בנושא
בכרם
חדשות
 
המילון של אור / עלמה לבד
בביכורים מאז ט"ז סיון ה´תש"ע

 

אני מדפדפת בו שוב ושוב ושוב. המילים כבר מהוהות תחת ידיי ואני לא צריכה לקרוא כדי לדעת. ובכל זאת, במין ריטואל של הלקאה עצמית אני קוראת בו ושונאת את עצמי על שלא הייתי חזקה מספיק. על כך ששוב נתתי לעצמי לאבד את כל היקר לי.

אור נתן לי את המילון שלו הרבה לפני שהסכמתי לתת לו את שלי. הוא חיכה בסבלנות. יש לי זמן. הוא אמר לי. ואני, שכבר ידעתי את המילון שלו מהסוף להתחלה ובדילוגים ואת הרווח ביניהם. כבשתי אנחה. אור חיכה ואני פיזרתי לו דפים.

מתוך המילון של אור: שקיעה - שקיעות תמיד עושות לי הרגשה אבודה כזאת של סוף שלא נגמר באמת ואין לאן ללכת. כי כשהשמש צובעת את השמיים בכתום וארגמן היא כאילו מפזרת את עצמה ואחר כך כלום לא נשאר והיא צריכה להתאסף אל הבוקר כל יום מחדש. ואיך עושים את זה? איך?

משהו בפשטות המתוקה שלו קנה אותי מיד. עוד לפני שידעתי שמתחת לעיניים המחייכות האלו רוחש עולם שלם. איתו יהיה לי טוב. ידעתי. ובאותה נשימה כבר ידעתי שלא. ושטוב הוא דבר שזוכים בו.

אור מאמין שאת הטוב צריך ליצור. שאנחנו אחראים לעולם שלנו. איך שאנחנו מסתכלים ומתנהגים וחווים. הכול החלטה שלנו. אני תמיד נהיית קצת עצובה כשאור מדבר ככה. רואה איך המרחק בינינו גדול ענק בלתי ניתן לגישור. העולם צוחק עליך. אני אומרת לו ומתחרטת. הוא משתתק. ואני בחרטת פתאום תולשת דף מהמילון שלי. ונותנת לו.

מתוך המילון של אור: שיתוף- החלום הכי נואש הכי עמוק שלי. לא רק לחלוק עם מישהי את המילון שלי ושהיא תחלוק איתי, אלא ליצור מילון משותף של שנינו. המילים שלי יתערבבו בתוך המילים שלה ולא נדע איפה אנחנו מתחילים ונגמרים ואם בכלל.

"אבל לכל אחד צריך להיות קיום עצמאי." אני אומרת לו. "למה?" אור מפנה אלי עינים תהוּמוֹת. "למה? כי אף אחד לא רוצה לאבד את עצמו בשביל מישהו אחר. כי תמיד יש איזשהוא חלק שהוא רק שלך. שאף אחד אחר לא יבין אותו." "מי אמר?" אור שואל אותי ואני מתרגזת. "מה מי אמר? אני אמרתי. ככה זה. ככה זה. זה חוק טבעי מעצם היותנו בני אדם." אור שתק וצייר עיגולים עם האצבע על החול. "להבין זה לא אומר לוותר" הוא אמר לי וחייך כשהדמעות שלי הרטיבו לו את הציור. "כמו גשמי ברכה על המעגל של חוני" הוא אמר ואני בכיתי חזק יותר. ולא ידעתי איך להסביר לו כמה שהוא טועה.

יום אחד דפקתי אצלו בבית. "קח אותי לים" ביקשתי. היה חורף. והפה שלי נשף עננים לבנים קטנים כשדיברתי. "קח אותי". אור לבש מעיל ולקח את המפתחות של האוטו. כשהגענו לים הוא עצר וחיכה לי. רצתי על החוף. מכריחה את עצמי להתעלם מהקור. נבלעת אל תוך הגלים.  צועקת עד שהצעקה קופאת. מתנפצת אל תוך הקצף הנשבר. "בוא איתי" צעקתי לאור. "בוא" אבל הוא עמד רחוק ממני ולא שמע אותי קוראת לו. וחשבתי שאני יכולה להישאר כאן. לתת לגלים לעבור מעלי והוא יישאר שם. על החוף. בלי לדעת בכלל. צללתי פנימה בעינים פתוחות. נעטפת בלי לנשום. אוצרת בתוכי אוויר קפוא. מרגישה קרח. כשנעמדתי נושמת נשימות ארוכות בולעת אוויר, הוא פתאום היה שם. לידי. נושם כבד מעל המים. צורח מילים וקולות שלא הבנתי. שמחה טהורה הציפה אותי באותו רגע. ויחד צעקנו ונקפאנו למים האלה קמים ונופלים בתוכם. צועקים אליהם ביחד. חובטים בכל הכוח. עד שנפלנו אל החוף. "היי" הוא אמר לי אחרי התנשמויות ארוכות. רועדות מקור. "תודה".

ישבנו בחדר שלו. הוא על המיטה ואני שקועה בתוך הפוף הענק שלו. "נתת פעם למישהו את המילון שלך?" הוא שאל. "אהבתי פעם מישהו אחר" אמרתי לו. היו לו כבר ארבעה דפים מהמילון שלי. ואני עדיין פחדתי כל כך. הוא שתק. "זה היה כל כך מזמן. לפני חיים שלמים" היד שלו טיילה אלי ונעצרה ליד הפוף. "הוא לא רצה אותי בסוף".
"אני אוהב אותך" הוא אמר לי.
"גם הוא אמר את זה" אמרתי לו ושוב התחלתי לבכות.

מתוך המילון של אור: ים- להיבלע בתוכו. להתמזג עם המים. להיות הם. או שהם אני. בלי משקל וזמן וקיום. רק התפשטות אחת גדולה. להיות אינסוף. לבכות לתוכו  את כל סימני השאלה והכאב והלבד. ואז לצאת נקי. טהור. חדש.

אור לא שאל יותר מדי ואני לא סיפרתי. לא סיפרתי לו שאף אחד לא ראה את המילון שלי. גם לפני ההתרסקות של האהבה הראשונה והגדולה וההייתה אמורה להיות נצחית שלי לא הראיתי לאיש. אף פעם לא מרגישה בטוחה מספיק כדי להאמין שמישהו באמת יבין. ואחר כך. לא מאמינה שמישהו באמת יבין וגם יישאר. לא סיפרתי לאור שהוא היחיד שראה חלקים. כמה דפים כבר אסף ממני. דפים שנבחרו בקפידה. המילים שנראות על הדף הכי טוב. הכי יפה. הכי מתנגן. ורציתי כל כך להראות לו גם את כל השאר.

טיולים. ושיחות אל תוך הלילה. ושתיקות ארוכות עוד יותר. ואני יודעת שמצאתי בית. ואני יודעת שמצאתי אותו. ואני חושבת עליו בלי הפסקה. ומרגישה איך הוא נוגע בי בפנים. ומתמלאת בו בכל הרבדים מהגוף ופנימה לשם. אם זאת לא אהבה אז מה כן. והוא עוד מחכה לי. לחלק שלי שייתן. מחכה שאוהב אותו כמו שאוהבים. בהתמסרות. בהעזה. באמת.

אני מחזיקה את המילון שלי ויודעת שלעולם לא אהיה מסוגלת. שאינני יכולה להכריח את עצמי לתת. שהוא מתוק. ותמים. ומאמין באהבה גדולה ושלמה ועגולה ואמיתית. אבל הוא אוהב אותי. ואני, בין לאהוב ולהיפגע. תמיד אוותר על הלאהוב.

ובדרך אליו. כשאני נוהגת והלב שלי כמו גביש קפוא. אני מגבירה את המזגן שלא יימס לי פתאום. שיישאר בי האומץ להגיד לו את המילים האלו. לא מתארת לעצמי את צלצול הטלפון והקול המאופק שאגיע מהר לבית חולים. ואת הרגעים האחרונים שלו. לפני שהמילים "תאונה" ו"אסון" חתכו אותי. רק היד שלו ביד שלי. בפעם הראשונה בחיים שלנו. ובמגע הזה שהחיים נוזלים ממנו החוצה אני רוצה איתו כל כך. לחיות את כל הרגעים ביחד. לכתוב מילון שהוא רק של שנינו. להתערבב. שלא נדע איפה מתחיל אחד ונגמר השני ואם בכלל. אל תמות אל תמות אל תמות עכשיו.

אני נושקת לעינים היפות והריקות שלו. לפה הרפוי. הוא לא נענה לי. ואני מבינה שאת האהבה הזאת אני כבר לא אקבל בחזרה. אנשים לבנים מוציאים אותי מהחדר אל תוך ערפל וטשטוש. רגע לפני שאני צונחת אני מספיקה לחשוב שהלוואי שהוא היה יודע. הלוואי שהייתי מספיקה להגיד לו שבחרתי לאהוב.






לילה אחרי ההלוויה לקחתי את המילון שלי ונסעתי לים. רגע לפני ששלחתי אותו אל בין הגלים פתחתי אותו בעמוד האחרון. מוסיפה עוד מילה שלא כתבתי מעולם.

געגוע.

אני עוקבת אחרי המילון במבטי, רואה את דפיו נספגים, נדבקים, שוקעים, אובדים במצולות.






אהבה פחד פספוס

© כל הזכויות ליצירה שמורות לעלמה לבד
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ח סיון ה´תש"ע  
י"ח סיון ה´תש"ע  
זה הרבה יותר מזה.

קודם כל הרעיון לסיפור פשוט תופס מהרגע הראשון. נותן חשק להמשיך לקרוא, כי לכל אחד יש את המילון שלו...

ואת נגעת בדיוק במקומות האלה שמפחדים לגעת- מה לחשוף ומה לא ועד כמה.

והכתיבה שלך ממש ממש טובה.

אני לא בטוח אם כשהרגת אותו נפלת למלכודת הקיטש, אבל אני מבין למה עשית את זה. השאלה היא אם אפשר להעביר את הנקודה גם בלי להרוג אותו. לא כל מערכת יחסים מפוספסת נגמרת במוות (מזל ) ולפעמים מבינים שזה אנחנו שפיספסנו את האהבה גם אם זו סתם פרידה...

ואם זה לא ברור, אז אהבתי. מאוד!
י"ח סיון ה´תש"ע  
אתה כ"כ צודק.
לא יודעת אם קיטש, אבל בהחלט סוף בורח.
פשוט הסתיים ככה כפיתרון הכי טוב.

רציתי שהיא תבין שהיא יכולה לאהוב רק כשכבר מאוחר מדי. רציתי סוף סופי.

(וגם עוד הסבר במסר..)
י"ח סיון ה´תש"ע  
בחיים אנשים חיים.
כמו לברוח מהתמודדות הסוף הזה (ולמי שקרא את "מי שמחכה" כמו אחת מהתשובות: אחת, שתיים או שלוש בפרק "מבחן אמריקאי"). יכלת לעשות משהו יותר אמיתי, מניסיון אני אומרת לך שאולי קשה להתערבב כשלא יודעים את המילים, אבל אפשר לשיר ביחד מנגינה שתחבר את שנינו (כי תווים יותר קל ללמוד) ובדרך כלל (כן, אפשר סיפור גם על זה) מתים אחרי שכבר מרוב שיודעים אחד את המילון של השני בעל פה אפשר ומתוק גם טיפהלה לזייף.
כמו פתרון קל.
וחבל, כי הכתיבה שלך בומבה וגם הדימויים.

נהניתי מאוד.
י"ח סיון ה´תש"ע  
לא חושבת שזה סוף בורח.
המוות פה הוא הדבר היחיד שגרם לה לאהוב.
כי היא יכלה לאהוב רק כשהיא איבדה.
זה לא בריחה זה ההיפך.
זאת האהבה שבאה רק אחרי שהוחמצה.

ושירה מהשומרון, בטח את צודקת שאפשר, אבל לא על זה הסיפור שלי..

תודה..:)
י"ט סיון ה´תש"ע  
אבל עשית את זה יפה. בכתיבה שלך זה לא נראה קטשי נורא. בסדר יחסית.


בהתחלה כשסיימתי את "הלוואי שהייתי מספיקה להגיד לו שבחרתי לאהוב" חשבתי שזה הסוף. ואז כשראיתי שיש עוד התאכזבתי לרגע, כי זה הספיק לדעתי. אבל עשית סוף סופי שהשלים את היצירה הצלולה והכואבת הזאת.

אהבתי את הרעיון של המילון. רעיון כמעט גאוני.
אלך לכתוב עכשיו אחד משלי.

י"ט סיון ה´תש"ע  
אני מתנגד לכולם,
זה לא עניין של סוף קיטשי או לא, זה עושה את הסיפור שלם וטוב וכואב כמו שהוא. כי מההתחלה היה ברור שזה לא יהיה פרחים ופרפרים, וזה רק עוד אספקט של זה. אספקט מאוד משמעותי, הכי משמעותי, אבל רק עוד אספקט.

זה סיפור מעולה. כבר סיפור שני שאת מתעסקת בדילמה הזאת של שיח משותף וכל היוצא בזה, הפעם מסיפור פחות יומיומי ויותר... לירי שכזה, מעין טרגדיה תיאטרלית.
זה יצא ממש נפלא. ההגדרה המטאפורית שלך, המילונים האלה, פשוט נפלאה. זה רעיון נהדר שבוצע נהדר.

אני ממש נהנה לקרוא אותך, באמת.
נתנאל.
ט´ תמוז ה´תש"ע  
והחשש שלה, את המלמולים הרוחשים. ואת התמימות והיופי של אוֹר.
תודה
ח´ טבת ה´תשע"א  
כשרק הכרתי את ביכורים. לא זוכרת למה לא הגבתי אז. אולי עוד לא היה לי ניק.
אבל חיפשתי אותך שוב עכשיו.
ואת..
לא יודעת, אולי כמו קרח מלוטש. זו ההגדרה הראשונה שצצה לי בראש. צלול וקפוא, עם המון עומקים ונזילה בפנים. וגם יפה יפה ושקוף.
זה כל כך מקסים, עלמה!
הרעיון של המילון כבש אותי מיד. וההגדרות של אור.. כלומר שלך- היה שווה כל הסיפור הזה בשביל השקיעה והים.

הכתיבה שלך כל כך נהדרת, שהיא גורמת לי לשיתוק כמעט. אין מה לשנות בה, אני חושבת.

אהבתי את המעגל של חוני.
וגם את התגובה: "גם הוא אמר לי את זה".
ובכלל, שהוא תמים משהו והיא צינית. ובכל זאת..
תודה לך!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד