בנושא
בכרם
חדשות
 
שתיקות / עלמה לבד
בביכורים מאז ח´ סיון ה´תש"ע



השתיקה נספגת אצלם בקירות. בבוקר, כשהתריסים נפתחים והשמש מנסה לרקוד על המיטה שלהם, קופצת בין יד ליד, בין פרצוף לפרצוף, בין גב לגב, מנסה לחבר ביניהם, השתיקה מכסה, מגוננת.

הם מושכים שמיכה מעל הראש ותוהים לעצמם מה הרעיון של תריסים חשמליים שנפתחים מעצמם. כל האור שנכנס מפריע להם לישון. ומתחת לשמיכה חם ומחניק.

כמה דקות אחר כך הוא כבר לבוש, שותה קפה מהיר בעמידה. היא יוצאת מהמקלחת, מדיפה ריח חזק של שמפו. לבושה בחלוק היא נכנסת למטבח ואורזת לו כריכים וארוחת צהריים בקופסא. הוא מכניס את הקופסא לתיק. היא לא מצפה לתודה והוא לא אומר לה. רק לרגע אחד כשהיא נשענת אחורה בלי משים ובוחנת את דמותו הוא מביט בה ולא משפיל עיניו. היא נושמת נשימה אחת. כבדה וארוכה, ורגע אחר כך היא נותרת לעמוד שם לבדה. מביטה בדלת הנסגרת מול עיניה.

*

לא תמיד היינו ככה. וגם עכשיו, אני מנסה להיזכר איך הכל התחיל. זאת לא היתה תקרית פתאומית. לא נקודת זמן מסוימת שסימנה את ההבדל בין אז לעכשיו. אלא רצף ארוך של ימים ואירועים, מילים שלא היו צריכות להיאמר, שתיקות שלא היינו צריכים לשתוק. ככה, לאט לאט, נזלנו החוצה מתוך החיים שלנו.

אני הולכת לחדר השינה, בוחרת מהארון ג'ינס ישנים וקפוצ'ון של אורן. תמיד אהבתי להתלבש ככה בבית. יש משהו חמים ופשוט בבגדים ישנים. הם תמיד מחבקים אותך אליהם, כאילו מכירים כבר בעל פה את צורת הגוף, מתאימים את עצמם לאופן בו היד מתרוממת לשיער. הרגליים מתקפלות מעל הכיסא.

דברן גדול אורן אף פעם לא היה. בכל ארבע עשרה שנות היכרותי איתו. מגיל עשר ועד עכשיו, מעולם לא שמעתי אותו מפטפט בסתמיות על משהו. רכיליות חברתיות, שיחות הסלון שאני ניהלתי לעיתים קרובות, מעולם לא עניינו אותו. לפעמים בלילה, אחרי יום מתיש, הייתי מלהגת באוזניו ארוכות. והוא היה מקשיב בשקט ואחר כך בורר מתוך מילותי אירועים ומילים. משפט אחד שלו היה מותיר אותי המומה. איך תמיד הוא יודע להוציא מבין שטף דברי את הכוונה הנסתרת. לתת לה שם.

אני פותחת את המגרה העליונה בשידה שעל יד מיטתו. מחברת עבה מונחת שם. אני מתפתה להציץ, לקרוא אותו במקום בו הוא לא מאפשר לי כניסה. אבל ידי האוחזות במחברת נרגעות לאיטן. אני לא מהאנשים שמגיעים לערב אליו לא הוזמנו. לעולם לא אבוא אליו אם לא יקרא לי.

*

לילה. רעות ישנה לידי. נשימותיה קצרות. מהירות. היא זזה בשנתה ושפתיה נעות במצוקה אילמת. אני גוחן לשידה שלידי ומוציא משם את המחברת שלי. באור המנורה אני פותח אותה. מעביר יד על הדפים החלקים. הריקים. לפני כמה חודשים זה היה? כשקרעתי דף אחר דף. לא בחמת זעם, לא באימפולסיביות. בצער כבד, בהשלמה, נפרד מהמילים שהיו חלק ממני וכעת הם דיו מרוח על נייר. רחוק מעיני. רחוק מליבי.

אני מסתכל על הרגע ההוא בו הכל התחיל. על נקודת הזמן המסוימת שהפרידה בין אז לעכשיו. מכאיב להיזכר בתמונה הזו. בגוף הרפוי שלה, שוכב במיטה הגדולה. בתמונת התינוק שכמעט היה לנו. ראש חיזרי גדול ואיברים קטנים לא ברורים.

ובריק בעינים שלה כשאמרה שהיא לא רוצה. לא עוד פעם.

אני נמלט מזכרונותי שלי אל הסלון. מתכרבל על הספה שבחרה רעות. הסלון הוא החדר היחידי בבית שלא הסכמנו עליו. אני רציתי צבעים חומים, אדומים, אש וחמימות. היא רצתה סלון שמח, חי. אני רציתי אח, כורסאות כבדות וטלויזיה. היא רצתה פופים וספרים. בסוף התפשרנו- אח כן, טלויזיה כן, בחירת הצבעים שייכת לה. אני מוצא את עצמי שוקע בתוך הכתום והירוק, מדליק את הטלויזיה וצופה בסרט בלי קול, שלא אעיר אותה.

היא לא ידעה כשבכתה בזרועותי.

הייאוש שלה, האשמה בעיניה, הכאב ההוא שנגרם לה פעם אחר פעם, והסירוב של שנינו לשאת אותו זו למען זה. כולם גאו בי באותו הרגע. וכשחיבקתי אותה, שותק, אני עצמי לא ידעתי.

רק יותר מאוחר הבנתי שנותרתי ללא מילים.

*

בית יפה היה לנו. קטן וחמים. חדר שינה, שירותים ומקלחת, מטבח, סלון מרווח וחדר נוסף. בזמן אחר, בימים שאותם כבר איני זוכרת, פרשנו, אורן ואני, שטיח צבעוני. אורן בנה עריסה והציב אותה לצד השטיח. תלינו תמונות. וצבענו קיר אחד בתכלת. חדר נעים ויפה הוא היה. אני יושבת וגבי נתמך בקיר. קר בבית שלנו. בחדר הזה קר במיוחד.

כמה ימים אחרי הפעם האחרונה אורן הוציא את העריסה והשטיח. כששאלתי אותו למה עשה זאת משך בכתפיו ושתק. אז עדיין לא ידעתי שעתידה שתיקתו לדבוק בי. שעתידה לייבש את הדמעות. להקהות את הרגש. אותו הערב הורדתי אני את התמונות. ויום אחד חזרתי הביתה והקיר שמול המיטה היה שוב לבן. אני מחבקת את עצמי, מנסה להתחמם. החדר כולו סובב סביבי במעגל לבן וריק.

*

כשחזרתי הביתה בערב מצאתי ארוחה על השולחן. סלט עשיר, מטבלי גבינות, לחם טרי וחביתה שעדיין חמה. סיימתי לאכול ושטפתי את הכלים. מנקה את השיש. מבריק את הכיריים. פורש מפה חדשה על השולחן. מאריך את שהותי בטרם אכנס אל חדר השינה.

היה חושך בחדר. רק מנורה קטנה דלקה בצד מיטתי. נכנסתי למיטה ורק אז הבחנתי במחברת שלי. היא היתה פתוחה על השידה. במקום בו הנחתיה אמש. ודפיה הריקים צעקו לי. קולם הולך ומחריש ומתגבר על הדממה. רעות שכבה לצידי. פניה מיוסרות. כאילו התקלפה מעליה הארשת הרגועה, הרחוקה. שהיא עוטה על עצמה כל בוקר. על לחיה נצץ אגל רטוב. הושטתי יד מהססת וליטפתי את לחיה. היא לא שמה לב והמשיכה לישון ואני מצאתי את עצמי לוחש לה בלילה את כל מה שלא ידעתי שאני מסוגל לומר. דמעה אחת נשרה מעיני על עיניה. היא נאנחה, הסתובבה ומשכה את השמיכה מעל הראש.



בדידות בית זוגיות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לעלמה לבד
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י´ סיון ה´תש"ע  
לא שלא היו כאן יצירות שדיברו בנושאים דומים, את פשוט כיוונת ישר למטרות.

כמו תמיד.

 
י´ סיון ה´תש"ע  
בעדינות וברגישות. הסיפור נמצא בפרטים הקטנים. במילים ספורות הטבעת רגשות עמוקים. יפה!

רק שבסדנא נדמה לי שזכרתי שהרקע הוא טיפולי פוריות שהופסקו. שנמאס לה. או שלפחות ככה הוא חשב. ועכשיו זה נשמע מאוד מינורי כל נושא הרקע. מקסימום אפשר לנחש שהייתה פה הפלה או משהו.

אבל לי זה לא אכפת. אני ידעתי את הרקע, ככה שנהניתי מאוד
י´ סיון ה´תש"ע  
איזו זוגיות מורכבת, כמה קושי וכאב.
חסר קצת הרקע לכל הכאב הזה, אבל הכאב עצמו נוגע מאד.
עֹז
י´ סיון ה´תש"ע  
סיפור נוגע.
התיאור מכמה זוויות מתאים במיוחד
והביצוע נפלא.
י´ סיון ה´תש"ע  
מואור ופני אדמה- תודה רבה.. שימחתם..
דוד שלו ועז- תודה, שימחתם גם.. וליקטתי לכם כאן את הרקע מתוך הסיפור. מופתעת שזה לא ברור, אבל גם אם לא.. הסיבה לא באמת חשובה..

"על נקודת הזמן המסוימת שהפרידה בין אז לעכשיו. מכאיב להיזכר בתמונה הזו. בגוף הרפוי שלה, שוכב במיטה הגדולה. בתמונת התינוק שכמעט היה לנו. ראש חיזרי גדול ואיברים קטנים לא ברורים."... "הייאוש שלה, האשמה בעיניה, הכאב ההוא שנגרם לה פעם אחר פעם, והסירוב של שנינו לשאת אותו זו למען זה"...
"כמה ימים אחרי הפעם האחרונה אורן הוציא את העריסה והשטיח. כששאלתי אותו למה עשה זאת משך בכתפיו ושתק"..

י´ סיון ה´תש"ע  
סיפור מעולה, לדעתי זה טוב שצריך טיפה להתעמק כדי להבין את הרקע.

יום טוב
יוני
י"א סיון ה´תש"ע  
הכאב הגדול שיש כאן. והנגיעות הקטנות של התקווה. והכתיבה העדינה שלך.
את משהו, את.




לטעמי, הרקע ברור במידה הנכונה. לא משאיר תחושה מוגזמת של חוסר בהירות, אבל גם לא גונב את ההצגה.

ועוד משהו קטן: נדמה לי שכדאי טיפ-טיפה לדייק את האיות והפיסוק.
י"ב סיון ה´תש"ע  
צריך כישרון בשביל לכתוב על כאב שהוא עדין, יומיומי, קיומי ולא כזה שצועק ומשתולל. סיפור נוגע מאוד, יפהפה, שובר ועצוב.
היטבת לתאר ברגישות ובמילים שהן רק שלך, את המורכבות. נהדרת.
י"ט סיון ה´תש"ע  
הדפסתי את זה לפני שבת כדי סופסוף לקרוא את זה בסבלנות, ולקח לי עד עכשיו לגבש תגובה.

התיאור הזה שלך, של הכאב התמידי, הדוקר והמכביד הזה, פשוט נוגע. גרמת לי להרגיש את העצב הנורא הזה, של כאב שתיקה, של אין מילים, של התרחקות.

זה סיפור שבנוי לאט לאט, ומגלה את עצמו לאט לאט, כשכל הזמן מקור הכאב האמיתי זועק מהרקע; דוקר ומכאיב, אבל בעדינות, ביגון מתעמק שכזה.

זה סיפור נהדר.
נתנאל.
א´ תמוז ה´תש"ע  
תודה לכם..
באמת.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד