בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק ריגול קטן - פרק 7 / דוצקי
בביכורים מאז י"ג תשרי ה´תשע"א

בס"ד

"אנסטסיה," שמעתי קול, "אנסטסיה תתעוררי!".

"מה, איפה אני?" פתחתי את עיניי וראיתי במעורפל כמה סוכנים.
 
הרצפה הייתה קרה, מאוד קרה, לכן קמתי על רגליי.

"מצאנו אותך שוכבת בעילפון כאן, אמר אחד הסוכנים, "מה קרה לך?".

"אני לא יודעת," שיקרתי, "רגע אחד אני בדרך אל המשרד, ורגע אחר אני כאן".

פתאום שמתי לב שהאזעקה פועלת.

"למה הופעלה האזעקה?" שאלתי.

"פולשים," ענה סוכן אחר, "אבל הם לא יברחו!"

"אני מקווה" אמרתי.

זכרתי את המפגש עם שלוש הדמויות בעלי המסכות. הם הרדימו אותי בעזרת סם הרדמה. אסור שהסוכנים האחרים, קל וחומר מיסטר G, ידעו מזה.

הסוכנים המשיכו במרדף, בזמן שאני התבוננתי בחדרו של מיסטר G.

הם נכנסו דרך פיר האוורור, נחמד! מכיוון שהם יודעים שרודפים אחריהם בכל הבניין - הם ילכו לכבל של המעלית, יחליקו בעזרתו לקומה ראשונה, ויקצרו את הדרך החוצה.

אז אשיג אותם בלי בעיה עם המעלית!

רצתי אל המעלית. זה לקח לי זמן לעבור בין האנשים שגם רצו ברחבי המסדרונות, אבל אחרי שלוש דקות הגעתי, נכנסתי אל המעלית ולחצתי על כפתור הקומה התחתונה.

המעלית היתה מופעלת בצורה כזו, שאנשי בית החולים יספיקו להיכנס, כך שעד שדלתות המעלית נסגרו עברו שלושים שניות.

תוך כמה רגעים נשמעה צרחה של קול נשי, ומייד אח"כ הופסקה המעלית בהפסקת חשמל. הייתי לכודה בפנים.

העתקתי את רעיון הפולשים, ויצאתי דרך תקרת המעלית. עליתי על הכבל וקפצתי לעבר פתח קומה ראשונה.

הפולשים הספיקו לברוח ממני הפעם, אבל פעם הבאה...

                                *

הלכתי לכיוון חדרי, חולפת על פני סוכנים אחרים, ובדרך שמעתי את קולו של מיסטר G, והוא צרח: "אני לא מאמין, ג'ו! על היום הראשון שלך בסוכנות, אתה מאכזב אותי! הם היו רק שלושה! שניים כבר כמעט היו בידיים שלך, ואתה בחרת לרדוף אחרי השלישי, שמטורף על כל הראש ומוכן להתאבד, העיקר שלא תתפוס אותו! והם ברחו עם קלסר מהמשרד הפרטי שלי!"

ג'ו שתק כמו דג והביט על הרצפה. מיסטר G המשיך להטיח בו עוד מוסר, אבל הוא חזר על אותם מילים בערך.

לאחר שיחת המוסר פסע  ג'ו לעברי וחייך חיוך שובב. "שמעת את כל זה?" שאל.

"כן, שמעתי," אמרתי, "ואני יודעת גם בערך איך הם הגיעו לכאן."

"את בסדר?" שאל ג'ו.

"כן, הם רק סיממו אותי בסם הרדמה - זה הכול..." אמרתי.

"טוב, לפחות היו לך חלומות נעימים?" שאל.

                               *

לפני כמה זמן זה קרה? אחת עשרה או שתים עשרה שנים בערך...

כשהייתי קטנה, גרתי בשכונת יוקרה עם הוריי ואחי הקטן.

לאבא, שהיה גאון מהלך על שתיים, היה תפקיד בכיר בממשלה, וזה הזרים למשפחה המון כסף.

היה לי הכול! משחקים מכל הסוגים, חברים, ממתקים (בעיקר)... 

אבל דבר אחד תמיד הרגשתי שהיה חסר לי - היחס.

מאז שאחי הקטן נולד, התייחסו אליי כאל בוגרת. לא הקשיבו לדעתי, ותמיד תשומת הלב הייתה נתונה רק אליו.

לא היו לי בני משפחה בגילי, להם יכולתי לספר את רגשותיי. רק סבתי הזקנה, בבית האבות, תמיד הקשיבה.

אבל גם לה אמא לא הקשיבה, היא חשבה שהיא ממציאה את הכול.

יום אחד, הלכנו ליום כיף בפארק השעשועים הענק - הטבה מיוחדת למשפחות עובדי הממשלה הבכירים, וכמובן - לא רצו להיכנס לדברים שאני רציתי.

החלטתי שהפעם אני עושה "שביתה", ועצרתי במקום בשילוב ידיים.

"מה קרה, אנסטסיה חמודה?" שאל אבא.

"לא פייר שאף פעם לא הולכים לאן שאני רוצה!" טענתי וקעתי ברגלי.

"אמא, נו בואי כבר!" משך אחי בזרועה של אמא.

"פעם הבאה אנסטסיה, אני מבטיחה," אמרה אמא, "לאן הפעם?"

"לקרוסלת הסוסים" ענה אחי.

"איזו השפלה! אני לא הולכת!" אמרתי ורקעתי שוב ברגלי.

"בסדר..." אמר אבא, "אבל תישארי בטווח ראייה, אפשר ללכת לאיבוד במקום הענקי הזה. הוא מלא עד אפס מקום!"

הם הלכו לקרוסלת הסוסים, שהייתה בקצה הפארק, גם היא הייתה מלאת אנשים, וואני נשארתי בטווח ראייה, כמו שאבא ציווה.

כעבור חצי דקה, פיצוץ חזק העיף אותי לאחור, וחטפתי מכה קשה בראש ממשהו לא ברור - והתעלפתי.

                                *
 
"היי, זו עדיין חיה!" שמעתי קול, "ילדה, את בסדר? מה שמך?".

פקחתי את עיניי. שני אנשים עם מדי טיפול נמרץ עמדו מעליי. התיישבתי באיטיות, תוך כדי זעקות כאב. "מי אתם? מה קרה לי?" שאלתי, "איפה אני? איפה אבא?"

"איך את מרגישה, ילדה?" שאל אחד.

"אני בסדר, הגוף שלי כואב קצת ויש לי סחרחורת, איפה אמא ואבא?" דרשתי.

"גברת קטנה," החל השני, "חוליית מחבלים חדרה לפארק השעשועים, משפחתך..."

השאר כבר היה מובן לי, לא הייתי זקוקה להסברים.

                                     *

מאז התחילו לרדוף אותי כל הזמן מראות הזוועה. עברתי טיפולים פסיכולוגיים, והם לא ממש עזרו.

סבתא נפטרה חודשים מעטים לאחר מכן, כנראה מתוך תחושת אובדן וצער.

הפכתי להיות עוקצנית, ואנשים שאהבתי מאוד - התרחקו ממני.
חשבתי שכל אדם, ממש כל אדם, הוא כמעין מחבל טרוריסט, שרוצה "לסיים את העבודה", ולכן נהייתי גם חשדנית מאוד.

חייתי כמעט לבדי בבית, שפעם, שנאתי להיות בו. איתי נשארו מוניק - המנהלת של כל הדברים בבית לאחר מות הוריי, היא ממש כמו אחות גדולה בשבילי, וז'אן - המשרת הראשי.

חופש אחד, קיבלתי המלצה לנסוע למחנה קיץ צבאי, ומוניק הייתה בעד.
השתכנעתי ונסעתי אל המחנה.

עשינו פעילויות ספורט ברמה ממש קשה. לפעמים גם התחלקנו לקבוצות, ע"מ להכיר אחד את השני במהלך המשימות , אבל עדיין - לא נתתי לאף אחד להתקרב אליי.

חוץ מפעם אחת...

בהפסקת אוכל אחת, בשעת צהריים חמה מאוד, כולם נכנסו לחדר האוכל, ואני בחרתי להתיישב לבד באיזו פינה בחוץ. חושבת מחשבות.

בחור בערך בגילי יצא מחדר האוכל, והתיישב ליידי.

"אז... קיץ חם, הא?" אמר.

"לא יודעת, לא שמתי לב, אני עסוקה" עניתי.

"אני מפריע?" שאל.

"בינגו! קלטת!" אמרתי.

"אווץ' פגיעה," חייך, "אני מבין שאת במצב - רוח טוב היום".

"טוב, אני רוצה להיות לבד. אכפת לך?" התחלתי לכעוס.

"לאף אחד לא טוב להיות לבד, אמ..." החל.

"אנסטסיה," אמרתי עדיין בכעס, "וחוץ מזה - מה אתה יודע עלי בכלל, שאתה מכליל אותי עם כולם?"

"טוב..." החל הבחור וחייך, "עכשיו אני יודע ששמך אנסטסיה, שאת ממש עוקצנית כמו דבורה, ושנחמד לדבר איתך".

"ממש גאון, תנו לו פרס!" אמרתי בבוז, "רק שטעית בנקודה אחת: אני לא אחת שאוהבת לשוחח."

"זה בסדר, כל אחד והסיפורים שלו, אנסטסיה" אמר.

"אם כבר מדברים על סודות," אמרתי, "לא סיפרת לי מה שמך."

"ג'ו, נעים להכיר," חייך הבחור, "ואם תסכימי - אשמח לאכול לידך כאן בחוץ, הם מתנהגים ממש כמו חיות בפנים."

צחקתי. אפשר להגיד שג'ו באמת "החזיר אותי למסלול" מאז זמן ההיכרות שלנו, אבל עדיין שמרתי מרחק ממנו - אנחנו רק ידידים או חברים לצוות, לא חברים.

                                *

"כן, אמרו לי שמצאו אותי נוחרת ומחבקת את עצמי" אמרתי לג'ו.

ג'ו צחק, לפחות עודדתי אותו קצת.

"טוב, אני חייב לרוץ אנסטסיה, נתראה מחר" אמר ג'ו והלך.

נכסתי לחדרי. התבוננתי בתמונות של משפחתי ליד המיטה שלי, הם כל כך חסרים לי.

נכנסתי למיטה והתחלתי לבכות.

                                 *

<"אנסטסיה!"> שמעתי את קולו של ג'ו במכשיר הקשר המשותף שלנו, לאחר כמה דקות.

<"שומעת">

<"אנסטסיה, נחטפתי! אני בתוך מסוק, האיש שחטף אותי הוא איש עם ברדס כחול, נראה כמו סיני או יפני, יש לו חרב, וגם קעקוע של נחש על כף ידו השמאלית. אנ...">.

<"ג'ו!"> צעקתי בקשר, אבל לא הייתה תשובה.
 
רצתי מהר אל מאגר המידע של הסוכנות, וכתבתי את התיאור שג'ו נתן לי.

צג המחשב הראה לי את שם האיש, מתנקש בשם 'יוג'ין פאן', שפועל לרוב ביפן, בקרב טרוריסטים בארגון הנקרא 'דיגי - זך", שרוב הפעמים פועלים במחוז 'נארה' ביפן. איזה שמות מוזרים...

הייתי חסרת אונים. שוב נפגע מישהו קרוב אליי, ואין לי שום דרך להציל אותו! מיסטר G אמר שאם סוכן נלכד - הוא לבד. אבל אסור לי לאבד את ג'ו! מה אני אעשה? 

ואז עלה לי הרעיון לעקוב אחרי הסימנים של ג'ו, ומשם, כשאצטרך עזרה - לפנות לדייבי.

ואני יודעת בדיוק איך לשכנע אותו...

                             *

"הכול מוכן? עוד רגע אנחנו נוחתים!" אמר דייבי.

הוצאתי את התיק ובידי השנייה ונפנפתי בכרטיס אשראי "חוץ מכרטיס אשראי של הסוכנות, מה אנחנו עוד צריכים?" שאלתי בלחש.

"ארבעה זוגות טפרים נשלפים, למקרה שניתקל בחבר שלנו, או באנשים דומים לו?" שאל דייבי.

"יש" עניתי.

"מדים חשמליים?" שאל רנדי.

"גם"

"איזה כיף! אני מתה עליהם!" קראה סופי.

טוב, אני מסכימה איתה, באמת כיף להשתמש בהם.

"חצי הרדמה?"

"יש".

"ארבעה רובי כבלים?" שאל רנדי.

"הבאתי".

"רנדי, הבאת את מחשב נייד, ואת הדיסק און - קי?" שאלתי.

"כן, למרות שלא ביקשתם" ענה רנדי. 

"יש לנו מפה?" שאלה סופי.

"יותר טוב," הוצאתי מכיסי מכשיר קטן, "GPS עולמי!".

<"נא לחגור חגורות, אנחנו יורדים בנארה"> נשמע קול הדיילת.


                                   
                                המשך יבוא...



מתח סיפור בהמשכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדוצקי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד