לא אשה בגלל שאין לה ביציות טובות - קומם אותי יותר, כי הוא חושב את זה עליה (על עצמו שיחשוב מה שהוא רוצה...)
ג´ חשון ה´תשע"א  
אל הסיפור הזה ניגשתי, משום מה, באופן מוטעה לחלוטין: קודם כל הסתכלתי כמה תגובות יש, אחר כך ראיתי את התגיות ורק בסוף ניגשתי לסיפור.
זו היתה טעות, כי לא זרמתי עם הסיפור באופן הראוי לו, ובכל זאת אגיב -

אוף.

כל כך קיוויתי שהסיפור הזה לא פשוט, בלי פאנץ' ליין, ידבר ישר על נושא כואב ולא יבנה על טוויסט, וזה בדיוק מה שהרגשתי.

יכול להיות שבקריאה שניה אחווה את הסיפור יותר טוב, ואתגבר על הטוויסט בסוף, ורק בשביל הסיכוי הזה אני שומר אותו למועדפים שלי.

אה, ואם יש צורך לומר זאת בכלל, הכתיבה שלך מצוינת. שירבו כמותך בביכורים...
ד´ חשון ה´תשע"א  
וגם הנושא, שלא הרבה כותבים עליו.
ריגשת אותי מאוד בעלילה וברגשות הסוערים.

אולי בגלל זה הרגשתי בסיום קצת מרומה, כי החוויות הקשות שהוא עובר, הסערה הפנימית הזאת, היה לי קשה בסוף להאמין, אחרי שהנשימה שלי חזרה אחרי שנעצרה מהטוויסט המטורף, כמובן, שאת כל זה הוא עבר בגללה. איכשהו זה נראה לי סוג אחר של התייסרות.

והאמת, שאני מתחברת קצת למה שאוליב אמרה על הסיום, כי הרגיז אותי שהוא חושב שהיא לא אשה. כאילו, מה זה קשור? על עצמך אתה יכול לחשוב הכל, אבל עליה?למה שיחשוב ככה?הרי הוא כל כך מעריץ את היופי והעדינות שבה? מה לא אשה בה?

הסוף לדעתי צריך להיות שהוא לא גבר להגיד לה את האמת. וזה כי הוא אוהב אותה, כי למרות הכל היא עדיין כל כך אשה.

כתיבה נהדרת. נראה לי שיש צורך לחזור על זה שוב.
תמשיכי לכתוב!
כיף שאת פה!

אלגביש
ד´ חשון ה´תשע"א  
קשה להגיב על היצירה, כי היא נוגעת במקום כואב...

אני יכולה, אבל, לספר לך, שכדתיים, המקרה שתיארת, הרבה הרבה הרבה יותר מסובך ומורכב:

"אני נכנס לתא ונועל פעמיים. ככה ליתר ביטחון. מתיישב על הרצפה וקורע באחת (...)

בפנים יש מיכל פלסטיק שקוף ותמים בגודל רגיל לגמרי. מדבקה אדומה שמשורבט עליה שמי(..)"


הייתי רוצה אולי, שכך התהליך יתנהל...אבל מהיכרותי עם המציאות אומר לך שהתהליך הלכאורה פשוט הזה מורכב הרבה הרבה יותר כשמנסים גם ל"הסתדר" עם ההלכה.
והאישה - כמעט שותפה מלאה לתהליך (ולא כמו פה, שהוא חוזר אליה רק אחרי).

אולי אגדיל ואומר, שבשביל שומרי מצוות, לעבור את כל הבדיקות והטיפולים עם כל המוגבלויות שההלכה מציבה - זה קשה פי שבעתיים.
לערב רבנים בכל מיני שלבים, ממש "להכניס אותם לחדר המיטות" ולהתמודד עם כל מיני החלטות, מחמירות יותר או פחות, בנוגע לדרך המיוחדת בה יתנהלו הבדיקות והטיפולים...זה ממש....לא יודעת אפילו איך להגדיר את זה...שואב כוחות.

לא הבנתי כ"כ למה דווקא אנשים דתיים אמורים לדעת יותר מכולם שהדבר הכי חזק זה הבדידות...לא רואה שבזה אנחנו מיוחדים מאחרים.

בכל אופן, אהבתי.
אהבתי את המחשבות,
אהבתי את הכאב וההרהורים שהבאת, ודווקא מצידו של הגבר.

סליחה על האורך..
ד´ חשון ה´תשע"א  
מסיבת תה, מאוד מאוד מעניין ואחר מה שכתבת. אני באמת הרגשתי שאומנם תמרה הצטיירה בתור דמות מושלמת אבל יש את השבירה שלה בסוף ואת לקחת את זה שאפילו השבירה שלה יוצרת שלמות נוספת אפילו. אני לא ראיתי את זה כך אבל זו דרך מעניינת לתקוף את זה.
כסופרת אני יכולה להגיד לך שניסיתי ליצור הזדהות עם אורי, לאו דווקא ואפילו קצת לא כלפי תמרה.

אוליב, לגבי הזמן, לא יכולתי להסכים פחות, כנראה שלא הבנת את הנקודה. להפך. ודאי שהוא היה מעדיף לטמון את הראש בחול עוד כמה רגעי חסד. הוא כל כך חשש לקבל את התוצאות, הרי אין כאן טוב, זה lose lose situation, או שנודע לו שהוא הבעיה, שמהו אצלו פגום, או תמרה, והוא לא יודע מה יותר גרוע, הוא לא יודע לשמע איזו בשורה הוא יקבר עמוק יותר והוא רק רוצה לדחות את הקץ ולא לדעת.
לגבי ההערה השנייה, אני לגמרי מקבלת את דעתך. אכן, גם אני חושבת באופן עקרוני שתוצאות כאלו מוסרים כנראה פנים לפנים, מאידך, הרעיון שהן נשלחו אליה בדואר אינו מופרך עד כדי כך, אם לא ניתן להגיע וכדומה. הייתי שמחה אם יכלתי לעשות זאת אחרת אבל בכדי לסיים באופן הזה, כך עשיתי.

הנקודה האחרונה, גם לך וגם לאלגביש, נו באמת. זוהי בדיוק ההתרסה. אני לא חושבת כך כלל וכלל. זוהי בדיוק התחושה שלו. שכולם מסביב אומרים, חושבים, ההגדרה של גבר, ההגדרה של אישה, והוא אוהב אותה, כל כך, על אף ולמרות, כלל הסטריאוטופים, מה שתחשבו, מה שתאמרו. רציתי לקומם ולעורר כאן מחשבה על דרך הראייה שלנו. לא שלו

גדי גגי (ואלגביש) לגבי הסיום, אני לא מתחרטת על הפאנץ' ליין. להפך. יש לי נטייה (ע"ע שני הסיפורים האחרים שלי בכרם ועשרות רבים על הלפטופ שלי) או לא לסיים סיפורים כלל, ולהשאיר אותם באיזושהי נקודה פרומה, או לסיים אותם באופן צפוי בעליל, כיוון שאני באמת לרוב מתמקדת בכתיבה מאוד רגישה, משובחת ועדינה ופחות בעלילה.
קיבלתי ביקורת נבונה מכמה וכמה מקורות לגבי החוסר המסויים שלי בעלילה מרתקת עם טוויסטים חדים, וכן, קצת עצירת נשימה בסוף בעיניי זה ממש יופי.

אני תכף אגיב הלאה, איבדתי את האנרגיה :P
תודה לכל מי שנהנה ומצא חן

ה´ חשון ה´תשע"א  
בעניין הכתיבה, כפי שאמרתי - נהדרת.
הנקודה שלי היא אמינות.

כשאני קוראת סיפור שמתאר מציאות שאמורה להיראות אמיתית - כלומר, לא מדע בדיוני או פנטזיה - אני מצפה להישאב אל הסיפור, להרגיש מה שהדמויות מרגישות. כך מרגיש לי סיפור טוב. ואת זה יש לך.
אבל
כשאני נתקלת בסיפור בתיאורים שברור לי, מהכרותי את המציאות, שהם לא אמיתיים, או לא ייתכנו, או לא אפשריים, או חריגים במידה בולטת (מבחינת היתכנותם) זה הורס הכל. זה זורק אותי החוצה מהסיפור. זה מפריע לי ברמה כזו שזה מקלקל את כל הקריאה.
וזה מה שקרה לי בסיפור הזה, בכמה נקודות ולא רק באחת.מהכרותי מקרוב את המציאות הזו, יש בסיפור שלך כמה דברים שלא מתאימים. זה שובר את האמינות, וזה מפריע.
לדוגמא - כפי שכתבו לפני - ברוב המקרים, רוב רובם של המקרים, הבאת זרע לטיפולים לא נעשית בדרך שהצגת.
לדוגמא - לא סביר בעליל שהתוצאות של האשה יגיעו אל האיש בלי שהיא תדע. זה פשוט לא חוקי (למסור תוצאות של אדם בוגר לאדם אחר בלי שיש אפוטרופסות או בלי הסכמה בכתב של המטופל)

אתן לך דוגמא: בסרט "כנפיים שבורות" נעשה תחקיר טוב. ובכל זאת כאשר הילד מורדם ומונשם, חסרה לו צנרת בסיסית שלכל אדם מורדם ומונשם חייבת להיות. כשראיתי את זה, זהו. לא הצלחתי להנות מהסרט. זה הפסיק להיות סיפור והפך לעוד סרט מוצלח בפוטנציאל עם תחקיר גרוע בנקודה אחת. וזה כל כך חבל, כי אלו - בעיני - דברים שאינם מהותיים לסיפור (למרות שלדעתך כן). בעיני יצירת אשליית האמינות מהותית יותר.
ה´ חשון ה´תשע"א  
אני לא מתכננת להלאות בהערות כמו אלו שלפני,אני רק רוצה לומר שזה סיפור יפה ונוגע,וזהו...
ה´ חשון ה´תשע"א  
הכתיבה שלך סוחפת אותי כל פעם רחוק יותר. מדהים איך שאת מצליחה לכתוב על דברים שאחרים היו רוצים לכתוב עליהם, אבל לא מעיזים/מפחדים, וכל זה כמו שאמרו כאן- בעדינות מצד אחד, אבל מצד שני סוער-סוער.

תודה על זה.
ו´ חשון ה´תשע"א  
איזה כיף שאת כאן, בחיי.
אני אוהב את הניואנסים המבריקים, אלה שמרעננים אותך מדי פעם. גם ההומור, שהוא מוטיב חוזר אצלך וזה יפה כשלעצמו - שהומור הוא אמצעי. הפסקה ההיא על השמפו והמקלחת והחלוק עצומה, זה הרגע שנזכרתי שאת בכלל אישה, ואיך יכול להיות. וגם השקע בין הראש לכתף, שם באמצע, את יודעת שזה המקום הכי אינטימי בגוף?

תודה.
ו´ חשון ה´תשע"א  
(אפשר לקרוא לך ביאטריס?)

נדמה לי שהטוויסט לא הצליח לקבל את החפפה שלו מהסיפור.
כלומר:
בדרך כלל כשיש טוויסט שמחדש נקודה כלשהי שהייתה חבויה עד כה מעין הקורא, אפשרי לקרוא את הסיפור מההתחלה *עם* ההבנה החדשה ולעשות הרבה "אאאההההה..... אההההה..... אה.... יפה!"
אבל נדמה לי שאצלך זה חסר. למשל - נקיפות המצפון העזות שהוא מרגיש כי הוא רימה אותה. למה? כי היא לא יכולה ללדת ו- ו- ו-? זה רחוק מדי. אלה נקיפות מצפון של מישהו שהוא עקר בעצמו. חשבתי גם על התקף הזעם שלו בשירותים, אם כי, עם זה אפשר להתווכח.
בקיצור, את לא ממש משאירה סיכוי לעלות על הטוויסט, כי הוא לא מתיישב במאה אחוז עם הכתוב. מתיישב, אבל לא במאה אחוז.

מילים טובות אני חוסך, את יודעת שאני מגיב רק בגלל שאני מעריך מאוד את הכתיבה.

(ואל תדאגי, את השטיפה מאוליב מקבל כל כותב כשרוני חדש).
ו´ חשון ה´תשע"א  
את מצויינת. רק רציתי להגיד שאהבתי מאוד מאוד ושאין לי כרגע מילים ראויות בשביל הסיפור הזה. מקווה לחזור שוב.
ו´ חשון ה´תשע"א  
אני לא שוטפת.
אני משקיעה בכותבים (או בסיפורים?) שנראה לי ששווים השקעה.
(Bea, סליחה. אבל זה באמת נכון).
ו´ חשון ה´תשע"א  
כמה טוב שאת כאן. זה לא ייאמן הכתיבה שלך.
אני לא חובבת פרוזה בכלל בכלל, האורך מעייף אותי, אבל עשית את זה מושלם.

כל המהלך כאן.. יודעת, אני מכירה את זה מקרוב, ותמיד כשזה עלה כאב לי על האישה בעיקר, בחשיבה טיפשית שהיא היולדת, אז בטח לה הכי קשה שלא.
הבאת כאן את נקודת המבט של הגבר בניאונסים דקים שמשלבים גבריות עם רגישות מטורפת. ואני חייבת לך על זה תודה.

קיצור, מה אני חופרת לך, את כותבת מקסים.

(רק, כל הסיפור הוא פאנץ' ליין כזה והסוף חלש יחסית באמת. אולי ככה עדיף, את יודעת, לתת לנשום קצת.. ואולי לא, לא החלטתי..)

דפנה
ח´ חשון ה´תשע"א  
קודם כל תודה על כל הביקורת, ברור לי שעצם קיומה מעיד על העובדה שאת מגרדת כאן פוטנציאל שהוא :D
עם זאת בעייתי לי קצת ליישם את מה שאת אומרת, כי חלק גדול אנחנו לא רואות עין בעין כמו שכבר הבהרתי לך ובנושא האמינות, ובכן לא חידשת לי כל כך וקצת קשה לי לחשוב איפה ליישם את זה.
הבאת דוגמא לגבי הסרט שקודם כל הפריעה לי, כי ובכן, אם את לא יכולה להנות ממשהו שיש בו שמץ קל שבקלים של חוסר אמינות, יהיה לך מאוד קשה לקרוא ולהנות אי פעם. סיפורים, ולא, לא מד"ב או פנטזיה הם תמיד רק חיקוי של המציאות ומאוד קשה ליצור רצף לוגי מושלם ממש (במקרה שלי זה רצף לוגי לוקה בחסר, בהחלט, אבל הפרפקציוניזם הזה עד צינור הנשמה היה נשמע לי קצת מוגזם בכל הנוגע לכתיבה)

אני אסביר: תוצאות כאלה גם לדעתי סביר להניח, ניתנות פנים אל פנים, אם כי אין לשלול את העובדה שהן ישלחו גם בדואר מכל ומכל והייתי זקוקה לזה לשם מהלך הסיפור שלי, הייתי מודעת לבעייתיות הזו כשכתבתי אבל בהעדר ברירות, כך נעשה. לגבי הצורה בה מתקיימת הבדיקה, (גם לראי אדמה) ובכן דווקא כאן יש לי ידע כלשהו, והיא מתקיימת כך, אצל דתיים (ברמה דתית מסויימת ומעלה, שלא נגעתי כאן כלל מהי ומהם) הבדיקה לגבר נעשית אכן באופן אחר, גם, לא תמיד ותלוי הרבה בנסיבות שלא רציתי להכנס לתוכן.
זה מביא אותי לנקודה האחרונה, חלק מהחוסר אמינות שאת מדברת אליו הוא כי לא נכנסתי לפרטים וזו היתה בחירה מכבוד לדברים שהצנעה יפה להם בנושא שכזה. לא יכולתי למשל, לתאר את הבדיקה באופן המקובל אצל דתיים, כי ובכן זה לא תיאור הולם. חלק מהעניין שלי להשאיר דברים מסויימים מעורפלים, מחוץ לסיפור ולדבר על פן טכני הוא מונחה דת וצנזורה. אני לא יכולה להכנס, בפורום הזה, או בכל פורום למעשה (בעצמי), לפרטי פרטים שנוגעים בדבר הזה כי אני בחרתי לכתוב בעדינות ובכבוד ראוי לעניינים שהצנעה והשתיקה יפה להם גם אם זה יבוא על חשבון טלטלה רגשית עמוקה ואמינות.

זליג, ביאטריס זה פויה, אבל ביאה נשמע מוזר בעברית...תודה, אני אוהבת איך אתה תמיד מוצא את שורש הבעיה במילה וחצי וגם נותן לה פיתרון. אתה אחד מאלה שבזכותו החלטתי לכתוב טוויסט, ובכן, עכשיו אני צריכה ללמוד איך לכתוב אחד כזה. מאוד נכון. אני אשב ואשכתב כשלמען ה' יהיה לי זמן. (אגב, דווקא לגבי התקף בזעם בשירותים, אותו הוא קיבל במהלך הבדיקה, כלומר לפני שהוא ידע על תוצאות, כך שזו לא הוכחה לכאן או לכאן)

דניאל, איזה מעניין. זו הפיסקה הראשונה שחשבתי עליה כשחשבתי על עקרים. הראשונה שגם כתבתי בסיפור נדמה לי. עצמתי עיניים ודמיינתי ילדים עם ראש אחורה חפופים...
והמקום, זה המקום של כל אישה באשר היא

דפנה, לייאה, נדודים בחול, ליל כוכבים וכל מי ששכחתי, מאוד מאוד שימחתם. כל אחד לחוד וכולכם ביחד
ט´ חשון ה´תשע"א  
אני מאד אהבתי את הדמות של תמרה, את זה שהיא לא אומרת כלום והסוף בכלל גמר אותי. אל הדמות הגברית התחברתי פחות, למרות שבסיפור היא מתחברת טוב, כי איכשהו תמיד נשים מהסוג של תמרה מתחתנות עם גבר מהסוג הזה. על הקטע שהוא נכנס לשירותים וכל הלחץ וזה היה לי קצת חבל, כי הרגשתי שיש לך כישרון לתת לנו לחוות את זה באמת, אבל לא מיצית אותו עד הסוף, משהו שם התפקשש לי והרגשתי שזה סתם כי לא עבדת על זה מספיק(יכול להיות שעבדת על זה ימים חודשים שעות ואני סתם מבלבל , כי זוהי רק התחושה שלי)

הטוויסט בסוף היה נפלאץ קראתי קצת את התגובות וראיתי שלא כל-כך התלהבו, לי בכל מקרה הוא ממש עשה את הסיפור. כאילו אם לא היה אותו אז זה היה מרגיש עוד סיפור כואב על זוגיות- אבל עפ הדמות הזאת של תמרה ובמיוחד שהיא עומדת למול אורי, ובסוף מה שמתגלה כלפיה זה ממש העצים את כל הסיפור ואת הדמויות בכלל. רק לגבי הביטוי "פגומה" לא כל-כל אהבתי, היה לי גס מדי(לא בקטע הצניעותי, משהו בחוויה).
דבר אחרון: אני מצטרף לזליג בנוגע לטוויסט, כמו שכבר אמרתי הוא טוב, אבל הוא באמת לא עושה לך וואו בקריאה מחודשת של הסיפור.

טוב שאת כאן
י´ חשון ה´תשע"א  
או על רצף לוגי, או על פרפקציוניזם.
אין לי בעיה שלא יהיה רצף לוגי, אין לי בעיה שהסיפור יהיה רצף של עובדות מומצאות.
אבל הוא לא - הוא מתיימר לספר סיפור אמיתי.
וכשהסיפור אמיתי, אבל משהו בו צורם - זה מפריע.
זה לא פרפקציוניזם. זה רצון שהסיפור יזרום, שהעלילה תימשך בלי הפרעה.
אז במקרה שלי, כיון שאני אחות, מאד הפריע לי בסרט שהיה שם משהו שלא יתכן. אם זה היה מדע בדיוני או פנטזיה זה לא היה מפריע לי בכלל. אבל זה לא - זה מתיימר לייצג מציאות, אבל יש בו דברים חריגים או לא אפשריים. זה כמו שתכתבי "כלב מעופף הגיש לשולחנו את המעטפה". כשזה במסגרת של סיפור הכולל דברים אחרים שאינם מציאותיים, אין לי בעיה כי זו המסגרת. אבל כשזה הדבר היחיד - זה מפריע, זה צורם, ולי אישית זה מקלקל.
אם תשימי לב, לא דיברתי בכלל על אופן הבאת הזרע. מגיב אחר כתב על זה, ובעיני מה שכתבת ייתכן כי לא מחייב שהגיבור דתי, וגם אם כן לא מחייב שהוא נוהג כדתי, ודווקא פרט זה בכלל לא הפריע לי.
ושוב -
זה לא בגלל אי ירידה לפרטים, לא בגלל הפחתה בטלטלה רגשית או מה שכתבת שם, אלא אך ורק בגלל שיש "עובדות" שכתבת שמזדקרות לעין בהיותן לא אמינות - ולכן הסיפור הזה לא מטלטל אותי רגשית, כי הציר שעליו בנית אותו (=השקר של הגיבור שלא אומר לזוגתו את התוצאות) שבור מבחינתי.
ההסבר "זקוקה למהלך הסיפור" לא מספק אותי, כי ניכר שיש לך מספיק כישרון להטות את מהלך הסיפור כרצונך, ולאפשר לו מרחב פעולה גדול יותר בלי אילוצים כאלו.

מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי, ומותר לך כמובן לא להסכים איתי.
בכל אופן הכתיבה שלך נהדרת בעיני, אם זה לא היה מספיק ברור.

ואל תדאגי, אני נהנית מאד מספרים רבים כבר לא מעט שנים...
ט"ז חשון ה´תשע"א  
הסיפורים שלך טובים וכואבים.
זה סיפור מהודק, מושקע.

ובכלל אני אוהבת את המקום שאת כותבת ממנו או חושפת בכתיבה, לא מתנצל, לא משפיל ראש, אומרת אמיתות חזקות. לעיתים מרגישים שהיה לך יותר מה לומר, ישר לפרצוף...

אני גם אוהבת שאת מאוד מחוברת כאן, למציאות. זה ניכר בפרטים קטנים ששזורים בסיפורים שלך (לא רק בזה) שמרמזים לי על המציאות של היום.

תודה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד