בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק ריגול קטן - פרק 6 / דוצקי
בביכורים מאז י"ג תשרי ה´תשע"א

בס"ד

אני אוהב לשתות קפה בזמן שאני יושב בתנוחה טובה על הכיסא שלי, ומתעסק במחשב.

הלילה הזה, זכיתי להתענג כך שוב. הדבר ששימח אותי יותר, הינו, שדייבי - חברי הטוב, היה איתי שם.

הלילה האחרון היה ממש מתיש, והייתי זכאי לקבל תענוג כזה. 

"אז, מה יש לנו כאן, אחי?" שאל אותי דייבי, וטפח לי על השכם.

ריכזתי את עיני במסך המחשב. הדיסק און - קי, הכיל את כל המידע, שהיה כתוב בקלסר של פרוייקט אקספלורר, אותו "השאלנו" מהסוכנות לזמן לא מוגבל...  

אבל עכשיו, חוץ מהבעיה שמיסטר G בטח כבר שלח אנשים שיחפשו אותנו, והם לא יעצרו עד שיתפסו אותנו, יש לנו עוד בעיה: 

המסמכים לא היו ברורים כלל! הקלסר היה מוצפן!

בכל ראש עמוד, בשני צידי הדף, היו רשומות שתי סדרות מספרים, בכל 7 עמודים הוחלף כתב היד, ורוב המילים היו ממש לא מובנות!
 
"מה אתה אומר, רנדי?" שאל דייבי, גם הוא בהה במחשב.

"אני אפילו לא מנחש..." עניתי.

                              *

היינו במבצע חילוץ. רק שלושתנו הפעם - אני, סופי ודייבי, ומי שהיה מסתכל מהצד, היה חושב פעמיים אם אנחנו המצילים, או המוצלים.

היינו אמורים להציל עורך דין מפורסם מידיהם של הסייברים, שחטפו אותו, וכלאו אותו בתוך בניין משרדים נטוש בעל שתיים וחצי קומות (יש קומת גג).

חיפשנו אותו שעה בערך, נתקלים מספר פעמים בכמה סוכנים סייברים, שלא הסכימו "לנדב" לנו מידע, על מקום הימצאו של החטוף.

אחרי ההיתקלות הרביעית לדייבי נמאס, הוא החליט שהמקום הכי הגיוני, שהסייברים יקחו אליו את השבוי, הוא: קומת הגג.

התפצלנו. אני עליתי במדרגות החרום, והתאומים עלו במעלית.

כשהגעתי לקומת הגג, התאומים כבר היו שם. חמישה סייברים חמושים ניצבו מולם, והתנהל קרב יריות קשה.

הסתתרתי וחיפשתי בעיני את השבוי. הוא לא היה רחוק ממני בהרבה. השבוי היה קשור לעמוד - לויין כלשהו, ומפית חסמה לו את הפה.

רצתי אליו בו בזמן שאני שולף את הסכין - היפני שלי, התרתי לו את המפית מהפה, ותוך רגע אמר מילים שגרמו לגופי להצטמרר:

"מחוברת לגופי פצצה!".

פתחתי לו את החולצה, באמת הייתה שם פצצה עם שעון שספר לאחור, נשארו עוד שלוש וחצי דקות.

הורדתי ממנו את הפצצה (זה כאב לו, אבל אני מניח שהוא העדיף כאב רגעי, מאשר למות בפיצוץ), והחלטתי החלטה מהירה לנטרל את הפצצה, לפני שאני משחרר את החטוף המסכן.

שלושה חוטים: אדום צהוב וכחול, איזה מהם ינתק את הפצצה?

התחלתי להזיע וניסיתי להתרכז, באיזה צבע לבחור?

הבטתי לעבר התאומים, הם גם לא היו במצב טוב, אבל לפחות הם ידעו מה הם עושים...

בחרתי בכחול, סתם בגלל שזה הצבע שאני הכי אהבתי מבין שלושתם.

וזה כמעט עלה לי בחיי.

השעון ספר לחור במהירות גבוהה יותר, נשארה דקה ורבע!

"פצצה! לסגת!" צרחתי כמו משוגע, בזמן שאני משחרר במהירות את האיש המסכן.

הסייברים פסקו מהקרב, והתחילו לרוץ במדרגות החרום.

התאומים ניגשו במהירות אליי ואל האיש.

"מה נעשה עכשיו?", שאל האיש, "נקפוץ?"

"יש לי רעיון אחר!" אמר דייבי והוציא גלשן גלים מתקפל מהתיק שלו, "נגלוש!"

הוצאנו במהירות את הגלשנים שלנו מהתיקים, עורך-הדין עלה על גבו של דייבי (דייבי טוען שעד היום יש לו כאב גב מזה), וגלשנו במדרגות, כשכל הבניין מתפוצץ מאחורינו.

את הסייברים לא תפסנו, אבל הצלנו את החטוף!

ומאז אין לי ביטחון עצמי בניחושים, קל וחומר כשמדובר בנושאים כאלה... 

                                *

"אולי נתחיל מהעמוד הראשון" אמר דייבי, והגדיל את העמוד הראשון.

"טוב," אמרתי, "יש למעלה בצד ימין את המספרים: 1,0,8,0,5,0 ובצד שמאל את המספרים: 5,0,1,2,0,0,5".

"מה זה יכול להיות?" שאל דייבי.

"ננסה לחבר את סכום המספרים, כל קבוצה בפני עצמה," הצעתי, "צד ימין יוצא 14. אם נהפוך לאותיות - יד או די".

"יד נשמע סביר," אמר דייבי, "צד שמאל יוצא 13, ובכיוון האותיות - גי או יג. וגם אם נחבר ביניהם יצא 27= כז או זך. יד זך?".

"לא," שללתי, "לא נראה לי".

"והבט על המילים האלה? מה זה אומר לדעתך?" שאל דייבי.

שתקתי. לא ידעתי, ואני שונא ניחושים.

דפיקות בעוצמה חזקה נשמעו בדלת כניסת הבית, ניגשתי לפתוח מהר כדי שהוריי לא יתעוררו.

סופי עמדה מאחורי הדלת. היא הייתה מלוכלכת ושרוטה יותר מהפעם האחרונה שנפרדנו ממנה. שיערה היה ממש לא מסודר, כאילו הייתה רוח פרצים בחוץ. הייתה לה הבעת אימה/עצב/פחד, והיא נכנסה לתוך הבית וטרקה מאחוריה את הדלת.

"סופי!" רץ אליה דייבי, "מה קרה?"

סופי התנשפה כמה רגעים, ולאחר מכן דמעות זלגו בעיניה והיא הצטנפה על הרצפה, כבשה את פניה והתחילה לבכות.

"מה קרה סופי?" שאלתי בזמן שאני מביא לה ממחטה וכוס מים.

"אני...", התחילה סופי, "אני הייתי..."

"לאט - לאט, סופי," אמר דייבי, "אנחנו לא ממהרים לשום מקום."

אחרי כמה רגעים הרימה סופי את ראשה, שתתה עוד כוס מים והתיישבה על כיסא.

"התעוררתי למשמע רעשים חזקים שהגיעו מחוץ לבית," סיפרה סופי, "צפיתי דרך החלון במסוק שמתקרב לעבר ביתנו, התלבשתי מהר, ולקחתי איתי את הקלסר ליתר ביטחון, ויצאתי."

סופי נעצרה, נשמה/נאנחה כמה פעמים, והמשיכה: "פתאום, משום - מקום, הופיע מולי ידידנו: האיש בעל הברדס, והוא ביקש את הקלסר, או ש..."

"רגע," עצרתי אותה, "מה אמרת לפני רגע?"

סופי החווירה וגמגמה: "אמרתי שה... שהאיש בעל..."

"כן," דחקתי בסופי, "אבל מה לפני זה?"

סופי החווירה יותר: "אמ... אמרתי ש... שהאיש בא משום - מקום."

"תפסיק לחקור אותה!" גער דייבי, "מה קרה בהמשך סופי?"

בזמן שסופי ממשיכה לספר מה קרה, ניגשתי אל המחשב.

"לקחתי את הקלסר וקרעתי אותו לחתיכות!" אמרה סופי, "האיש התרגז ונאבק איתי, הוא חזק מאוד, אבל הצלחתי לקחת את האופניים ולברוח. מצטערת על הקלסר!" אמרה סופי וחיבקה את אחיה.

"זה בסדר סופי, עשית את המעשה הנכון והנבון ביותר," ניחם אותה דייבי, "חוצמזה - יש לנו את כל החומר שהיה בקלסר, בדיסיק און - קי. רק הלוואי שנבין משהו".

"אין התקדמות?" שאלה סופי וקינחה את האף.

"דווקא יש!" צהלתי.

"מה?" שאלו התאומים ורצו אליי, מול צג המחשב.

"אסביר," התחלתי "כשסופי אמרה שהאיש בברדס הופיע משום מקום, חשבתי: אולי המספרים הם ציון מקום."

"אוקיי..." אמרה סופי.

"אז ניסיתי כמה פעמים בכל צד, צד ימין - השם 'יפן' נראה לי הכי מתאים" סיפרתי.

"אתה טוב, אחי!" שיבח דייבי, "ומה עם צד שמאל?"

"לפני שעברתי לצד שמאל, גלשתי לאתר ויקפדיה, שיהיו לי בצג שמות של מקומות ביפן," אמרתי, "בצד שמאל יצא לי השם 'נארה', שהיא בירת מחוז נארה ביפן".

"וואו, אתה גדול! ובטח כל שבעת העמודים שעליהם המספרים האלה הם בשפה יפנית" ניחש דייבי.

"אבל עכשיו השאלה היא: איך מגיעים בכלל ליפן?" אמרתי, "גם אם נשתמש בכל חסכונותינו, זה לא יספיק לשלושה כרטיסים הלוך - חזור".

הטלפון בבית צלצל, מספר חסוי.

"שלום" עניתי.

"רנדי," נשמע קול נשי שקצת היה מוכר, "אתם יכולים לצאת לרחוב בבקשה?"

"מי..." התחלתי.

"רדו מהר" אמרה האישה, והקו נותק.

סיפרתי לאחרים על שיחת הטלפון, והחלטנו להיענות לבקשה, אבל לקחתי איתי את הדיסק און - קי.

מולנו, ליד מכונית קדילק שחורה, עמדה אנסטסיה, ותיק מסעות שמן מאוד היה מונח לידה.

"כדי להגיע לעיקר," אמר אנסטסיה, "מישהו חטף את ג'ו."

"הא! ברוך שפטרנו!" אמר דייבי.

"דייבי!" אמרה סופי ונעצה בדייבי מבט כעסני.

"טוב, סליחה..." התנצל דייבי.

אנסטסיה המשיכה הלאה: "עקבתי אחרי מכשיר האיתור המשותף שלנו, אבל מצאתי אותו לא רחוק מכאן על האדמה, ליד בית ששם משפחתך היה רשום עליו."

"אז למה באת דווקא לכאן?" שאלתי.

"משם נעלמו עקבותיו של ג'ו, אבל ראיתי שם סימני אופניים, והגעתי אחריהם לכאן. ראיתי שזה הבית שלך - אז ניגשתי לטלפון ציבורי, ספר טלפונים" אמרה אנסטסיה.

סופי החווירה.

"אז מה את רוצה?" אמר דייבי.

מעניין מאוד, דייבי לא שם לב לתגובה של סופי. האם יש קשר בין החטיפה למאבק של סופי באיש המסתורי?

"שתעזרו לי להציל אותו. אתכם אני מכירה הכי טוב מכל האנשים בסוכנות" הודתה אנסטסיה.

"אבל אנחנו לא סוכנים יותר," אמרתי, "חוצמזה - את לא יודעת מי חטף אותו!".

"הוא הספיק לספר לי בקשר את התיאור של החוטף," אמרה אנסטסיה, "מתנקש מתוך חבורת טרוריסטים ביפן, הנקראת 'דיגי - זך'".

דייבי ואני "חטפנו שוק" מרוב תדהמה.

"תני לי לנחש," הרשיתי לעצמי הפעם, "הם פועלים בעיר 'נארה'?"

עכשיו היה תור אנסטסיה להיות בתדהמה: "איך ידעת?"

"אמ... ניחוש מוצלח" חייכתי.

"אבל אין לנו ציוד, כסף, וכל מה שצריך!" אמר דייבי. 

אנסטסיה בעטה בתיק ואמרה: "הבאתי איתי הכול מכל כל, ובאדיבות מיסטר G, אם תסכימו לקבל אותי, אתם סוכנים צעירים שוב, והפעם - באמת."

דייבי חשב מעט, ואז אמר: בסדר אנסטסיה, רק אם תסכימי להישמע לפקודות שלי כמו כולם..."

"כן, המפקד!" הצדיעה אנסטסיה.

"אז, ברוכה הבאה!" חייך דייבי.

סוף - סוף, אנחנו באמת חוזרים למשחק!



                           המשך יבוא...

      


מתח סיפור בהמשכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדוצקי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד