בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק ריגול קטן - פרק 9 / דוצקי
בביכורים מאז כ"ב תשרי ה´תשע"א

בס"ד

עיגולים קטנים בצבע אדום נראו על החזה של דייבי, אנסטסיה ורנדי, שעמדו במרכז החדר. 
למזלי, עמדתי בקצה המרוחק של החדר, ליד החלון שמשתקף לים, כך שהלייזר לא כוון אליי.

יוריקו נשענה על משקוף הדלת, המבדילה בין החדר הזוגי, כשבידה אקדח לייזר עם שלושה קנים נפרדים, וחיוך היה נסוך על פניה.

"שלום חברים! התגעגעתם?" שאלה יוריקו וצחקה.

"יוריקו, מה את עושה כאן?" שאל דייבי, "ולמה את מכוונת עלינו את הדבר הזה?"

"באמת, דייבי פרנס, אל תעמיד פני תמים," חייכה יוריקו, "אני יודעת שאתם לא תיירים רגילים, כמו שאמרתם. עכשיו, תספרו לי כל מה שאתם יודעים על 'פוייקט אקספלורר', או שאתם מעדיפים ששלושה מכן יאלצו להסתדר בחייהם עם כמה חורים בחזה שלהם!"

"על ה - מה?" ניסתה אנסטסיה להכחיש.

"תירגעי יוריקו," אמרתי, "אין לנו שום מושג מה זה" דבר שהיה נכון.

"נו..." חייכה יוריקו, "אני, שלא כמוכם, עוד עמוסה בתוכניות."

יוריקו, עם ידה הפנוייה, הוציאה ארבעה זוגות אזיקים, זרקה אותם לעברנו, ואז ציוותה: "קדימה! כולכם! תאזקו את עצמכם למיטה!"

"מה?" התחלתי.

"תגידי," דחקה יוריקו, תוך כדי שהיא מהדקת את אחיזתה באקדח, "את באמת רוצה להמשיך את חייך ללא אחיך התאום?"
           
                                     *

עוד לפני שהתחלנו להילחם בסייברים, בתקופה של הקייטנה, ניתנה לכל הקבוצות משימה, שבעקבותיה הלטתי להעריך את חיי.

באחד הבקרים, בשעה מוקדמת מאוד, נכנסנו, כל החניכים, ליער ענקי. המדריכים נתנו לנו חגורות מיוחדות, שאליהן מצורפים אקדחים קטנים.

אמרו לנו שביער מסתובבים הרבה רובוטים, המתוכנתים על ידי המדריכים בשלט רחוק, ושאנחנו אמורים לירות עליהם, ולנטרל אותם בעזרת האקדח. ואם הם יירו בנו - נחטוף זעזוע חשמלי, שבמקרה הכי גרוע נהיה משותקים לכמה דקות, לא שזה יהרוג אותנו.

כל מי ש"יחוסל" לגמרי, יפונה על ידי המדריכים, ותוך עשרים וארבע שעות יאספו את הנותרים בעזרת מסוק. 

אחי, רנדי ואני הלכנו מלוכדים, ממש כמעט גב אל גב. פה ושם שמענו קריאות הפתעה, גניחות, או דברים דומים.

אחרי ארבע עשרה שעות נעשה מאוד חם, וסוף - סוף מצאנו נחל, ומכיוון שלא הביאו לנו מים ולא יכולנו לסבול יותר את הצימאון - עצרנו כדי לשתות ולשטוף פנים.

ואז שמענו אותם - קולות של רובוטים, הם ארבו לנו מאחורי השיחים, וחיכו שנהיה מרוכזים בשתייה - מה שבאמת קרה.

התחיל קרב יריות, והם התקדמו אלינו - תשעה רובוטים, מהירי תגובה מאוד.

"שכל אחד יתפוס מחסה!" פקד אחי.

ראיתי את דייבי יורה בשני רובוטים ומשתק אותם סופית - אבל שניים רדפו אחריו  ומסתתר מאחורי סלע גדול.

רנדי שיתק לגמרי אחד מהם, וברח משניים שרצו אחריו וירו לעברו. הוא רץ לעבר הנחל - וצלל. 

אני ניסיתי לירות בשניים שרדפו אחרי - ללא פגיעה, אבל אז טיפסתי כמו חתול על עץ גדול וגבוה, והם לא יכלו לירות עלי.

"שלום" שמעתי קול לידי.

הסתובבתי לעבר מקור הקול, וראיתי נער בגילי, אחד מהחניכים.

"טוב, עכשיו לא יהיה לי משעמם כאן" אמר הנער.

"מה אתה עושה כאן?" שאלתי.

"בערך מה שאת עושה - מתחבא," חייך, "ג'ו גונס, נעים להכיר".

"סופי פרנס" אמרתי.

"אז, סופי, אני חושב שארבעתנו נשארנו אחרונים במשחק" אמר ג'ו בעגמומיות.

"למה אתה חושב ככה?" שאלתי.

"הביטי" הוא הצביע לכל מיני מקומות ביער, שיכולנו לראות מצמרות העץ.

הרבה נערים שטוחים על האדמה, שרובוטים שטוחים לידם, בהרבה מקומות ביער. ואז ראיתי שעוד רובוטים מתקדמים לעברנו.

הבטתי למטה. רנדי שיתק את הרובוטים שרדפו אחריו, אבל היה מכותר בחמישה רובוטים שסגרו עליו.

דייבי שיתק הרבה רובוטים ממקום מחבואו, מאחורי הסלע, אבל נשארה לו עוד הרבה עבודה, וחוץ מזה - שלושה רובוטים התקדמו חרש מאחוריו.

ג'ו ואני נשארנו על העץ, ומתחתנו שני רובוטים, מחכים לנו בסבלנות.

"אני לא סובל את זה עוד," אמר ג'ו, אחרי שראינו שרנדי שותק לגמרי, "אני אמשוך את תשומת ליבם, ואת תברחי."

"לפני שהספקתי להתנגד לרעיון, קפץ ג'ו על אחד הרובוטים, שיתק את השני ואותו, ורץ לעבר אלה ששיתקו את רנדי.

ירדתי במהירות מהעץ והגעתי לדייבי, שרגלו הייתה משותקת.

"מה את עושה? תברחי!" אמר.

"ולהשאיר אותך למות?" אמרתי, והבטתי בג'ו שנפל לאחור מכיוון ששותק מהרבה כיוונים, "בחיים לא!"

                             *

עשינו כדברי יוריקו, וכבלנו את עצמנו למיטה בחדר.

"ועכשיו, להצגה!" צחקה יוריקו.

היא הוציאה מכיס חגורתה מכשיר קטן שנראה כמו מיקרופון, ולחצה על כמה לחצנים.

נשמעו קולות מוכרים בחדר: שמענו את הדיבורים על הטיסה המייגעת. על השאלות ששאלנו את אנסטסיה, לגבי מה שהיא הביאה איתנו. שמענו איך התעקשתי שאנסטסיה תמצא מלון חמישה כוכבים. שמענו את התכנונים שלנו לגבי 'פרוייקט אקספלורר'. שמענו אותנו מדברים על התהלוכה עם האיילים, ושם גם קולה של יוריקו הצטרף.

ואז קרה דבר מוזר - שמענו גם את קול הפקידה, בשעה שהזמנו את החדרים.

"אבל איך?" שאלתי.

יוריקו הוציאה מתיק הגב שלה מסכה מקופלת, והציגה לנו אותה - מסכת הפקידה! ואז אמרה, בקול של הפקידה: "אתם לא יודעים מה כסף, לפקידים כמובן, ומסכה טובה, שמצורף אליה לימוד של שנים בתיאטרון, יכולים לעשות..."

"ואיך הספקת לעלות לחדר לפנינו?" שאל רנדי.

"רנדי בראון, אתה מאכזב אותי..." אמרה יוריקו בפרצוף חמוץ, "חשבתי, שאתה לפחות, תבין ללא הסברים."

"בעזרת רובה - כבל!" קרא רנדי.

"בינגו!" צהלה יוריקו.

"איך את יודעת את השמות שלנו? מה את רוצה מאיתנו?" שאלה אנסטסיה.

"מרגלים קטנים שלי, אני מרחמת עליכם, איזו מרשעת אני! בנסיבות אחרות - הייתי משחררת אותכם מיד."

"למה את חושבת שאנחנו מרגלים?" שאלתי.

"הכול בזכות הכרטיס, ילדה..." ענתה יוריקו, ולקחה את הכרטיס מתיקה של אנסטסיה אל הכיס שלה, "תאמינו לי - הוא שווה הון! רק אם אתם יודעת איך להשתמש בו."
 
"ומה איתך?" שאל דייבי.

"בוא נגיד, שאני מהחבר'ה הטובים," ענתה יוריקו, שלפה את האקדח מחדש והתקרבה אלינו, "ועכשיו, כדי שאסיים את העבודה, אני צריכה שקט. אני מזהירה - אל תזוזו!"

היא הוציאה מכיסה מטפחות וחסמה את פינו, תוך כדי התנגדות קטנה.  

יוריקו פשפשה בכיסינו ובתיקים שלנו, ולקחה ממנו את הכול! הדיסק און - קי, GPS, נשק ועזרים ממיסטר G שאנסטסיה הביאה... ובסוף פנתה אלינו, כשהאקדח עדיין שלוף ביד אחת, ומפתח לאזיקים ביד השנייה.

הלייזר כוון עכשיו אליי, אל אנסטסיה ואל רנדי שישב לידה. 

"מכיוון שהזמנתם שני חדרים," החלה יוריקו, כשהיא פותחת את האזיקים שלי ושל אנסטסיה, "החלטתי שטוב שתהינו משניהם. בנות - לחדר השני!"

ללא עוררין, פנינו אני ואנסטסיה אל עבר החדר השני, וכבלנו את עצמנו למיטה.

יוריקו טרקה את הדלת המפרידה, אבל שמעתי אותה קוראת בקול, לפני שהלכה: "שמחתי לפגוש אותכם שוב, מרגלים קטנים! אל תדאגו - מחר בצהריים יבואו לנקות בחדר, וישחררו אותכם. מקסימום - תפסחו על שתי ארוחות," היא צחקה לרגע והמשיכה, "חיזרו הביתה, אם תצליחו - המשחק גדול עליכם."

שמעתי כל מיני קולות עמומים ולא ברורים שהשמיע דייבי, אבל לא הצליח לדבר מכיוון שפיו היה מכוסה.

הבטתי באנסטסיה. פניה היו נפולים על הקרקע. הבנתי למה - רק היום הגענו לכאן, וכבר שדדו אותנו. לא נוכל להציל את אחיה, את העולם, וחוץ מזה - אין לנו דרך לחזור הביתה!

ומה באמת קורה עם ג'ו? היכן הוא? האם הוא עדיין חי? 



                                  המשך יבוא... 

  


מתח סיפור בהמשכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדוצקי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז תשרי ה´תשע"א  
אל תכתוב משפט כמו "התחיל קרב יריות..."
בחיים.
אי אפשר לעשות פלאש פורוורד לסיפור! או שאתה כותב או שלא.

ובכלל, יש כאן קצת הרבה הרבה יותר מדי קלישאות לעוסות בסיפור אחד. נדמה לי שכתבתי לך את זה פעם - תתנתק מהסרטים שראית ותכתוב מעצמך.

בהצלחה.
כ"ט תשרי ה´תשע"א  
בס"ד

שלום זליג שפיץ!

תודה רבה על הביקורת הבונה! באמת עזרת לי מאוד.

רק שאשמח אם תסביר יותר את כוונתך במילים "תכתוב מעצמך".
ד´ כסליו ה´תשע"א  
יפה ממש אני במטח קדימה מהר...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד