בנושא
בכרם
חדשות
 
אקזיסטנציאליזם. ויהי אור / Bea
בביכורים מאז כ"ג אב ה´תש"ע

אה נשים, הן גורמות לעליות להיות יותר גבוהות ולנפילות יותר דחופות
פרידריך ניטשה


"הסברים מיסטיים נחשבים עמוקים. האמת היא שהם אפילו לא שטחיים"

אני פולט ברוב רושם.

מיכי אומר שאני כרגיל נשמע אינטליגנט על חשבון ניטשה.

אור מנערת את התלתלים הפרועים והמקסימים האלו שלה ותוקפת בחזרה. השפתיים שלה, כמו לב קמוץ אדום, נפתחות ונסגרות ונפתחות בעיקר. הרבה מלל. אפס תוכן. מיקס אנד מאצ' של חשיבה חיובית, הסוד, בתיבול עדין ובלתי מזיק של רבי נחמן מברסלב. פרוזאק להמונים. אני לא טורח להקשיב. אלף, אני כבר מכיר את הטקסט בעל פה. בית, קשה לעקוב אחריה.

מיכי אומר שהוא לא מבין למה בנים מתרגזים שבנות מדברות כל כך הרבה. דווקא חינני. זה הרי לא שצריך להאזין לכל מילה, מספיק להנהן ולהמהם בהסכמה לפרקי זמן קצובים ובינתיים יש אפילו תירוץ לבהות בה בלי למצמץ.


אחר כך תומר יצדד באור, ולא באמת משנה כמה שטויות היא הנפיקה בדקות האחרונות. ואז כולנו נצחק ונרד עליו שגם אם היא תגיד שקרן פלס יודעת לשיר הוא ימצא ק"ן טעמים למה היא צודקת. מיכי אומר שזה התלתלים. או השפתיים. או התלתלים והשפתיים גם יחד.

בינינו, אפשר להאשים אותו?


ואז היא תצחק. מובכת קלות. והצחוק שלה, כמו פנינים מתגלגלות על המדרכה לכל עבר. ואני אאסוף אותן, אחת אחת, בזהירות. בקפידה. אחר כך היא תישא אלי עיניים איילה ואני אנסה להיזכר מה לכל הרוחות אני עושה כאן.


אתם לא מתאימים. מיכי מתמקם מחדש בנוחות באונה הימנית בניסיון להחדיר בי קצת הגיון. תלתל זהוב על מצחה. אני מתאפק נואשות לא להושיט יד מעבר לשולחן ולהסיט אותו בעצמי.

אין ביניכם כלום. אתם באים מעולמות שונים, מיכי הוגה בשמץ מבטא ספרדי קל. אוי ואבוי. מה זה אומר עלי אם האלטר אגו שלי מצטט טלנובלות גרועות מערוץ ויוה?

עוד אחד.

אלוהים, די עם התלתלים. בבקשה.

היא קושרת סרט אדום מוכר להכאיב.

תודה.

אתה לא מאמין באלוהים בכלל. מזכיר מיכי.


או. סיבה. ידעתי שהיתה סיבה. זה כי היא מאמינה, אני מנסה לומר לעצמי. באלוהים. בגורל. באנשים טובים. בילדים. בגלידות של האגן-דאז ושוקולדים של הרשיז. באהבה. בפרחי בר. בחיים יפים.

אני מאמין באתיאיזם. מיכי מציין שזה פרדוקס.  אני מתעלם.

אני מאמין בניהיליסטיות. בנורא, ברע ובמחורבן.

אני חור שחור. והיא אור.


היא חושבת שיש איזה סיבה. מסובב. שבגללו אנחנו יושבים כאן ושותים קפה גרוע, נושמים ריח ים. אני חושב היא כל כך יפה.


"את יפה" מיכי אומר פתאום ומתחשק לי להרביץ לו. המילים נפלטות מהפה, רכות ופשוטות כמו שרק כאלו שמכוונות אליה יכולות להיות. הנשימה שלה מואצת לרגע קל שבקלים, ואני שואב מתיקות מנוולת מהידיעה שיש בי עוד כוח להפוך לה את הבטן או להקים שם פס ייצור לפרפרים.

"עלית על זה, מיכאל" מציין עידן באדישות כביכול. מנסה לעכב את הבלתי נמנע. תומר נותן בי מבט שמבהיר לי, לאור, למלצרית, למנקה של השירותים ולכל בר דעת באזור חיפה והקריות שזה לא מוצא חן בעיניו.

"בחייאת, היה לך אותה" הוא לוחש לי בדרך לאוטו.

"מילת מפתח: היה" טורח עידן להעמיד דברים על דיוקם.

מיכי ואני מודים לו.

"אין עבר, אין עתיד..." אני פולט בשעמום,

"רק הווה" משלים אותי עידן "וגם הוא נטול כל משמעות. אתה והאקזיסטנציאליזם המטופש שלך..."


תומר מרייר בחנייה. קודם על ג'יפ לקסוס לבן ואז על אור. מציע לה טרמפ. היא אומרת יפה תודה. זה לא בכיוון שלו בכלל, אבל אם אין ברירה...

היא מנערת את התלתלים והסרט האדום למולי. לא נותן לי מנוח ואני כמו שור זועם. פתאום זה מכה בי. חוזר אחרי שבועיים מהבסיס. עייף ומזיע ונעליים גבוהות ומדים. היא איננה. על המעקה ליד הדלת קשור סרט אדום פעמיים. מדיף ריח של וניל ויסמין.


אני לא רוצה שהיא תלך איתו.

אני לא רוצה שהיא תלך.


אני קורא לה, אור. היא מסתובבת. אני נוסע הביתה, חבל להטריח את תומר. זה באמת לא בכיוון שלו בכלל.

עידן מסמן לי שאני מת.


האוטו שט בחושך, הכוכבים שותקים, ואנחנו שוב מנהלים דיון אקזיסטנציאליסטי.

מיכי מציין שהוא לא בטוח שיש באמת מילה כזו.

אני נוהג. משימת הניווט לא פוגמת על פי רוב ביכולות הקשקוש והדיבייטינג שלי. זו מיומנות חשובה שמפתחים באוניברסיטה, יחד עם היכולת לשתות שישיית בירה לבד ולפלרטט עם שתי בנות בעת ובעונה אחת. ניטשה כבר אמר שאהבה לאישה אחת זו ברבריות, משום שזה נעשה על חשבון הנשים האחרות.

אני אומר לה שאמונה אינה עוקרת הרים ממקומם, אלא מציבה אותם במקומות שאין בהם הרים כלל.

מיכי אומר שאני באמת חייב להפסיק עם הניטשה הזה.


צריך יותר ממני ומפרידריך גם יחד כדי להרשים את אור.
"אז למה לחיות? מה הטעם? אם כל העולם הארור הזה הוא פסיפס עלוב של גורלות אדישים לקיומנו. מורכבות רנדומאלית שנסובה סביב זוטות חסרות ערך?"


אני רוצה לומר שאולי באמת אין סיבה לחיות.

מיכי אומר שזה רעיון רע. אני, לשם שינוי, מקשיב לו.


"לא חסר לך? משהו להאמין בו. להתלות בו. בכל אחד יש את הצורך הזה. את התהום הפעורה, החלל הנכסף, הבור הריק. הנשמה שלנו צמאה. כמהה. מתגעגעת."


אני אומר שאי אפשר להתגעגע למשהו שלא הרגשת, שלא היה שלך מעולם.

היא תולה בי מבט כחול ומשיבה שבטח שאפשר. עובדה. היא מתגעגעת אלי.

אני נמס באור הירח.

מיכי לועס פופקורן בתוך האוזן שלי בקולי קולות ולוחש לי שהיינו כבר בסרט הזה. כולל הפרסומות, וההפסקה. התסריט נטול שמץ מקוריות, ואני כבר יודע איך הסיפור הזה נגמר.


היא יפה כמו שלא ראיתי אף פעם. זה התלתלים. והשפתיים.
ריח של וניל. אולי זה הדמיון שמתעתע ואולי היא פשוט הזמינה קודם לאטה. אני רק רוצה להגיד שגם אני געגועים.


קאמי ופסקל לא יאהבו את זה, ניטשה אמר שנשים הן הטעות השניה של אלוהים. מה אכפת לי. אני עוצר באמצע כביש החוף. אני אוהב אותך. אוהב אותך. אוהב אותך.







© כל הזכויות ליצירה שמורות לBea
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ט אב ה´תש"ע  
להגיד שזה קיטשי אבל ממש.
בסוף החלטתי שזה פשוט שנון וחמוד כזה..

אני מודה, התאכזבתי מהסיום כי הוא מפוץץ את כל הבועה כזה..אין לי דרך להסביר.

הקטע עם ניטשה טוב ומוסיף נופח לכל הסיפור..

קיצור, אהבתי מאוד.. (:

דפנה
ל´ אב ה´תש"ע  
ל´ אב ה´תש"ע  
אוקיי- את כותבת טוב ממש, אין ספק.
אבל בקשר לתוכן-לדעתי הוא קצת בעייתי.מקווה שזה לא מכעיס אותך, אך-בכל זאת זה אתר דתי אחרי הכל...חבל, כי עם כשרון כתיבה כזה את יכולה להגיע לסיפורים מושלמים משתי הבחינות- הן בכתיבה והן בתוכן.
בכל זאת הסיפור מעלה תהיות באמונה ואת זה כן הצלחת להעביר...
ל´ אב ה´תש"ע  
ראיתי כבר יצירות עם טקסט יותר שנוי במחלוקת, הסיפור כתוב היטב אם כי אני מצטרף לליל כוכבים, אנא השתדלי שלא לפגוע ברגשות הדוסים פה באתר.

תודה על היצירה ועל ההבנה.
שו"מ
א´ אלול ה´תש"ע  
חלילה לא התכוונתי לפגוע ברגשות אי מי.
בכתיבה אני חושבת שהחן הוא היכולת לגלוש לכל המקומות (או כמעט לכולם), וכל עוד זה נעשה בגבולות הטעם הטוב (לעניות דעתי, זה כמובן אינדיבידואליסטי) אז אני לא רואה בזה טעם לפגם. התיאורים כאן רומנטיים אבל לא בוטים.
תודה על המחמאות :)
ב´ אלול ה´תש"ע  
בקריאה ראשונה, גם משכנע.
בקריאה שניה ממש לא.

לכאורה יש כאן סיפור אהבה ואי התאמה, געגוע ורצון לחזור אבל...
סיטואציה מוכרת, כואבת ומעוררת הזדהות, בעיקר כשהיא כתובה טוב (והיא כזו).
בקריאה שניה - השוביניזם מעורר חלחלה (בסדר, ניטשה, הבנו, ובכל זאת).
היחס של הגיבור לאור מתנשא ומזלזל. זו לא סתם חוסר התאמה, זה בוז מוחלט.
הושביניזם שצועק מהשורות צורם.
אף אחד לא מתעניין במה שיש לאור להגיד (הרבה מלל... אפס תוכן או הסכמה טוטאלית לא משנה מה היא אומרת), הלחישה של תומר "היה לך אותה" - גם היא - משקפת את היחס המחפיץ של כל השלישיה כלפיה.
ובעצם, בקריאה שניה - למה בדיוק הוא מתגעגע?
היא לא חכמה בעיניו, היא מדברת יותר מדי ואין לו שום עניין להקשיב לה, ובכל הקטע לא מופיעה ולו תכונה אחת שלה שמושכת אותו, ולא, סרט אדום הוא לא תכונה, אפילו צחוק מתגלגל לא. אז למה הוא מתגעגע?
לתלתלים? לשפתיים?
לא משכנע ולא מעורר הזדהות, קשה להבין מה הבעיה שלו ללכת ולמצוא בחורה יפה אחרת שלא מדברת כ"כ הרבה (או אולי שלא מדברת בכלל) ולהתאהב בה? בכל מקרה לא נראה שהוא רואה בה, או בבחורות בכלל, משהו מעבר.
ב´ אלול ה´תש"ע  
ב´ אלול ה´תש"ע  
ובסוף הוחלט שלא.
לטעמי, משהו באיך שהסיפור נגמר קצת מפספס אותו, וקשה לי לשים את האצבע על הנקודה המדויקת.
ברור, אגב, שהכתיבה משובחת.

לגבי התוכן -
עברתי שוב על הסיפור ולא ראיתי שום סיבה לפסול אותו. אין כאן תיאור מיני או סיבה שאפילו מדגדגת את הקריטריונים לפסול.

הגם שהאתר הוא דתי, זהו אתר של יצירה, ואם נאשר רק יצירות שהיינו מעזים להראות לרב שלנו בישיבה, נפסיד מישור עצום של יצירות על אינטימיות, אהבה בין גבר לאישה, וכדומה. חבל. כלומר - זה לא רק "ליברליזם", או שהעורכים הם חבורה של שב"בניקים שאומרים "יאללה יאללה" (כמוני), אלא שיש כאן אינטרס מובהק של כולנו לפסול רק את מה שחייבים לפסול. פשוט כדי להעשיר.

שוב תודה, Bea.
ה´ אלול ה´תש"ע  
קודם כל אתה צודק, בסיפור אכן עובר שהגיבור לא רואה באור יותר מפנים יפות. העניין הוא למה אתה חושב שזה צריך להיות אחרת?זה צרות מוחין ספרותית שהגיבור חייב להיות אדם שבסוף יתברר כבעצם טוב. לא ניסיתי ליצור פה דמות ראשית שתזדהה איתה, שתחבב אותה, למרות שלרוב זה מה שאנחנו נוטים לעשות כסופרים.
בבלתי מודע אנחנו מחכים לקצ', לנקודה שבה ניווכח שלגיבור יש לב חם ורגיש עמוק בפנים, ושהוא בעצם אדם טהור שהחיים הקשו עליו. ובכן, הבחור הזה הוא, כמו שהבהרתי, פשוט חור שחור, הוא לא מחפש להתיימר אפילו לצאת יפה בעיניך, כקורא.
הוא אבוד ומריר ואפילו רגשות כמו געגועים אצלו יכולים להיות נטו מונחי חיצוניות. זה אלף.
למרות זאת, כמובן שאני ככותבת כן הייתי אומרת שיש מאחורי זה עוד, אבל הוא לא יכול להודות, אפילו בינו לבין עצמו שהוא מוצא בה מעבר. הוא משפיל אותה בעיניו, מנסה להתייחס בזלזול לכל מה שהיא אומרת, כי הוא כזה, פד אפ ומפוכח מדי, או שתוי כל תרעלות העולם הזה.

עם זאת, משהו בסיפור הזה באמת לא מיצה את עצמו. אני צריכה לעשות חושבים
ה´ אלול ה´תש"ע  
אני לא.
אני חושבת

אני לא חושבת שהגיבור חייב להיות טוב.
אני חושבת ש:
א. כמו, שכתבתי, בקריאה ראשונה נוצרת תחושת הזדהות מסויימת שנובעת מהיכרות עם הסיטואציה: פרידה מאדם לא מתאים אבל אהוב היא קשה וקורעת לב, ותיאור של פרידה כזו יוצר הזדהות. בקריאה שניה - זה לא בדיוק המקרה פה.
תיארתי את הרגשות שעלו בי בקריאה, זה לא אומר שמשהו לא בסדר בקטע.
צודקת, לא חייבים להזדהות ואכן לא הזדהתי.
ב. לא ציפיתי בכלל שיתברר שהגיבור הוא אדם טוב (למה חשבת שאני מצפה לזה?). ציפיתי לאיזשהו רמז למה הוא כן מצא בה, מה בכל זאת גרם לו לראות בה יותר מאשר סתם פנים יפות, ולא מצאתי.
אבל אולי זו רק אני.

וטריויה זה לא ירק!
ו´ אלול ה´תש"ע  
הכתיבה מעולה,
העלילה קצת פחות.

ותכתבי עוד!
ו´ אלול ה´תש"ע  
ערוך ספץ! (ואם זה לא ערוך אז המעברים טובים,מהירים,מעוררים)

טריויה- דווקא הצלחתי לראות את הסדקים בשוביניזם,כמו העובדה שהפילוסופיה וההיפר-מילוליות שלו לא קונות אותה, והוא יודע את זה.
גם הסוף,אף כי מבאס משהו,הוא איזה היפוך של מוסכמות שובניסטיות. אם לפי הפאלוס-צנטריזם (ראיה את הגבריות כ:מלאות וכ-"יש" לעומת הנשיות החסרה,הפאסיבית) היתה אמורה להאמר האמירה שהוא צריך למלא אותה, כאן, הוא- חור שחור והיא-אור!
קראתי עודפ'ם,
גם המיכי הזה-
זה אדיר,הפיצול אישיות הזה.
גם הוא כל הזמן מאותת שיש מעבר, יש שם מישהו שמיכי מנסה לקבור.
ככה,גבירתי.תשאירי את זה ככה,בבקשה.
ח"ח!
חן
ז´ אלול ה´תש"ע  
ואני קראתי אותו כביקורת על מערכות יחסים כאלו.
י´ אלול ה´תש"ע  
אוף, מאז שערכתי אותו אני מנסה לחשוב על איזו תגובה חכמה ומנומקת.
עזבי, הוא שבה אותי וזהו.
ט"ז אלול ה´תש"ע  
אוקי, קראתי את הסיפור הזה מספר פעמים, ואני עדיין לא יודעת לנסח תגובה. אני מניחה שזה לעולם לא יבוא, אז פשוט אגיד.

זה כתוב היטב. ממש. הכתיבה נפלאה בעיני: זורמת ומהנה וטובה.

אבל התוכן. תראי, לא מצאתי בו הרבה. אולי רצית לתאר מצב, מערכת יחסים כלשהי. בסדר. לא הצלחתי למצוא מעבר. באופן אישי, אני אוהבת סיפור שמנסה להעביר לי משהו. שגורם לי לחשוב, שמכניס אותי למקום אחר. לא כל כך הרגשתי את זה כאן. היה לי כיף לקרוא בגלל שהוא כתוב מעולה, אבל הסיפור עצמו - אני מרגישה שהוא כמו קטע. קטע שלם, אבל רק פיסה.

י"ז אלול ה´תש"ע  
אני ממש מסכימה. כתבתי גם אני, משהו בסיפור הזה אצלי לא מיצה את עצמו.

אולי כי בהתחלה שמתי מעצמי באור, כלומר אני היא ממש, אחר כך המשכתי בגוף שלישי כמביטה מהצד, ולבסוף עברתי להיות הגבר בסיפור.

לכתחילה כתבתי על אור לכן כמישהי מקסימה ומאוחר יותר כמביטה מהצד זלזלתי בה קלות, ואחר כך מיכאל שמאוהב בה עד כלות.

גם לא ידעתי ממש איך לסיים. אולי אני עוד אוריד את הקטע ואערוך אותו, ואחזיר עם תובנות ומסר חכם יותר
ה´ תשרי ה´תשע"א  
זה כתוב נפלא, יש לך יכולת ביטוי יוצאת מגדר הרגיל, את פשוט לשה את המילים, עושה מהם מה שאת רוצה. זה מרשים.
אז הסיום קצת מאכזב, כאילו לא מיצה את עצמו, קצת סתמי, אבל הכל כתוב טוב כל כך, סוחף כ"כ, שמבחינתי זה מחפה.

לאור כל המוני התגובות מעלי, אני מרגישה צורך להתייחס לקודמי - אז כן, זה לא הסיפור שהייתי מעבירה בפעולת בני עקיבא (או אולי דווקא כן כפתיחה לדיון? עזבו...), השורה התחתונה היא שזה לא "מה שאנחנו מחנכים אליו". אבל אולי לא כל סיפור בא לחנך. אני מצטערת, לא לכל דבר צריך להיות מסר, מותר גם סתם לכתוב.
ו-כן, מותר לכתוב גם מנקודת המבט של דמות פחות מוסרית. למישהו כאן היה כ"כ חורה לקרא סיפור מנקודת מבט של רע מוחלט, של מישהו שברור שהוא ה-bad guy? לא, מה שמפריע לכם כאן הוא שהדמות כן מעוררת הזדהות, שקצת כואב לדחוף אותה בנחרצות למשבצות של שחור ולבן. אז כן, אנשים הם לא שחור לבן, יש מורכבויות, ויש אנשים מוסריים יותר ומוסריים פחות (אני משתמשת פה במילה מוסרי לפי ההגדרה שלכם), ומותר לכתוב מורכבויות. ומותר גם לכתוב שחור.
ומי שחושבים שהסיפור לא אמין - אני יכולה לומר להם רק אשריכם על התמימות. שלא ראיתם, שלא שמעתם, שאתם לא מכירים סביבה שנראית ונשמעת ככה.

אז בחזרה לסיפור - הוא כתוב נפלא, מעניין, בנוי היטב (חוץ מהסיום), ויש בו את כל מה שנדרש כדי ליצור אמינות של הדמויות. הוא נפלא.
אל תפסיקי לכתוב (על כל דבר:))
ב´ כסליו ה´תשע"א  
הוא יפה כל כך,ואני לא אשפוך פה מלל,רק אומר לך תודה,שימחתני
ג´ כסליו ה´תשע"א  
יופי של סיפור, אבל שתי השורות האחרונות, כפי שציין זליג, מורידות הכל. לסיים את זה ב'ואני כבר יודע איך הסיפור הזה נגמר', אולי משהו על פסימיות, ויאללה. סיפור נחמד, למה לתת פאנץ'?

יופי של כתיבה.
ג´ כסליו ה´תשע"א  
קראתי הכל. ברצף. זה לא קורה לי בדרך כלל.
תודה שפיזרת ככה את המילים, בדיוק בקצב שבו ממש מתחשק לאסוף אותן. נפלא.
כ"ג כסליו ה´תשע"א  
מסכימה עם טריויה לגבי התכנים.

לא שאסור לכתוב כאלה. תפדאל.

אבל אני חושבת לעצמי מה אמותינו הפמיניסטיות היו אומרות וכמה זה מכאיב היה להן לקרוא כתיבה נשית מהסוג הזה.

שוב, לא אסור, רק להיות מודעים למה שעושים ומה הדבר הזה שאת שולחת אל העולם, עושה.

פחח, אני מרגישה עילגת. מקוה שאפשר איכשהו להבין.

כ"ג כסליו ה´תשע"א  
אה, ולגבי הסיום, מה שניק אמר.
להוריד את שתי הפסקאות האחרונות, ודי.
ז´ שבט ה´תשע"א  
לא נעים, אבל עכשיו זה בעיקרון אחרי שתיקנתי כבר את הסוף.
ועכשיו למרבה הגאווה, יש לי בכרם קטע עם סיום אופטימי משהו.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד