המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
כוכבים מקולקלים בכחול / Bea
בביכורים מאז י"ג אלול ה´תש"ע

 

כל האנשים המקסימים מקולקלים, זהו סוד קסמם.

- אוסקר ווילד




הלילה אין שמיים, רק כוכבים. יקיר לימד אותי שישנם לילות כאלה. הגלגלים מדגדגים את האספלט בלחש. ההגה בוער לו בין הידיים. אני מדמה סימני כוויה על האצבעות.
הזרועות הארוכות, השזופות שלו, מהפסח המלוקק האחרון בכרתים, מתוחות בשלווה על ההגה מתחת לשרוולי החולצה הלבנה.


הוא סוחט את הדוושה עם הסניקרס. פול גז בניוטרל.

המנוע חמישה ליטרים נוהם. שואג כמו חיה מפרפרת, כמו זו שטובעת עמוק בביצת החום-ירוק שמתהדרת בכינוי העיניים שלו. במקביל אלינו, בדיוק של מילימטרים עומדת הקאררה 911 הכחולה של זיס.
יש לי אלרגיה לכחול. הכחול הזה מריח לי כמו הליום בלונים של רון ארד וקווי הפנים של גלעד שליט, יד אחת קמוצה וחצי חיוך מרוחות בקצה תמונות פרופיל בפייסבוק.



מאחורינו בעיקר צופרים בהיסטריה. יקיר וזיס לא טורחים אפילו להתעלם במופגן. מחכים שהרמזור יתחלף.

"נו, יש שעה ירוק!" צורח מאחור חוליגן מהסוג שחושב שהקמפיין לדאודורנט אקס היא הברקה פרסומאית. בגופית סבא שבית החזה שלו מאיים לפרוץ ממנה, ודבק בשיער על תקן ג'ל.


זיס נאנח, מסתובב עצלתיים ומסמן לו בשלווה אצבע משולשת. פעם עוד הייתי מזדעזעת מתנועות מגונות שכאלו, ואני עוד מצליחה להצטער כשאני מגלה שהיום הנפש שלי כבר גסה מספיק כדי להיות שווה לכל זה.
אני מנסה בכל הכוח לסחוט מעצמי אמוציות אבל גם רעד המנוע כבר לא מעביר בי את הרטט המתוק של ריגוש.



במערכת הסאונד של הq5 מתנגן קול הבס של עמיר לב. שש שעות. אני בשמלה הלבנה הפשוטה שהוא הכי אוהב. יקיר לא חונן אותי אפילו במבט.
אני משתדלת שלא להיעלב. הרי הוא לא באמת כאן איתי, ובכנות מלאה, אינני רוצה לדעת לאן לכל הרוחות הוא הלך לאיבוד.


הלילה לא אוכל לשאת אותו מהיכן שהוא לעזאזל נמצא הביתה בזרועותיי.
הלילה לא אוכל למחות את הזיעה מפניו כשיתעורר מהחלום אל בלהות המציאות.
הלילה לא אוכל ללחוש באוזנו מילים פשוטות, לנשוק לו נשיקות עצלות, לנשום אותו עמוקות. ללטוף אותו ארוכות, רכות.
הלילה לא אוכל להדליק את האור ולגרש את כל השדים של החושך.


הלילה אין שמיים גם מעליי.



בפורש של אבא של זיס צורח פיטר רוט. הזרוע שלו כרוכה בחוסר עניין סביב איזו בחורה עם שיער פלטינה אותנטי כמו סדנאות רייקי ומודעות עצמית. זיס אוהב אותן בלונדיניות.

קוראים לה מיכל.
או דנה.
או זרובבלה.

אני מתערבת שגם תחת איומי אקדח לרקה זיס לא יהא מסוגל לנקוב בשמה.



כולנו רגועים באופן שמעורר יסוד להאמין שאנחנו כבר מחוץ לסקאלה של חמומי מוח, או על חומר מסוג משובח במיוחד.
הרמזור מתחלף אט אט מירוק לכתום.
אדום.


שניהם שמים גז בבת אחת. חריקה צורמת. אפס למאה קמ"ש בתשע וחצי שניות. ככה לפחות יקיר אמר לי פעם, והעיניים שלו עדיין היו כבויות לגמרי.
אותי יותר הטריד בזמנו בכמה זמן הוא חוזר מ160 קמ"ש ל0, יותר רלוונטי לגבינו. כלומר, רק בהנחה הלא ברורה מאליה שאני אכן רוצה לחיות.


צפצופים מהדהדים בצומת, הוא אפילו לא חונן את הסביב במבט. כמו כל זה לא נוגע לו כלל. בעיניים שלו, הממוקדות על הכביש השחור, נדלק עכשיו זיק. המסוכן ההוא. ענן של אבק, והיינו כאן.



לעיתים הוא נדמה בעיניי כמו אריה זועם ופצוע בכלוב. מתנפל שוב ושוב על הסורגים שרק הוא יכול לראות, שרק הוא חש בנוכחותם. חונקים אותו, מעמיסים על הכתפיים הנהדרות והכל כך שבירות האלו שלו.
דוחף את גבולות הקיום לקצה היכולת. מותח את החיים. משתעשע בהם. רק כדי להוכיח לעצמו ולכולם שאפשר.


למי אכפת אם אפשר. למי אכפת להוכיח. אידיוט.



הרוח שורקת לי באוזניים מתחת לברט הסרוג שהוא הביא לי מפריז. הוא מאיץ והגלגלים בקושי ונאחזים בכביש המוצף מי ביוב, סיבוב חד ואני מוטחת בחלון. הוא מסיר יד מההגה לרגע יקר אחד ומושיט אותה לצווארי.

המגע שלו הזה, המהוסס. כמו חושש להכאיב לי חלילה. לשרוט את עור הפנינה שלי. לוטף את העורף קלות, אוסף את שיערי באחת.
אולי לוודא שיש דופק, והרולטה הרוסית ממשיכה להסתובב.


יקיר אינו יודע פחד מהו. עבורי הוא התרגום החופשי שלי לתחושת החיות, מזדחל במעלה עמוד השדרה. איזה אבסורד שאני מצליחה להרגיש את החיים רק ברגעים שבהם אני חושבת שעומד לקוץ עליהם הקץ.

הם אוהבים לשחק, יקיר והמוות. רייסינג פעם בשבוע, חומרים מסוכנים כל פול מון, גיחות לביבי התחתיות של אמסטרדם על בסיס דו שנתי.
הוא נוגע ובורח, מתפקע מצחוק בפניו, יום אחד הוא עוד ישיג אותו, המוות. לא רחוק היום.




אני בת ארבע. אולי חמש. יש לי נמשים מרקדים על האף וקוקיות בהירות ושמלת כותנה כחולה.
יש לי אלרגיה לכחול. הכחול הזה מריח לי כמו בייביז פאודר של ג'ונסון אנד ג'ונסון, ותינוקות זכים עם עיניים ענקיות ותמות. כאלו שהעולם הזה יעקור אותן באיטיות יגעה ואכזריות שלווה עם השנים.

אנחנו על נדנדות עץ. בהונות יחפות מתחפרות בחול הרך. השחק תלוי גבוה, כבד ונקי מבדל ענן, אבל יקיר לא יכול לראות שמיים.
אני שואלת אותו מה תרצה להיות כשתגדל, והוא מרים אלי עיניים תמהות ואומר לי, ככה ברור, שהוא לא יגדל.




אני מהדקת את החגורה ומפריחה מילים לאויר. מבקשת מאלוהים שישמור לי עליו. ואם כבר, תוך כדי, אז שיהיה, גם עלי.

אני כמעט ומתכוונת לזה.



כשאנחנו מגיעים לסוף המסלול זיס כבר עומד שם. נשען על המכונית של אבא בפוזה נונשלנטית-אך-מכוונת-להפליא, מחייך חיוך ארוגנטי נטול אדיבות מתבקשת של מנצחים.


יקיר מדליק במכה אחת את המצית ושולף חפיסת נובלס, למרות ואולי דווקא בגלל שהוא יודע שאני לא סובלת את הריח.
"אז מה, עכשיו אתה מעשן דיקטים במקום סיגריות?" מעווה זיס את פניו ומוציא פרלמנט בלו מהכיס הקדמי. יקיר נושף עליו ענן עשן בשתיקה.

"הוא מנסה להיגמל." אני מתנדבת לענות במקומו. "יעל אמרה שכשמעשנים שבבי עץ כמו קאמל בתשע תשעים במקום סיגריות משובחות היצר הרע לניקוטין יורד פלאים."

"בטח, כי אין בזה גרם ניקוטין. רעל עכברים זה תחליף מוזל ליצרנים" מגחך זיס, וכרגיל הראש שלו שלושה צעדים קדימה, או למטה, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה."יעל הזו לעניין, לא סדרת לי אותה פעם?"
הוא אפילו לא טורח להנמיך את הקול כדי שחס וחלילה לא לפגוע בציפור נפשה הרכה של הפרחחית הבלונדינית שישובה באוטו.

לא נורא. זה לא נראה שמיכל, כלומר דנה, זאת אומרת זרובבלה, לקחה את זה קשה כל כך. כמסתבר אקסקלוסיביות על גבר היא לוקסוס בימינו. אולי אני צריכה להרגיש יותר ברת מזל.


"היא לא היתה בלונדינית, היעל הזו" יקיר סוף סוף מוציא משפט של יותר מחצי הברה. מובס. עגום. שקט.



מתחשק לי לסטור לו בעוצמה. לטלטל אותו.
אני רוצה להצית את הזיק ההוא שוב בעיניים, ולא במרוץ כלבים מטופש.
אני רוצה שהוא יצחק, ולא בקול רם מדי כשהוא גמור בגלל מיקס חדש של 'ממתקים'. אני רוצה שהוא יגיד לי שהוא אוהב אותי, שפתיים יבשות. ולא רק בלילות שהוא מתיידד עם ג'וני.




אני בת ארבע-עשרה, אולי חמש-עשרה. יש לי חליפת סקי לבנה, ומגלשיים כחולים.
יש לי אלרגיה לכחול. הכחול הזה מריח לי כמו קרם שיזוף ופירות חתוכים. הים נושם קצף לבנבן כמו סיר מבעבע של מכשפת היער ותהום פעורה. גלים מתנפצים אחד אחד אל המזח, שדודים על החול.


במסלול בחוץ כולם מחליקים. או נופלים על הישבן, או מפלרטטים בחינניות על ידי זריקת כדורי שלג.


ואני רועדת מקור, ואני רועדת ובוכה, ואני רועדת שיראו אותי וישאלו למה, ואין לי מה להשיב. להם או לעצמי. אסור לי להיות עצובה.


לילדות בנות חמש עשרה אין זכות להיות עצובות. לא לי לכל הפחות. זו פריבלגיה שצריך להרויח ביושר. להיות ראוי לאמפתיה.
יש לי שיער גלי מעורר קנאה ורגליים ארוכות. יש לי לימודים מספיק קשים בשביל לרטון עליהם בחביבות, ומספיק מעניינים בשביל לא למות משעמום לפני הפסקת עשר. יש לי המון חברות טובות שמרכלות איתי על כולם ועם כולם עלי, ואבא עם אגו מנופח שירש מסבתא ואמא עם חשבון בנק מנופח שירשה מסבא ואחים ואחיות מעצבנים בדיוק במידה הרגילה.


אבל אפילו בסוף העולם, וודאי וודאי שבחופשת סקי משפחתית בארוזה, לא תוכל לברוח מעצמך.



אני מכונסת בתוך עצמי על רצפת העץ המוסקת בלאונג', מתכווצת עוד קצת, כמו ילדה קטנה שמשחקת מחבואים וחושבת שאם היא רק תעצום עיניים מספיק חזק כדי לא לראות את כל האחרים, גם הם לא יוכלו לראות אותה.


הגוף שלי כמו תחינה אילמת לא להיות יותר. להפוך לכלום. או לכל הפחות לחלק מהמקשה ההומוגנית הלבנה. המעטה הרך והצחור שמכסה על כל השחור הנוגה הגועש וחותר תחתיו.
הכול כל כך יפה. זך ומושלם. רק אל תפער פצעים. רק אל תיגע ללא כפפות. אל תצרוב ידיים חשופות. רק אל תשאל מה יש שם.


פרץ קור ויקיר נכנס. העיניים שלו מייד על שלי. כמו אין שום מקום אחר בעולם שבו יותר סביר שאהיה כרגע.

אומר לי בשיוויון נפש שכשאני בוכה אני לא יפה.


אני מרימה אליו ריסים חצופים. אומרת שממש מעודד,
אז עכשיו אני גם עצובה וגם מכוערת...


הוא רק מתיישב לידי, נשמה בלתי עטופה. הבל הפה שלו חם וקרוב. הד אפרפר מתרקם בבירור על רקע הכפור.
נושף על כפות ידיי ברוך. הוא לא מפחד לבוז בקודש. מושיט מהוסס ומצייר את הפה שלי באצבע וקמיצה. מעניין מה הטעם של השפתיים שלו.

תנשק אותי. אדיוט שכמוך. נשק אותי עכשיו.



ואמא, גם אם היא נולדה בתקופה שהביטלס היו הדבר החם הבא, רואה איך אני מסתכלת עליו בחדר אוכל ולוחשת לי, הוא צ'ארמר, נועה, כוכב. אבל הוא לא לעניין, הוא לא בחור ישיבה, הוא מקולקל. ואני מהנהנת.

ה
יא צודקת. הוא מקולקל. משהו בו דפוק לגמרי. ואני, אני רוצה לתקן אותו.




הלילה אני כבר מבינה שהוא שבור לרסיסים, באופן שאולי אפילו אני לא אוכל להדביק, כי גם אני בובה סדוקה למחצה. הלילה אני משאירה את הלב שלו לדמם אצלי על השטיח מחוץ למפתן.


אני חורטת את דמותו בזיכרון שלי. כן ככה, בדיוק כמו שהוא עכשיו, עם הסיגריה שמתכרבלת בין השפתיים. שואף עמוק עמוק לריאות. לא לפספס חלילה שמץ מהזבל העשן. אבוד ויפה ושותק.

כאילו צילו לא ירדוף אותי גם כך כמו קללה עד סוף ימי.




אחר כך הוא יוצא לשתות בעיר ואני אורזת מזוודה קטנה ומבולגנת, משאירה מאחור המון נעליים ובושם על החולצה שלו וחצי יוגורט ומברשת שיניים על הברז. שיחתוך אותו. שיתגעגע געגועים עזים. אני אוהבת אותו שזה כואב. כוכב מקולקל שכמוהו.



אבא ואמא מופתעים. כמו תמיד. מופתעים כשאני הולכת. מופתעים כשאני חוזרת. אני חושבת שנמאס להם כבר מקריאות 'סופרייס'.



למחרת אחרי הקפה של הבוקר אנחנו כבר ישובים בהרכב משפחתי מול המנהל קפלן ששומע בחשיבות איזו מריחה על נסיעה דחופה לניו יורק באמצע השליש.

וכן, אנחנו מבינים שזה לא מקובל וכן, אנחנו מבינים שזה לא לגיטימי, וכן, אנחנו בסוף גם מבינים שהוא יודע יפה מאוד מה עשיתי בחודשיים האחרונים. וגם באילו שקדמו להם אם להיות פוליטיקלי קורקט.


המנהל מתרווח על כסא העור ומלטף את זקנו. ממלמל שיש לו כל כך הרבה על הראש עם השיפוצים עכשיו, ולא בדיוק חסר לו צרות נוספות...
אבא מהמהם בהסכמה אילמת, שולף בלי להניד עפעף את פנקס השיקים ותולש סכום מכובד. שיהיה לשיפוץ ספרית בית הספר, או וילה חדשה למשפחת קפלן.


המנהל קפלן מעיף חצי מבט בספרות ומשתעל שצ'אנס נוסף נותנים רק למי שבאמת ראוי. הזדמנויות שניות הן יקרות.
בהטעמה.
אבא נוטל חזרה את השיק ומשרבט עוד אפס או שניים עגולים מימין, והמנהל מחייך אלי, ברוכה השבה לבית ספרינו.


בכיתה כולם מסתכלים עלי. מדברים עלי. מצביעים עלי. העיניים כולן עלי. רק עלי.

תתענגו. תבלו. תסחטו ותתלו את הלב שלי במסדרון ליד לוח המודעות.
למי לעזאזל אכפת.


כלום כבר לא אותו הדבר. ואני מנסה להקשיב לכל השטויות והתובנות בעלות המשמעות שיש לבנות שבע עשרה וחצי לומר על החיים ולהנהן בטקט ולחייך ולהסכים. ובטח שאדום זה אאוט ובטח שבז' זה אין ובטח שתומר אח של הילה הורס ואיך אסתי גינזבורג שמנה.


ולפעמים אני מדמיינת את האאודי בפינה שליד בית הספר, והלב שלי מחסיר פעימה. וברחוב כל הגברים דומים פתאום. חצי חיוך וטישרט אפורה.

אני רואה את הפנים שלו בכל מיני פנים. 


הוא ויתר, אני אומרת לעצמי. שזה טוב. והוא כנראה המשיך הלאה, שזה יופי.
את צריכה לשמוח שהוא לא נלחם עליך. את יודעת שהוא לא טוב בקרבות. יש לו אולי פרופיל 97 אבל קב"א של הומלס מלוד.
ובכלל זה הכול בראש שלך. הוא בטח כבר מזמן עלה על מטוס והוא ברגע זה ממש, בהתאם להפרשי השעות וכל זה, דופק את הראש בגרמניה או בדנמרק עם וויסקי תוצרת חוץ וקצת אטרופין וכמה בלונדיניות על חשבון אבא של זיס.




אחרי כמה בקרים אפורים של שגרה מקוללת, כשאני כבר קצת מתרגלת לפתוח את הבוקר עם לאטה וניל ושחרית וביולוגיה במקום האנגאובר מקולל וסיגריה, אני מגיעה לבית הספר ביום חמישי והלב שלי צונח. על הקיר בחוץ יש גרפיטי גרוע של כוכב ענק. קוים עקומים ומריחות צבע בכחול כמו של ילד קטן.

יש לי אלרגיה לכחול. הכחול הזה מריח לי כמו צביעות. כמו אלטרואיזם עמוס חשיבות עצמית ועליונות מתנשאת. המוני שמאלנים יפי נפש משיכון צמרת בהפגנות פרו ערביות של שלום עכשיו בכיכר רבין.


כולן מקרקרות בהתרגשות והמנהל קפלן עושה כינוס כללי לנו ולבנים ביחד במקום חינוך גופני ומקשקש בלהט משהו על השחתת רכוש ציבורי, וקורא אליו את אמיר, המופרע של המחזור שאחראי לפחות לתשעים אחוז מהמחדלים ברדיוס של חמישים קילומטרים מהתיכון לשיחה בארבע עיניים.
ו
אני מקבלת אגרוף ישר לבטן כשאני רואה שלוש אותיות שאף אחד לא ממש מבין, חתומות למטה.



הרבה אחרי חצות הטלפון רוטט ועל הצג יש את המספר של הגעגוע. כואב לי הלילה, אני מפורקת לגורמים קטנטנים ואף אחד לא יוכל להציל אותי מעצמי. אני מרימה.


הוא שתוי לגמרי. גמור. מעוך. שרוט. צורח לי שהוא שונא אותי. שאני ילך לעזאזל. שאני ימות. לאו דווקא בסדר הזה.

ואז הוא נשבר. אומר שאין שום דבר בלעדיי.
"נועתי" הוא מייבב שיכור וצמא לתוך הפומית ואני תופסת את עצמי, זורקת את הטלפון רחוק רחוק על הרצפה ובוכה איתו ביחד.



בשעה שעוד לא החליטה אם היא לילה או בוקר, רגע לפני שאני עוצמת עיניים לכמה רגעים של שינה טרופה, זיס מתקשר ואומר לי לרדת למטה. אני אומרת שאני יהרוג אותו אם זה קשור איכשהו ליצור בלונדיני והוא מנתק. אני מתעטפת בסריג ויוצאת בשקט בשקט.


זיס רק שותק והפורש דוהרת לאחת החורשות הנטושות והאבודות בשולי העיר. הוא טורק בלי לנעול. אנחנו דורכים על עלים יבשים ונכנסים עמוק יותר.
יבבות של בעלי חיים. ריח של באנג. פה יבש. אני רועדת.

בסוף יקיר נגלה למולי. חסון ומנופץ. עשב גבוה מלחך את ברכיו. מנופף במשהו נוצץ לאור הירח וצורח שנלך, שנעזוב אותו ליפול בשקט, שלא נעז להתקרב יותר.


אמא פסיכולוגית. אמא היתה עכשיו מסירה את המשקפיים ואומרת בקול משועמם ומונוטוני שאיום בהתאבדות הוא בסך הכול דרישה בוטה ונואשת לתשומת לב. משווע ליחס.
שבני נוער בעצם תמיד מתכוונים שיעצרו אותם קודם. שליטול את חייך זה אקט חוסר שפיות קיצוני ונדיר שנוגד את כל חוקי הטבע הבסיסיים הטבועים בנו.

ר
ק כשהאדם מרגיש ללא מוצא. כשכלים כל הקיצין.
שאנשים לא באמת רוצים בו אף פעם. כמהים שיצילו אותם ברגע הלפני אחרון.


אמא לא מכירה את יקיר.



ואני צורחת לו אדיוט אחד. אהוב אחד. כוכב מקולקל שכמוך. בוא אלי ואפרע שיערך. אשק למצחך. אתקן אותך.
בוא ואלטף מצחך. בוא ואחבוש אותך. אעטוף נשמתך. אאסוף רסיסיך. אדביק אותך.

והדמעות מלכלכות לו את הצוואר, והוא אומר לי בתנאי אחד.
ואני אומרת הכול.


והוא מבקש ממני להרים מבט ולומר אם יש שמיים.

ואני תולה עיניים, ובטח שיש שמיים. ילד טיפש ומקסים שכמוך. אף פעם לא תגדל.
כשאין אלכוהול או תרופות מרשם תמיד יש שמיים.

אני בולעת רוק ופולטת בהכנעה רק את מה שהוא רוצה לשמוע.
אין שמיים, רק כוכבים.


שקרנית. הוא אומר ומשתנק. שקרנית. הוא יורק על החול. מתנודד. את סתם אומרת, את...את כבר כן רואה שמיים, ואין בכלל כוכבים...


הוא תוקע לעצמו את הקנה בראש ברעד. זיס מכסה לי את העיניים, ואני לא צורחת כשהכדור מפלח את השקט והגוף. הוא נוטף אט אט. צובע את הארץ באדום והמרום בכחול.



יש לי אלרגיה לכחול.


זה מריח כמו אבק שריפה. כמו סיגריה של אלוהים. כמו נשמה בוהקת על רקע רקיע לוהט ועקום מעל גופה בלילה עטור קללות. 


ומאז, אני כבר לא רואה שמיים ונדמה שכל הכוכבים מקולקלים.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לBea
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ז אלול ה´תש"ע  
י"ח אלול ה´תש"ע  
לא לא לא, זה טוב מידי.
כתיבה מעולה, תיאורים מעולים, וכאב כאב כאב.

אין לי הרבה מילים. זה פשוט איה, איה מהסוג היפיפה שקשה לנשום אחריו.
י"ט אלול ה´תש"ע  
מצטרפת לתגובה שמעלי^.
אין מילים.
עם הכתיבה שלך הצלחת להכניס אותי ממש לתוך העלילה, משהו שכבר הרבה זמן לא קרה לי.
וזה באמת כאב. מאוד.

תודה רבה לך.
י"ט אלול ה´תש"ע  
את מדהימה.
י"ט אלול ה´תש"ע  
עם כמה שמיהרתי לצאת מהבית, פשוט לא יכלתי להפסיק לקרוא.
מסכימה עם התגובות שלפניי. הרבה זמן לא יצא לי לקרוא כזה דבר שריתק אותי. פשוט ככה. התיאורים שלך מעולים!
מדהים מדהים. מאד אהבתי.
י"ט אלול ה´תש"ע  
מדהים! סחף אותי עמוק עמוק לתוך הסיפור...
כ´ אלול ה´תש"ע  
כבר חשבתי שלאף אחד אין סבלנות לקרוא אורך שכזה- תודה לכם

ורונה, כמו תמיד יש מעט מן המציאות ומעט מן הדמיון..כולנו הכרנו פעם , מקרוב או מרחוק איזה כוכב מקולקל, לא?
כ´ אלול ה´תש"ע  
הסוף היה לי קצת בנאלי וחלש מידי יחסית לסיפור חזק כזה.
אבל חוץ מיזה, את כותבת מעניין ויפה, ומאד כנה ואמיתי וזה כיף לקרוא את זה וזה נוגע ומטלטל והכל ביחד.

תודה על זה.
כ"ו אלול ה´תש"ע  
יפה,ומיוחד,וכתוב טוב.
אהבתי...
כ"ו אלול ה´תש"ע  
זה היה יפה. זה היה עוצמתי. זה היה קורע לגזרים ונוקב ועמוק.

השטף והרצף והתאורים והחדות..
טוב, את אומנית. אין אפס.

כתבת משפט יפה שם, בהתחלה.
ויש לי אחד להוסיף לך ממרק טווין דווקא:

להגיע לגן אדן בשביל האקלים, ולגהנום בשביל החברה.
ה´ תשרי ה´תשע"א  
ואוו, זה נהדר, זה נפלא.
זה כתוב כ"כ טוב. כמו שאמרו מעלי, זה כתוב נפלא, ומעניין, וסוחף, ואי אפשר להפסיק לקרא.

אבל מעבר לכך, מעבר לכתיבה המאוד טובה, יש כאן סיפור, והוא מעניין, והוא כתוב היטב. התיאורים היפהפיים והמיוחדים, הדרך בה הדמות מסתכלת על העולם, הכל דומה למשהו, הכל מזכיר לה משהו, וזה אף פעם לא משהו בנאלי שהיית מצפה לו. זה אף פעם לא דומה לתיאור שראית קודם.

והמוטיב החוזר של הכחול, בהתחלה זה תיאור מיוחד, ואח"כ כשהקורא מבין שזו לא הופעה חד פעמית, ושהיא לרוב הולכת ומשתבחת, זה פשוט נפלא.
וכמובן שהיה צריך לסיים איתה, ומצד שני גם עם הכוכבים. והצלחת להכניס את שניהם לסיום, קודם הסיום המוטיבי החוזר, ואח"כ הסיום שסוגר מעגל עם הפתיחה. אני חולקת על לי_ שאמרה שהסיום חלש מדי, לדעתי הוא בדיוק במקום ובדיוק בצורה הנכונה.

מצד אחד את בונה פה סיפור בדיוק לפי הכללים הרגילים שעושים סיפורים לטובים כ"כ - סגירת מעגל, מוטיב חוזר, בניייה הדרגתית של הבנת הסיפור והנפשות, הבזקים לאחור, תיאורים ציוריים, יש כאן הכל. כאילו ישבת עם ספר הדרכה וסימנת וי על כל פרט ופרט. ומצד שני - את מצליחה לעשות את זה בצורה כ"כ טבעית, ובלי שהסיפור ירגיש עמוס מדי, בלי שהכל ילך לאיבוד. כאילו לא חשבת מעולם להסתכל באיזה שהוא ספר הדרכה, והכל בא לך הכי טבעי, ובעצם, בכלל בלי לחשוב, כתבת סיפור כ"כ נהדר.

בטוח יש איזה חוק נגד התמוגגות יתר מסיפור, אבל כבר מזמן לא נהנתי ככה, והסיפור הזה פשוט נפלא. לא הכרתי דברים שלך עד עכשיו, אז אני צריכה ללכת לבדוק בכרם שלך אם יש עוד דברים כאלו שפספסתי. וכנראה שגם מגיע לך ברוכה הבאה. אז ברוכה הבאה, ובבקשה תישארי להרבה זמן:)
ז´ תשרי ה´תשע"א  
לי_, אני מסכימה שהתאבדות אינה טוויסט מבריק, אבל לא יכולתי לחשוב על סיום הולם יותר- או הולם כלל- אחר, אנשים כאלה הם מסוג הקסמים שלא גדלים. לעולם ישארו ילדים אבודים בני עשרה. זהו גורלם, והוא נחתם לפני שהכול התחיל.
למרות שההשראה ליקיר עוד חי ונושם היכן שהוא

נדודים בחול- זה ביאה (ביאה אגילאר, חפש צלה של הרוח בגוגל)

בלייט, מעניין ומטריד באותה המידה...


ובקעת גינוסר, המון תודה על המחמאות, היה תענוג לקרוא. ואחרי מחמאות כאלה, מי יכול לחשוב על להפסיק לכתוב :P

ח´ תשרי ה´תשע"א  
מעולה. ממש מעולה.
5.
ד´ חשון ה´תשע"א  
סיפור אמיתי ונוגע, שמצייר את התמונות שלו בלי רחמים.
נהנית לקרוא אותך. באמת.
(ואת השאר אמרו כבר מעלי).

רק דבר אחד -
הרווחים בין השורות - בעיני - גדולים מדי ומיותרים ברוב המקרים.
ד´ חשון ה´תשע"א  
את כותבת טוב.
ו´ חשון ה´תשע"א  
את סופרת. באמת באמת. וזה כל כך נדיר. אני לא מאמינה שרק עכשיו גיליתי אותך.
ט"ז חשון ה´תשע"א  
הכחול הזה.

(תודה)
כ"ד כסליו ה´תשע"א  
מגיבה לך כאן כי זה הסיפור הכי אפל.

קראתי אתמול את הכרם שלך, וגם אני נשבתי בכתיבה הנהדרת שלך. אני אוהבת כתיבה משוררית קצת בדימויים ובמעוף שלה. לא הגבתי לכל סיפור בנפרד כי כל סיפור בנפרד עצבן אותי [אולי זה מדד דווקא לאיכויות של הסיפור?]. עצבן אותי השוביניזם בסיפור של אור, עצבנה אותי סוגיית האמינות בסיפור ההוא עם תמרה, עצבן אותי הקטע המלוקק על איך הם יושבים על החוף וצוחקים על המלוקקים במסעדות בסיפור של מיקה, ותהיתי לעצמי מה שיא החבילות M&M שלך. אז הפנמתי שאולי הבעיה היא שאני מתעצבנת ולא שהסיפורים מעצבנים, ואולי הם קצת אמורים לעצבן, ולא הגבתי.

הבוקר, התעוררתי עם החורים השחורים הפרטיים שלי קצת יותר עמומים, ואני מסוגלת להגיד לך גם תודה שנתת לי קצת חושך.
כ"ה אדר ב´ ה´תשע"א  
שזאת הפעם הראשונה שאני מסתובבת בכרם שלך.
את טובה.
וואו.
מרתקת.
יש איזה כאב אפל ובגרות כואבת בסיפורים שלך. וזה מדהים.
בועט ועושה רע בלב. (זאת היתה מחמאה..)

תודה.
א´ אב ה´תשע"א  
זאת הפעם השלישית או הרביעית שלי בסיפור הזה, וטרם הגבתי כי לא ידעתי איך. ועכשיו עברתי על התגובות ורק כשקראתי את התגובה של ריח ורדים- "איה, איה מהסוג היפהפה שקשה לנשום אחריו", קלטתי שהיא צודקת ושחררתי את הנשימה סופסוף...
את נהדרת.
י"ט אדר ה´תשע"ב  
זה הסיפור הראשון שבאמת באמת כתבתי.

בכל אופן מה שרציתי לומר הוא שלגעת לחלום, ממש שימחת אותי, כמסתבר גם מכל הרוע הזה והכחול הזה, יכול לצאת גם משהו טוב
כ"ז אלול ה´תשע"ה  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד