בנושא
בכרם
חדשות
 
אדם כי ימות באוהל / DRY BONES
בביכורים מאז ה´ תמוז ה´תש"ע

ובחלומי אני מדרש גוסס.

פעם אחת הייתי בא מבית רבי אשר גבול המדבר. הימים ימי זמן חורף, וכמנהג בני התורה הייתי שב אל בית הוריי. ושמא תאמרו בצער עזבתי את ירוחם? לא כך הדבר, אלא שמחתי שמחה גדולה על שלמדתי תורה הרבה. ושמא תאמרו אין אלו אלא דברי הבל ורעות רוח -אמת הדבר. שכן מנהגו של עולם, ועיקר הופעתם בדורנו, אדם פוקד את ישיבתו בחזקה מרוסקת של שלוש שבועות בפעם - ונדמה בעיניו כתלמיד חכם. וכה פשתה רעה חולה זו ונגעה בכתלינו עד שאחר חמש שנים נדמה בעיניו כאילו למד כל התורה כולה.

ולא היא.

אך דעתי הייתה גסה עליי, והייתי מהלך על שפת הנהר ומעיין בדמותי. אשריי! בן תורה אני, בן בית בהיכלי ספרי הראשונים והאחרונים, והפוסקים וההוגים. מה טוב חלקי ומה יפה ירשותי. עוד אני מעיין בדמותי (שכן חובת מדרגת האדם שיזהר נזר הבריאה, וק"ו בבש"קו גבי ת"ח כמוני) בלם חמורי את צעדיו.

נתמלאתי חימה קדושה, ופסקתי מתלמודי. מה לך, בהמה? צעקתי. הוליכיני, כי לכך נוצרת!

הסתכל עליי החמור בעיני עגל, ורמז בראשו החמורי כלפי הדרך. אכן, חמור יודע סברא הוא זה. נזדמן לפנינו מכשול וניסיון בדמות "אדם אחד" שהיה מכוער ביותר.

"אתה לא חייב להגיד את זה בקול!" צעק היצור המגעיל והמחליא שמולי (והייתי ממשיך לתאר, אם לא היה מביט בי כאומר "תחשוב בשקט..."), גבו מרוסק, על גופו סמרטוט מהוה, בידיו ספרים ודפים מלוקטים. ממרום חמורי עיינתי בו, בסוגיא קשה. בחנתי את אותו האיש מלמעלה למעטה, ועלתה בידי הבנה ברורה גבי גילו. כבן שבע עשרה כבן שמונה עשרה הוא אותו הנער, והסמרטוט המהוה והמוכתם בשלל צבעים בוהקים היא חולצת תנועה. חודש ארגון, אמר קול בתוכי... זוכר?

אבל השתקתי את הקול, וניגשתי אל המכאוב הגדול הזה שניצב מולי. הוא בטח אפילו לא קרא את מאמר הדר, אבל הוא בדיוק התגלמות הציבור שצריך את עזרתי.

"אה!" אמרתי בסיפוק, אחר שהגדרתיו. "אתה מזרוחניק!"

"דבר ראשון, אומרים שלום." הוא השיב. "ודבר שני, אני לא אוהב את ההגדרה הזו. בכלל, אני לא חושב שצריך להגדיר כל דבר. הנה, אתמול קראתי שדווקא הטשטוש המאחד..."

"הי, הי!" הזדעזעתי ארבע על ארבע פרסה (כי זה כל מה שהיה לחמורי להציע). "אל תרעיל אותי עם הססמאות המוזרות והילדותיות שלך, ובטח אל תדבר נגד חילוקים! אתה עוד קטן, אבל יום אחד תבין שזה כל העניין בחיים! לעמוד על שורש המציאות, לחלק ולפרט ולהגדיר. עד שתשיג את המושכלות האמיתית..." הפסקתי את שטף דיבורי, כי קלטתי דבר חשוב: הוא לא יבין אותי. הוא עדיין לא למד את נתיב התורה, ובעצם לא למד מהר"ל בכלל. כלומר -הוא לא מבין הרבה. "שמע, חמוד. אני יכול להציע לך קבצים מהסק"ש עם סיכומים. אבל כנראה לא למדת הרבה, אז אל תתחכם."

"דבר ראשון, דווקא למדתי קצת. יש לי חברותא במסילת ישרים, ואנחנו ממש מתקדמים ותדע לך שאנחנו מבררים את זה טוב טוב ומסתכלים איך זה מתאים לחיים שלנו ו..." בזוית עיני, הבחנתי איך בבושת פנים נסתרת תחב לילקוטו ספרים של הרב אבינר, גליון "עולם קטן", ודף מ"חברים מקשיבים".

"חה!" צחקתי כמו בסיפורים. "רלוונטי לחיים. כמה חומרי, פשטני ולא שכלי-טהור! אני לא יכול לפרט יותר מדי, כי אני באמת ממהר, אבל לא לומדים תורה בשבילנו, ילד. אנחנו לומדים תורה לשמה!"

"באמת?" הוא הסתקרן, ופניו בערו בצמא. "ומה זה תורה לשמה?"

"אה...הגברת כוחה של כנסת ישראל הנמצאת גנוזה בקרבנו."

"אוף! מספיק עם הדקלומים האלו! בוא נודה שגם אתה לא באמת מבין מה אמרת עכשיו! תמיד אתם בטוחים שאתם יודעים הכל, אבל אז כששואלים אתכם אתם מדקלמים משהו עם "היותר" ו"תמצית נשמת האומה" וכאלה!" הילד הסתכל אליי מבט מאוכזב, וכל מה שיכולתי לומר לו זה ש...

"תראה, אני לא מבין בדיוק... זה מורכב... בכל מקרה, כשתלמד גם אתה תבין שאין באמת תשובות ברורות לחיים. החיים זה לא פעולה. אתה בטח מדריך, נכון?"

הוא הנהן, זקף את ראשו וניפח את חזהו.

"אל תתלהב כל כך, גם אני הייתי שם. כל האמירות היפות האלו, על תורת חיים ואידיאלים וכאלו, זה חמוד. זה אפילו נהדר. אתה יודע מה?" נזדקר אגודלי לשטייגען. "גם אם תאמר שלכתחילה זה לא בסדר ואסור הלכתית, זה תרם לך אפילו דברים טובים. בדיעבד, כמובן. אני לא הייתי עושה דברים כאלו."

"אני לא יודע. הרב שלי אומר שזה בסדר, דיברתי איתו והתייעצתי לפני שנכנסתי. בכלל, אני מתייעץ עם הרב ושולח לו שאלות. ותשמע, זה לא שזה בשביל הכיף! לא כ"כ פשוט להשקיע גם בתורה וגם בלימודים וגם בהדרכה, בטח לא כשיש בגרויות וההורים לוחצים..."

"אה-הא!" שמתי את אצבעי על מצחו, כמסמן את הבעיה. "זו הבעיה שלנו! עזוב אותך מהנקודה שהעלית, שגם היא בעיייתית-כלומר, הרב שלך קצת... איך אומרים?... עזוב, אני לא רוצה להכנס לדיון על מדרונים חלקלקים. אבל מה שבטוח זה שכל גישת ה"גם תורה, גם עבודה, וגם בנות" מגיעה מהוריך. שמא כל בני עירך מכוערין כמוך?"

"אז מה אתה אומר, בעצם? במשפט אחד? אני מנסה באמת להבין אותך. מה, אתה לא רואה סרטים? אתה לא מדבר עם הורים שלך? אתה לא נהנה לפעמים, או עונה תשובה ברורה?"

הוא ציפה לאיזו ססמא, ובלית ברירה נאלצתי לסכם לו את האמור. הדבר יצא מפי, וכבר הרגשתי בחילה. מה אני, פופליסט? מה אני, מכיניסט? אבל אם הוא רוצה, נצטרך לתת לו איזו שיחת "מוסר" (במלעיל, כמובן)-איזה שמוסען טוב שיבהיר לו טוב טוב מה זה תורה.

אבל סיכמתי לו.

"כשתגדל, תבין. אידיאלים זה טוב כשאתה קטן, עכשיו הזמן לתורה. לא באנו לכאן כדי להנות. באנו כדי להתגדל בתורה, וכדי להתגדל בתורה האדם צריך להתחבר למימד היותר שכלי שבו, ולכן אוכל זה רע ושינה זה רע ולדבר עם אמא זה רע מאד ו...אדם כי ימות באוהל! צריך להתמיד! גוואלד!כנסת ישראל היותר אפריורית כבחינת מה שאומר אאמו"ר זצ"ל... " שטף פסוקים וצווחות לא מובנות, אנחות וצעקות "אתה לא מבין כלום! הסוגיא בעצם הפוכה!" געשו במשטמה מפי. פתאום כל "משבריי" (במלעיל כמובן. אף פעם לא במלרע.) וגליי עליי עברו. והילד רואה, מבוהל מן האדם המכוער שנעשיתי, ופניו אומרות "כמה מכוער כלי זה שנעשית..."

הכל יצא ממני, כמי שמקיא זוהמה שנבלעה באבריו.

הוא שמע, בכה, והתמוטט. לפני שיצתה נשמתו-לחש: "נלך לאומן שעשאני..."

ופתאום, ניצבתי מול בית דין גדול, והקול נשמע מסוף ההיכל ועד סופו:

"רוצח! רוצח! רוצח! טרוף טורף הנער!"

הזרקור הושלך עליי, ואני במרכז הזירה-אוחז ביצור המכוער. אני נוגע בו, ולא אכפת לי. אני? רוצח? לא!

"לא! אתה חייב לקום! תתעורר!" בכיתי אל בית הדין, אך פניהם החמורות חתמו את דיני.

"לא התכוונתי! אני רק רציתי ללמוד תורה! לא היה בכוונתי...כלומר, אני לא התכוונתי!" כל מימד של פיוטיות, של דקלום, של...של בייניש ניטל ממני. כל ההדר וה"גדלוס" ו"הישרוס" נקרעו ממני. השנים הרבות שביליתי בישיבה נצטמקו משקריהם: אתה כולה בשיעור א'. ואתה יודע מה, אמר הקול? אתה לא כזה גדול.

כשהכל אמיתי כל כך, פתאום כל נענוע מול הסטנדר דוקר בבטן וכל חומרא צורבת את השפתיים. גופתו היפהפיה מושלכת בידיי הבהמיות, ידיי הנוראיות. איך אעלה אל אבי, והנער...הנער...ואבך על צוואריו.

בחנתי את פניו. בחנתי אותם מקרוב, לא כסוגיא. כאדם.

הנער אני.

נתעורר הקדוש ולחש "אל תעצב ואל ייחר בעיניך. אבל, מהר והגד לי: העוד אני חי?"





© כל הזכויות ליצירה שמורות לDRY BONES
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ז´ תמוז ה´תש"ע  
ז´ תמוז ה´תש"ע  
לא איך שאני הייתי כותב את זה, אבל אמרת את האמירה שלך חדה ונוקבת, ויש בה הרבה מן האמת. "כשהכל אמיתי כל כך, פתאום כל נענוע מול הסטנדר דוקר בבטן וכל חומרא צורבת את השפתיים".
ט´ תמוז ה´תש"ע  
(אהבתי את הבנייה על הסיפור מהגמרא, וחיבורו).
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד