בנושא
בכרם
חדשות
 
ועבדו לעולם / DRY BONES
בביכורים מאז י"ב תשרי ה´תשע"א

 

בס"ד


"וכבר בארנו שבשביל טעם זה היובל שהוא גאולה לעבדים היה ביום הכפורים דכתיב ביוה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם ובכל ארצכם גאולה תתנו לארץ וכמו שהתבאר במקומו, וזה כי יום הכיפורים הוא גאולה לנפש האדם שיוצא לחירות מן יצר הרע אשר משעבד באדם, ולכך אמר כי התשובה מקרבת הגאולה..." (מהר"ל, נתיב התשובה, פרק ב).


 

נַפְשִׁי בְּקִרְבִּי תַּחְשֹׁב מַחְשֶׁבֶת,

לָקוּץ בְּעֵדֶן־גַּן וְלִרְצוֹת תֹּפֶת

כִּי אֶמְצְאָה שָׁם צוּף דְּבַשׁ עִם נֹפֶת[1]

קשה לקרוא שורות כאלו, או לשומען בשיר. הרי כולנו מעדיפים להכריז ש"עבד ה' לעולם חופשי, על כן חלקי ה' אמרה נפשי" ולהרגיש שאת האידיאל המוכרז אנחנו מקיימים. וזה שטויות, וזה גאווה, וזה כל כך קל יותר להבין מאשר לדעת. המילים האלו...אף פעם הם לא יתארו את יסורי הדרך. "זה לא רלוונטי, זה רק עניין צידי" הם יאמרו. לי נראה שכל העניין מוטל ביסורים ובפריחה. שמעתי משאנן סטריט, ששר את השיר בגרסתו המולחנת, שלפעמים אולי עדיף הדין הנוקב של השריפה-לפחות זו הרגשה ודאית, לא איזו התעטפות רכה בתשובה עמומה. אולי לכן אנחנו מוצאים את עצמנו באותם מקומות, במקום לזעוק "הגלה נא!" אנחנו שולחים יד לאש ולפצע, מבקשים לחיות איזו הוויה שלמה, לחוות. יכול להיות שעדיף גיהינום חי מאשר גן עדן "מת"? אולי אדם שלא מספיק צדיק כדי לחיות באמונתו, נואש  מהסיפא...ומחפש חיים, אפילו של כאב. אולי לכן זה קורה כל שנה.


 

א. האלהים מצא את עון עבדו.

תמצא שכמה נביאים התנבאו זמן-מה, ולאחר-מכן הסתלקה מהם הנבואה. היא לא נמשכה בשל מאורע שאירע. זאת היא ללא ספק הסיבה העצמוּתית והמיידית להסתלקות הנבואה בזמן הגלות. איזו עצלות או עצבות עשׂויה להיות לאדם במצב קשה יותר מהיותו עבד קנוי ומשועבד לבורים העבריינים המצרפים הֶעְדֵּר שׂכל אמיתי עם שלמות התאוות הבהמיות.  (מורה נבוכים, חלק שני, פסקה מו).

זה קורה כל שנה. אתה ניצב מול לוח השנה, ניצב מול עצמך-ומול חטאיך. כל ההתמכרויות, כל ההתמסרויות-בתמציתו של דבר בעבדות עסקינן. אז נכון, בהתחלה חשבת שמדובר באיזו גניבה קטנה מהצד. כמו כל אדם ששכנע את עצמו שאין לו בעצם שום ברירה, החלטת לפלוש לתחומים האסורים. בהתחלה שכנעת את עצמך שמדובר בתחומים "אפורים"-זה פחות כואב כשיש לזה קמצוץ לגיטימציה. אתה מטפס במדריגות של מה שנראה לך קניינים חדשים. הנה, התעטפת בעוד שכבה של חומריות חדשה ומנצנצת. בד"כ ה"לבושים" האלה הם סתם קליפות-רק עוד מסכים בינך לחופש. אתה אפילו לא מנסה להתנער. דווקא חמים פה בבוץ. נינוחות מרדימה.

הָהּ כִּי יְלִידֵי הַזְּמַן בִּי נִחֲרוּ

אֵינָם אֱלֵי נַפְשִׁי כְּמוֹ הָיוּ תְּמוֹל

כִּי אֶחְשְׁבָה יוֹמָם וְלַיְלָה אֶעֱמוֹל

אוֹחִיל לְבִרְכוֹת אֵל וְהֵמָּה אֵחֲרוּ


לא לעד יישאר הגנב במחתרת. תמיד יבוא השלב שיימצא, בין בעצמו או ע"י בעל הבית. במקרה שלנו, מדובר בבעל בית רחום וחנון-שמבקש למכרנו לעבדים. התגובה הראשונית שלכם, אני יודע, היא בהלה. יותר מכך, געגוע וניסיון בריחה לעבר. הרי שם במחתרת הכל היה הרבה יותר נח. הרי מילים כמו "עבדות" מעולם לא צלצלו בפעמונים של חופש, בחירה ותענוגות. אבל בעל הבית מבטיח לך תנאים נהדרים, מסירות נפש. אני הרי אחיך, הוא מתחנן, העיקר שתשתקם. נכון, כשמסירים לכלוך צריך לשפשף-וזה כואב. לפעמים כל כך צורב להאמין שמעדני המלכים שאכלת הם בסה"כ זבל, שאתה לא מוכן לפקוח עיניים. אבל יותר מכך: איך אוכל לבטוח באותם אשר את אמונם שברתי? איך יכול להיות אמון אינסופי כזה?


ואתה שומע קולות אחרים. אתה שומע את הלחישות: "עבד! יודע מי הם חבריך? אותם אשר חשבת לידידיך הטובים ביותר-שטנים הם! מלאכי מוות!". לקול הלעג אתה מובל אל תהליך הטיהור, אל המקווה. השלשלאות מוסרות, וגם הבגדים הצואים. עכשיו-הבחירה בידך. אם תרצה, תוכל להטהר. אבל אדם מיואש-עד הסוף מתייאש. כ"כ הרבה טינופת מכסה את עיניך, שהאור לא בוקע דרכם. שהרי איך עבד כמוך יכול להיות בן של מלך. איזו בשורה יכול לשאת פושע, איך אני יכול להיות... נביא?


ב. ואני, אנה אני בא?

"מַה שֶּׁכְּשֶׁאָדָם מַתְחִיל לִכְנס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם וּלְהִתְקָרֵב לְצַדִּיק הָאֱמֶת בָּאִים עָלָיו הִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים, 'זֶה כְּמוֹ לְמָשָׁל כְּלִי מַיִם :שֶׁמִּתְּחִלָּה נִרְאֶה כְּאִלּוּ הַמַּיִם צְלוּלִים וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁשּׁוֹפְתִין ּמַעֲמִידִין הַמַּיִם אֵצֶל הָאֵשׁ וּמַתְחִיל לְהִתְבַּשֵּׁל
אֲזַי מִתְבַּלְבֵּל הַמַּיִם וּמַעֲלֶה הָרְתִיחָה כָּל הַפְּסֹלֶת שֶׁהָיָה בַּמַּיִם וְעוֹלָה כָּל הַפְּסֹלֶת לְמַעְלָה וְצָרִיךְ שֶׁיַּעֲמד אֶחָד לְהָסִיר חֶלְאַת וּפְסֹלֶת הַמַּיִם בְּכָל פַּעַם וּמִתְּחִלָּה נִדְמֶה כְּאִלּוּ הַמַּיִם צְלוּלִים לְגַמְרֵי... (מתוך שיחות הר"ן עט).


אז אתה לא מאמין. אתה פונה אחורה, נבהל ומתבלבל. שינוי זה מחייב, שינוי זה מכאיב. אתה מסתכל על כל מעשי ידיך, ולא יכול להרפות. נכון, הם חטאים. אבל...הם כל כך יפים! למה שאצא בגפי, אתה צועק, הרי יש לי כ"כ הרבה! מה עם הזהות שלי? לא אוותר עליה! אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי! אז אין לשלוחיו של מקום הרבה ברירה, והאוזן האטומה והסתומה תצטרך להבקע. לב של אבן יכול לעמוד בפני כל דבר, אך מספיק חודו של מחט נוקב באמת (תרתי משמע) כדי להפיל את כל החומות. ובעצם, כל החומות האלה הם ממילא אחיזת עיניים...הנה מולך ניצב אבינו מלכנו. והנה נשמע קול דממה, והקול הולך וחזק: "חזור בך! שוב וארפא משובותיך!".

הַשּׁוֹאֲלִים אֵיךְ אָהֳלִי נָטַשְׁתִּי

הֲלֹא תֵּדְעוּ כִּי כֵן זְמַן צִוַּנִי

הוּא מַמְּרוֹר עִם לַעֲנָה הִרְוַנִי

עַד מִמְּצוֹא חֶפְצִי אֱמֶת נוֹאַשְׁתִּי

ומי שלא יאמין, וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם. לא יעזור בית דין, אם לא בבחירה-חירותך תכפה עליך. בדרך שאדם רוצה מוליכין אותו, אבל אף אחד לא הבטיח לא לתת קצת "יעוץ" בדרך. וכך, האדם בורח מהטהרה ויסורים נופלים עליו מהשמיים. כל היסורים האלה דמות אחת להם: דיוקנו שלו ניצב לפניו להיות לו לשטן, עד שיתייצב ויודה מולו: "זה לא אני!".


ג. כי איך אעלה אל אבי?

"מתוך המצב של התרדמה, של השקיעה בהבלי החומר הזמן, מתוך עומקו של השקר הממית-נותן הקב"ה לברואיו חיים, מאפשר להם להתעורר ולחדש ימיהם כקדם. זוהי מטרתה של הבריאה כולה. שהחיים יתעוררו ויתגלו גם מתוך המוות, ודווקא מתוך המוות" (מורנו הרב אליהו בלומנצוייג, 'עורו ישנים משנתכם').


כשמעיפים אותך מכל המדרגות, אתה מבין שלא עמדת בפסגה. עמדת אולי איפשהו באמצע הגרם הארוך, בד"כ לא כל כך רחוק מהקרקע. אתה מסתכל אל על, למרומי הפיתולים הארוכים. ואז על עצמך, באמת על עצמך. כפות הידיים איבדו את תמותן. הכל נראה כל כך כל כך רחוק. כשהכלי מתרוקן לגמרי, אומרים בעלי המוסר, אפשר להבין כמה תוכן חסר בו. כמה פוטנציאל יש לבן של מלך. איכה אזן ששמעה על הר סיני "כי לי בני ישראל עבדים" הלך וקנה אדון לעצמו?!


אִם תִּקְטְלֵנִי אֵל לְךָ אוֹחִילָה

אָנוּס לְעֶזְרָה מִמְּךָ אֵלֶיךָ

אֶתְכַּס בְּכַנְפוֹת חַסְדְּךָ יוֹם צַר וּ־

מֵחֲמָתְךָ אֶבְרַח עֲדֵי צִלֶּך


מבור תחתיות אתה מושיט יד, והבור ממש כמוך ריק. אתה נותר לבדך- נחשים קדמוניים סובבים אותך, ונשיכתם נשיכת שרף. אתה צועק, אתה שורט, אתה בועט. קורע מסכים, משיל את הקליפות הדקות ביותר. משפשף עיניים ומזהה את טווה הקורים. היינו ידידים, מלך זקן וכסיל, וזה היה כל כך מזמן. עבד אני, אך לא עבדך. מסור אני, אך לא לך. סור ממני, פועל אוון. כי שמע ה' קול בכיי! הרי חידושה הגדול של תורתנו הוא שגם "לעולם" אינו באמת נצח.

הרי כל תינוק שנשבה בעברו יודע שתשובה קדמה ל 'לעולם'. וכך נשמעת תרועת הניצחון של קוב"ה, זה ה' קיוינו לו. ואנחנו חוזרים כבנים נישאים מן העוון הביתה-הכל כ"כ מוכר, מנחם. ברגע האחרון, יפלו בורא ונברא זה על צווארו של זה. בתוך מקווה של דמעות, לא צריך לשאול "איפה היית?" והוא לא ישאל עוד "אייכה?". הנה הוא שם רטייה, אחרי שנפצענו לחיים חדשים. לא חיצוניים, אלא באמת "וחי בהם" דייקא. ברגעים העדינים של השקיעה, אור המחר מפציע "כי פנה יום". לאחר התשובה השוטפת-מטהרת, והייסורים הממרקים, התולים-מטלטלים, בא תורו של יום הכיפורים לכפר.

שְׁאֵלוּנִי לְמָה תִּדְאַג עֲנִיתִים

אֲנִי אֶדְאַג לְפִשְׁעִי וַעֲווֹנִי

שְׁאֵלוּנִי וּמָה תִּתְאַו עֲנִיתִים

אֲנִי אֶתְאַו לְכַפָּרַת זְדוֹנִי

שְׁאֵלוּנִי הֲתִצְטָרֵךְ לְרוֹפֵא

הֲשִׁיבוֹתִים הֲלֹא הוּא הֶחֱלָנִי



[1] עמנואל הרומי, עזבוני נפשי. מתוך: מחברות עמנואל הרומי השניות. לחן: אבי לייבוביץ'. ביצוע: שאנן סטריט עם חווה אלברשטיין, מתוך 'הבזק אור חולף'.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לDRY BONES
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ז תשרי ה´תשע"א  
וואו, זה מאמר ולא ממש קטע.
חוששתני שביכורים איננו הבמה האידאלית לצורת הביטוי הזו, וראוי היה שיהיו למאמר הזה קוראים נופים, מקווה שתמצא במה ראויה.
עֹז
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד