בנושא
בכרם
חדשות
 
מיגו גלותא / DRY BONES
בביכורים מאז ט"ז אב ה´תש"ע

לע"נ הרב יהודה עמיטל, שלימדנו שלא לכל שאלה יש לנו תשובה.



בבסיס האמונות תלוי הכל באיכות השילוב של המחשבה, איך חלקיה תלויים הם זה בזה, שבהם רב מאד השינוי בין אדם לחבירו, ויותר מזה בין דור לדור. לפעמים נמצא, שעל ידי איזה הגיון ביסוד רעיוני אחד, לאדם אחד נופל אצלו בנין שלם של מוסר ורגשי קודש, ולחבירו אין הדבר נוגע כלל לבנינו הרוחני שנשמתו מתקיימת בו. ולפעמים גם ע"י הרעיון הזה עצמו, שהאחד שוקע ויורד על ידו, חבירו הרי הוא מתעלה ומתרומם. (הראיה קוק, קובץ א' [קדמון] פסקה יא).

המורה שואלת שאלה, ואתה מצביע. ברור לכולם ולך שהתשובה בידך. "כן, אורן?" ואז אתה מבין שעם כל הביטחון, באמת יש לך את התשובה. רק ש..."אה... שכחתי... אפשר לחזור על השאלה?" כבר הרבה זמן שאני עונה את כל התשובות הנכונות, מנוסחות מפורטות וארוכות. הבעיה היא שהשאלה קצת טושטשה. פעם זה לא הפריע לי. פעם ידעתי את כל התשובות. תנו לי לספר לכם סיפור:

א. "אתם אומרים שיש לכם פתרון אמיתי? נו, כולנו מתים לראות את התכנית" (ג'ון לנון, "מהפיכה").

מיום שעמדתי על דעתי לעמוד על דעותיי, אבא שלי עמד על זכותו להעמיד אותי על טעותי. הורים אוהבים להתלונן בשמחה שהילד שלהם חושב שהוא יודע הכל, אבל קשה להאשים את הילדים לבדם. משום מה, עולם המדיה לילדים (קלטות ילדים, סדרות טלוויזיה, פסטיגלים למיניהם וגו') תמיד טענו שמקור בעיות הקוסמוס מתמצה במילה אחת: מבוגרים. מבוגרים מזהמים את האוקיינוסים, מבוגרים נלחמים זה בזה, מבוגרים שכחו את חלומותיהם. אין להאשים את "דור העתיד" (עוד תחליף יומרני לכינוי "הילדים") באמונה זו - אנחנו רק קורבן. אף אחד לא טרח לדכא את האמירה הזו - להיפך: המימרא "אם נשים היו מנהלות את העולם, היה שלום עולמי ופריחה משגשגת" שגורה על לשונם של פמיניסטיות ברחבי העולם. ה"רעים" הם תמיד סוג של "המבוגרים", הטובים הם תמיד נערי המהפכה בעלי החזון. הציבור הנוהר אחריהם יתמקד בעיקר בעובדה ש"הגיע הזמן לשינוי" וש"ככה אי אפשר להמשיך".

יש כנראה בסיס לדעתנות הזו, לביטחון העצמי הזה. כך. בילדותי המוקדמת, חשבתי שלכן אבא שלי משנן באוזניי שוב ושוב: "נערים מתבגרים! אל תתנו להורים שלכם לרמוס אתכם! צאו, תשיגו עבודה, תרוויחו מיליונים כל זמן שאתם עדיין יודעים את הכל!" למרות העידוד, תמיד חשדתי: יכול להיות שהוא ציני? העובדה שהוא צחק בקול תוך כדי תרמה להבנה זו - ועדיין נותרתי סקפטי. ברור שאני לא יודע הכל, תת המודע שלי מחא, אבל את כל מה שאני יודע אני מבין. אז זו רק שאלה של זמן-וכמה זמן זה כבר יכול לקחת?

ב. "היה לו עט אז הוא כתב, היה לו מיקרופון אז הוא דיבר- אז מה?" (שיעור ב"מאמר הדור", הרב מאיר כהנא על סלבריטאים בעלי דעות פוליטיות.)

אם בגן חובה אתה חושב שתצליח להבין את העולם, בכיתה י"ב אתה די סגור שסוגיות כאלה פתרת מזמן. לצורך חלוקת שפע תובנותיך עם העולם, קובע תקנון השמיניסטים הבלתי-רשמי, עליך להביע דעה חותכת לגבי כל עניין. בין אם מדובר בתוספת האהובה על פיצה, היחס למושג האלוהי, או הנתיב הבטוח לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. כבעל חשיבה אנליטית משהו, אני התמחיתי בתחום קצת יותר פרקטי: עולם הישיבות הציוני דתי. יכולתי לשנן סטיגמות כאילו שהמקור היה מהימן, לצטט את ההבדל בין קווניק למרכזניק, ובקיצור, לרחף מעל המציאות הקדם-ישיבתית בזחיחות מתוקה.

ככה שבאותו בוקר בו הציעו לי שבו"ש ספונטני בפניאל, קפצתי על ההזדמנות. צומת רעננה לירושלים, ירושלים אל עבר הגבעות של "שכונת הדקלים". את פנינו קיבל אחראי שבו"שים אדיב- יאיר קראו לו, יאיר שטיינמץ. לאחר שהסביר לנו על הישיבה ("...למרות הרצינות אנחנו עובדים על יחס אישי...") ועל המסלולים המגוונים הנהוגים בה ("...זו ישיבת הסדר לכתחילה, עם עשרה סימני קריאה!"), חילק לנו שאלון קצר וטופס רישום.

התיישבתי למלא את השאלון, ונתקעתי. השאלה הראשונה הייתה יחסית פשוטה: תאר דמות מופת שהשפיעה על חייך. זה השלב שבו מתלבטים: "מה הם רוצים לשמוע?" בסופו של דבר דומני שכתבתי על סבא שלי, אבל זה לא העניין. העיקר הגיע בשאלה השנייה, אחת שהיא שלוש. "הבע את דעתך לגבי שלושת המסלולים הבאים". מתחת לשאלה נפרשו תלמים ארוכים של שורות, כל אחד מייצג מסלול תורני-צבאי נפוץ בציבורינו: הסדר, גבוהה, או מכינה. ישבתי ופרשתי את משנתי הרחבה על מוסדות החינוך הקדם צבאיים-והעט קפא בידי. אותה שעה נראה דיוקנו של אבי לפניי, גוער בחיוך: "דעה היא כמו לשון. לכל אחד יש אחת, אף אחד לא רוצה שתיים. בטח לא את שלך". אל תטעו, מובן שבסופו של דבר כתבתי את המניפסט המרשים שלי. בזמנו, וכרגע ללא שינוי מיוחד, לא ידעתי את מסלולי הצבאי המיועד. הבעתי את התלבטותי בתשובה: "לגבי ההסדר, כרגע לא בטוח. מצד אחד, קשה לי עם...".

"ישנה סיבה כפולה לאנטישמיות: אנחנו אומרים שאנחנו העם הנבחר, והגויים חושבים שזה נכון", אומר הרב עדין אבן-ישראל. מסתבר שזה נכון גם לגבי כל דעה 'מפוצצת': הרב-המראיין התפעל מאד, ניהל איתי ויכוח אידיאולוגי לוהט, ו...דחה את קבלתי לישיבה. מתשובותיו (אותן ראיתי כקלושות ושחוקות) לא שוכנעתי, והתנגדתי בחריפות. יכולתי לומר מה שרצה לשמוע-אבל ממתי מתחשבים בטענות טובות ופטנציאליות? אז הרב החליט לקחת ברצינות את מסקנותיו ושיקוליו של נער פעור בן שמונה-עשרה, המהלך הכי מפחיד לכל שמיניסט, וגם הכי מסוכן.

--

ג. "על שלט הכניסה בחברה בה עבדתי נכתב: 'לכל שאלה מורכבת יש תשובה קצרה, פשוטה, ושגויה' (ה.ל. מנקין). זה גרם ללקוחות להאנח, לא לשאול שאלות, ולקבל את המצב העצוב כנתון. אבל במהלך השנים הבנתי שלכל שאלה מורכבת יש תשובה ארוכה, אלגנטית, מורכבת ו...שגויה" (אבי מורי, שמעון הירשהורן).

נפלא מה שעולם התורה עושה לך: בתחילת זמן אלול אתה עוד מאמין שמאגר הדעת העולמי טמון באונתך השמאלית, והשוק העצום מגיע קצת אחרי: אתה לא חצי בן-אדם, אתה בעצם כלום. הבעיה הקשה להשאר במצב השפל הזה לאחר כמה חודשים. רופאי הנפש כבר היטיבו לתאר את הסימפטומים של "תסמונת שיעור אל"ף ". הטענה המרכזית: פעם חשבתי שאני יודע הכל, וטעיתי. ברוך ה', למדתי תורה וכעת אני ב-א-מ-ת יודע הכל. אמנם לא תאמר זאת בקול, לפעמים לא תהיה מודע לכך, אבל דע שנגעיך זורחים על עורך. ניתן לזהות יודעי-כל כאלו בסניפי תנועות הנוער, דף מקורות גדוש בידם. המשפטים שלהם יתחילו ב"הרב אמר", הם יסבירו ש"אתם לא למדתם את זה עדיין, אבל תנו לי להסביר...". סביב הריק הזה יתנהלו דיונים ענפים ופולמוסים מקיפים-בין אם זה תורת ארץ ישראל, מהות נשמת האומה, או "היחס למושג האלוהי בשלושה שיעורים קצרים".

אומרים שזה עובר, אומרים שצריך להיות סבלני. שלא כל מאמר המכריז על השקפת עולם צריך לקחת ברצינות- לטוב ולרע. הנפיחות יורדת כשאתה מעכל שזה לא מורכב, אין זו דיאלקטיקה או פשטות בהירה. זה סתם. אין לך את כל התשובות, בטח לא לבסיסיות והמהותיות. אבא שלי אומר שמבוגרים הם ילדים גדולים יותר עם צעצועים מפותחים יותר. אם הילד בן השלוש מתלהב מניצוץ מפתחות רכבו של אביו, הגבר בן השלושים מאושר ממשחק במפתחות מכוניתו הנוצצת. זה נכון גם לגבי דעתנות וידיעת-כל מעושה-מאוסה, וזה לא משנה אם הוא ילדון, נער, או ראש מכינה/ישיבה.

ד. השאלות, גם הקשות ביותר, עושות את עבודת השם למשמעותית יותר וקיומית יותר, את היחס לתורה ומצוות איכפתי יותר, ועל ידי כך מקבלת עבודת השם מימד של עומק. לעומת זאת החנקת האפשרות לשאול גורמת לרדידות במכלול ההויה של עבודת השם (הרב יהודה עמיטל, "על הדור שלא יודע לשאול").

מספרים על צורף חכם שהצליח ליצור חפץ שישמח כל עצוב ויעציב כל שמח. מדובר בטבעת עליה נחרט "גם זה יעבור". יצא שהתובנה הכי גדולה משבתי בבית ה' ומכל ימי חיי, היא ששום דבר הוא לא שיא. כל טענה נדחית- בין בכתוב בין בחברותא- וגם המשבר הכי גדול הוא סה"כ 'משבר' במלעיל. אתה יכול להתרסק על הרצפה, להתפרק לגורמים- והר"מ שלך יחייך אליך ויאמר: "ברוך השם, כמה זמן אני מחכה שתכנס ל'משבר'. תדע לך שזה עוד כלום!". זה גם נכון לגבי ההתרגשות של יום כיפור או סדר עיון ראשון. המים הרדודים האלה, עד כמה שאין להם סוף, נגמרים. מה אני יודע? כרגע אני אפילו לא סגור על מה אני לא יודע. וזה טוב, וזה נהדר. תמיד יגידו לך ש"גם אני לא יודע זו תשובה"- אבל לא לזאת הייתה כוונתי. רציתי לחזור לשתיקה הזו שניה לפני שלשאלה היה בכלל איזה משקל.

בכיתה שהיא החיים, הרבה חוששים להצביע. מישהו יבחר בהם- והם יצטרכו לענות. החשש הכי גדול של מרבית ה"עונים" היא לענות תשובה שגויה. אבל מה אם לא רק שאתה טעית, אלא מתברר שהשאלה בעצמה הייתה טעות? התגובה הראשונית שלי הייתה: איזה יופי, אז לא טעית. אבל אז חשבתי- לא היית רוצה את ההזדמנות לטעות, או לפחות לדעת מה מקור המערבולת מלאת הסתירות הזו? לא היית רוצה לדעת את השאלה? סך הכל כולנו רק מתחילים את בית הספר, עם ילקוט חדש של ציפיות. אישית, אני פוחד. אבל זה פחד טוב, פחד שממריץ את ההתרגשות דרך ורידים קפואים. קר במים העמוקים, אבל מחיה. בטח שאני צולל! עד עכשיו הייתי כ"כ חכם. ועכשיו, אני רק רוצה לדעת לשאול.

"המורה, אפשר לחזור על השאלה?" ריבונו של עולם, תן לי לחזור מתשובות. בין כל הטענות הקורסות האלה, בין חזקות מרוסקות לשטרות מזויפים. בין עדים זוממים ועדויות מוכחשות, אני רק רוצה לחזור לשלב יחסי הכוחות. אחת שאלתי, באמת שהייתה לי שאלה ממש ממש טובה. אבל היא אבדה לי בדרך, ואותה אבקש. 

"...המיגו- כח הטענה הפוטנציאלית- מוכיח לי מה יחסי הכוחות בינינו, וממילא ממצב אותי ביחסים האמיתיים..." (ע"פ מורנו הרב אליהו בלומנצוייג, 'הסיכום שלי לשיעור כללי על מיגו', זמן חורף התש"ע).





© כל הזכויות ליצירה שמורות לDRY BONES
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ג אב ה´תש"ע  
ואהבתי את שיטת העבודה. מרעננת משהו.

האמת שזה הדבר שהכי מתאים לסיווג ה"הרהור" שחלף מאתרנו. בפועל זה הכי מזכיר טור בעיתון או מאמר פובליציסטי כלשהו.
אבל נו, שוין. לא מזיק שזה כאן. ממש לא.
בהצלחה בישיבה.
כ"ד אב ה´תש"ע  
באמת אחד הדברים החכמים ומעוררי המחשבה שיצא לי לקרוא לאחרונה. שנזכה לחזור מתשובה, למרות שלפעמים דווקא כן צריך אותן בצורה כזאת או אחרת.
תודה על השיתוף!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד