בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק ריגול קטן - פרק 5 / דוצקי
בביכורים מאז ט´ תשרי ה´תשע"א

בס"ד

"קדימה! מהר יותר!" אמרתי לרנדי בבהלה, "עוד מעט הם באים!"

רנדי הצליח לחתוך את החבל העבה שקשר את רגליי, בדיוק ברגע שראשוני הסוכנים ראו אותנו.

הרגשתי מעין דפיקות של פטיש בראש, אבל בכל - זאת, התרוממתי מהרצפה הקרה, ורנדי ואני התחלנו לרוץ.

"לאן לפנות?" שאלתי.

"פיג' אומר שעוד סוכנים באים ממולנו," אמר רנדי בבהלה, "אנחנו לכודים!"

"היתוש המעצבן הזה שלך..." נהמתי.

פתאום עלה לי רעיון. הקיר המפריד בין פיר המעלית לבינינו היה עשוי גבס דק! אם רק נצליח...

"כלי הפריצה עליך?" שאלתי בתקווה.

"בתיק שעל גבי" ענה רנדי.

פתחתי את התיק במהירות, והוצאתי משם פטיש, שנראה דיי חזק.
ניגשתי אל קיר הגבס, ודפקתי עם הפטיש על חלקו התחתון בכל כוחי.

תוך חצי דקה, בעקבות הדפיקות וקריסה חלקית של הקיר, נוצר רווח קטן בתחתית הקיר, כך שרנדי ואני יכולנו לזחול אל הפיר.

מהפח אל הפחת... 

מתחתנו היה הפיר הגדול של המעלית, ומכיוון ששכבנו, ולא היה מקום לעמוד, לא הייתה לנו אפשרות לבצע את מה שתכננתי - לקפוץ אל כבל המעלית, ומשם להחליק למטה בזהירות.

"אני חששת שנצטרך לעשות את זה בדרך הקשה" אמרתי בעגמומיות.

"את ראשונה, אם תפלי - אתפוס אותך," אמר רנדי.

ידעתי שזה לא ריאלי. הוא לא בחור כל - חזק. אבל אתם בטח תסכימו איתי שזה לא ממש הזמן להתווכח מי שוקל יותר או מי חזק יותר.

התחלתי לזחול למטה לאורך קיר הפיר, מנסה לא להתחשמל מכל מיני חוטים חשמליים שנמצאים פה ושם, וירדתי למטה באיטיות.

ידי ורגלי היו שרוטות, וכל גופי כאב מאוד, אבל רנדי פחות סבל, הוא רגיל לטיפוס בהרים וכל זה.

עברנו את פתח הקומה השנייה ממזמן, ועדיין אור הקומה הראשונה לא נראה לעיני.

"את רואה את המעלית?" תמה רנדי.

הבטתי למטה, ולאחר זמן קצר ניענעתי את ראשי בשלילה.

המשכנו לרדת מספר דקות עד שרעש חזק נשמע פתאום.

"מה זה היה?" שאלתי.

"אני חושב," אמר רנדי, והביע פרצוף מפוחד, "שהמעלית יורדת אלינו מלמעלה!"

לקח לי כמה רגעים לקלוט מה זה אומר, ואז אמרתי: "מהר! יש בטח פתח לקומה ראשונה בקרוב. 

ירדנו עכשיו יותר במהירות, וסוף סוף הגענו ממול פתח קומה ראשונה.

המעלית הגיעה כמעט אלינו!

קפצתי מהקיר לעבר הפתח, ותפסתי בכבל המעלית. הייתי תלוייה על הכבל, מחזיקה אותו רק ביד אחת.

ראיתי את המעלית מגיעה אליי, עצמתי את עיני ודימיינתי את עצמי נמחצת מתחתיה, ללא רוח חיים.

צרחתי. מה לעשות, אני לא כזו גיבורה ואמיצה. רק שדייבי לא יגלה... הוא מנהיג אמיץ, יודע לתכנן תוכניות פעולה מסובכות, אני ממש מעריצה אותו!

פתאום המעלית עצרה בחריקה כמה מטרים מעליי. פקחתי את עיני, וראיתי את רנדי, מחזיר בקושי רב, את סכינו למקומו. מערכות החשמל שלידו היו הרוסות לגמרי, הוא חתך אותם בעזרת הסכין! גאוני! הלב שלי חזר למקומו.

קפצתי אל הפתח של הקומה הראשונה בהצלחה, וכעבור רגע ניצב לידי גם רנדי.

ניגשנו בשקט אל חלון אחד החדרים, מנסים לא להיראות, וירדנו אל הרחוב בטיפוס כלפי מטה באיטיות.

רק אז שמענו את קולו של דייבי בקשר: <אתם בסדר?>.

<כן,> עניתי, <פגישה במקום הקבוע>.

                            *

נפגשנו בגן השעשועים ומשם הלכנו לבית של רנדי, כולנו סחוטים וכאובים, ותכננו את המשך הפעולה.

"אני מתה מעייפות," רטנתי לאחר שסיימנו להעביר את כל הדפים לסורק במחשב ומשם לדיסק און - קי, "עשו עם זה מה שתרצו ותודיעו לי בבוקר."

"הפרימדונה צריכה את המיטה שלה?" אמר דייבי.

"מצחיק מאוד, אח קטן!" אמרתי, "אני פרשתי".

"טוב," אמר דייבי, "קחי את הקלסר, שימי אותו מתחת לכרית שלך, וניפגש מחר כולנו בבית הספר. רנדי ואני עושים לילה לבן בעבודה על הדיסק און - קי. ו... תזכרי בבקשה להכין לי מערכת שעות למחר."

לא היה לי כוח להתווכח ולצעוק עליו, שאני לא משרתת שלו וכל זה, לכן לקחתי את הקלסר איתי והלכתי.

הגעתי הביתה בזמן שכולם כבר ישנו, וזרקתי את עצמי על המיטה, מקפידה לשים את הקלסר מתחת לכרית.

                                *

שוב אותו חלום, אני שונאת אותו!

המוני אנשים שאני לא מכירה, לבושים בחליפות מהודרות, עומדים ומחכים.

לימוזינה גדולה הגיעה אל החנייה שליד, כל העיניים הופנו אליה.

נהג הלימוזינה יצא החוצה ופתח את דלתות הנוסעים.

מחיאות כפיים סוערות החלו מכיוון הקהל, בשעה ששתי דמויות יצאו מהלימוזינה.

הדמויות היו איש, לבוש גם הוא בבגדים מהודרים. ואחריו, צועדת קצת באיטיות, מישהי עטופה בשמלת כלה מהממת.

הייתה זו חתונה, והדמויות היו מוכרות לי מאוד.

בפעם הראשונה שחלמתי את החלום הזה, לקח לי כמה זמן לזהות חלק מהאנשים.

בקהל היו מיסטר G, אנסטסיה, ומאחור יותר היו גם רנדי ודייבי.

פרצופו של דייבי הביע צער, כאב וכעס בו זמנית. הוא היה שבור לגמרי, ורנדי ניסה לנחם אותו.

למה הוא עצוב? מי הזוג המסתורי? 

החתן הרים את מבטו לעבר הכלה, שראשה היה מושפל. היא דאגה ממשהו.

מייד זיהיתי את החתן, היה זה ג'ו! אבל מי היא הכלה בבגדים המהממים?

ג'ו לחש לכלה כמה מילים בחיוך מעושה, והכלה הרימה את ראשה וחייכה.

באותו הרגעראיתי את דייבי רוטן בכעס והולך מהמקום, רנדי נשרך אחריו.

הכלה הייתה אני!

                           *

התעוררתי בבהלה, כולי מתנשפת. למה החלום הזה מגיע כל פעם?

בדקתי שהקלסר במקומו, אחרי הכול - כמעט מתתי כדי להשיגו, אסור לי לאבד אותו.

פתאום שמעתי דפיקה על אדן החלון, הבטתי לכיוון וקפצתי לתנועת קרב - היה שם מישהו שהביט עליי.

"סופי, עלי לתקרת הבית" שמעתי קול מוכר. ראיתי את הדמות מטפסת בקלילות.

התלבשתי ועליתי למעלה, מחבקת את הקלסר, כדי שלא ייגנב או משהו.

עכשיו הכרתי אותו - היה זה ג'ו.

"זה היה מאוד טיפשי מה שעשיתם," אמר ג'ו בחיוך, "אבל גם מאוד אמיץ ומתוכנן טוב. אני מעריך מחדש את אחיך".

"מה אתה רוצה?" שאלתי.

"היי, אל תכעסי עליי..." אמר ג'ו, "זה לא אני זה שפרצתי למוסד ביטחוני, ניסיתי לעצור אותכם מלגנוב דברים, ואני רואה שהצלחתם".

"איך הגעת הנה?" חקרתי.

"ברגע שזרקתי עלייך את החבל, עלה עלייך מכשיר מעקב. אני מניח שהוא מתנחל בשיער שלך" ענה ג'ו.

איך לא חשבתי על זה...

"נעשה עסק, סופי," אמר ג'ו, "את תחזירי לי את הקלסר, ואני אספר למיסטר G שהגנב ברח ממני, אבל תפסתי את הקלסר."

"אני..." היססתי.

"נו, באמת..." אמר ג'ו, "סופי, שנינו יודעים איך את מרגישה כלפיי. שתדעי שזה הדדי! ואת עדיין מוזמנת לעבור לצוות שלי ושל אנסטסיה."

"אני..." צעדתי צעד אחד אחורה, מחבקת את הקלסק חזק מאוד.

רוח חזקה נשבה פתאום מעלינו - מסוק, מעל הבית שלי!

דמות קפצה ממנו, היה זה האיש המסתורי בברדס!

"תנו לי את הקלסר, זוג יונים, ואעזוב אותכם כאילו לא הייתי פה. או שאתם רוצים להיפרד מהעולם ביחד!" גער הדמות.

"מי זה?" שאל ג'ו ועמד בתנועה קרבית.

"אין לי שמץ" עניתי.

"אין לי זמן ילדים, תעבירו לי את הקלסר!" ציווה האיש בברדס.

"יש לי הצעה," אמרתי, "אם שניכם ממש רוצים את הקלסר - נבצע "משפט שלמה", ונהיה כולנו שמחים!"

אחזתי את הקלסר בכוח וקרעתי אותו להרבה חלקים, שהתעופפו לכל מקום בגלל רוח המסוק.

"טיפשה!" אמר האיש בברדס, והסתער עליי בחרב שלופה.

לא היה לי סיכוי להתגונן מהתקפה כזו, לכן התחלתי לרוץ, אבל הוא היה מהיר ממני ותפס את ידי בחוזקה בידו הפנויה. עוד רגע, החרב תינעץ בבטני לפני שאספיק להתגונן.

משהו עצר בעדו, הסתובבתי כדי לראות: ג'ו והאיש המסתורי נאבקו, וידו של ג'ו ממש לא הייתה על העליונה.

"תברחי!" צעק ג'ו.

עשיתי כדבריו וטיפסתי על קיר ביתי כלפי מטה. כמה עוד אצטרך לטפס הלילה?

עליתי על אופניי ודיוושתי לביתו של רנדי, מקווה שג'ו יהיה בסדר.

בעצם, למה אני מקווה? האם אני חשה כלפיו משהו? לא... זה בגלל שגם הוא סוכן חשאי = מהחבר'ה הטובים. שללתי את המחשבה...

עכשיו צריך להתרכז בלהגיע לבית של רנדי כמה שיותר מהר! דייבי ישמח לשמוע מה קרה...

אבל האם לספר לו את הכול?

                          המשך יבוא...

 
   


מתח סיפור בהמשכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדוצקי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד