"עשת שן מעלפת ספירים – נראית חלקה כעשת שן והיא סדורה דקדוקים רבים גזירות שוות ובנין אב וקלים וחמורים"

(רש"י שה"ש ה:14)

"ואם אתה רוצה אומר שיש חילוק ביניהם, שרוב סיפורי גדולי ישראל באים ללמד תורה ומצוות, מוסר והנהגות ישרות, שכל אדם יכול להקנותם. ואילו סיפורי החסידים באים להרבות כבוד הצדיקים שזיכו אותם מן השמים לעשות מעשים נוראים, מה שאין כל אדם יכול לעשות כן."

(רש"י עגנון, אורח נטה ללון פל"ד)

בדרך, נראה ענן מעל ההר. ענן קשור ונשר יעיר קינו נסק במשק כנפיים וניגש אל הערפל. ערפילי הבוקר ממש היו שם, ואנשים שהילכו נראו היו כאילו ראשיהם מרחפים מעל הקרקע. כשתלמודם בידם נתנו ראש ללכת לבית המדרש ולקיים תורתם במתק שפתיים. שפתיים ממללות אמרי שפר, נעלו מעל ענן ועפר.

בעבר, הייתי מצטער על ישראל ועלי שלא ראו דור דעה. דור שלא ראה רוממותן של ישראל וסבור שלא הייתה לישראל רוממות מעולם. מחמת המלחמה הגדולה פסקו בני אדם מלהיות בריות בני אדם ואינם אלא קצינים וחיילים ואזרחים. נצטרפו ישראל בימות המלחמה צירוף אחר צירוף, ולא נתרגלו בגלות אדום. עכשיו חלוקים הם בגלות יעקב ובגאולת יעקב, ועדיין לא נתרגלו. על כל פנים, המלחמה שהפילה ארזי לבנון ואדירי תורה מיעטה כבוד תלמוד תורה בישראל.

עגנון ניבא ולא ידע מה ניבא. כותב היה על שבוש, עיר המשובשת בגייסות ובישראל הדווים, ולא ידע שבקרן מזרחית דרומית למקום מושבו לומדים ישראל בשלווה. וכך היה אומר: "אור מופלא האיר מבית המדרש על ההר וכן מן ההר על בית המדרש. אור שכמותו לא ראיתם מימיכם. אור אחד היה מאורות הרבה היו בו. מקום שכזה אי אתה מוצא בעולם. עמדתי לי והרהרתי בלבי, איני זז מכאן עד שיעלה רצונו לפניו ליטול את נשמתי ממני. ואף על פי שנזכרה לי מיתתי לא הייתי עצב". ביקש עגנון ללמוד תורה קפץ עליו רוגזם של ברנר ואחרים, ונעשה קולמוסו ידא אריכתא לשכינה. כמוצרט ובטהובן שגילו לחניהם מאחורי הפרגוד, נטל אף הוא רעיונותיו מתחת לכסא הכבוד והורידן לעולם השפל.

מעשה בניינו של בית המדרש כך הוא. דמות דיוקנו כנשר ופניו מפני צפונה. לא לירושלים היה מכוון, והרב מדן איזן וחיקר ותיקן וקבע לצודד ל"ח מעלות וחצי מעלה ירושלימה. כתלי בית המדרש נוטים מעיקרן שלא להבהיל בעלי מחלוקות שיטו הכתלים ויזועו שומרי הבית בגינם. ומנורות נאות נעוצות בתקרה הלבנה כסיד היכל, ומפיצות אור נעים.

מתוך מדרגות בוקעת ועולה דמותך ואיגרא דבי מדרשא נמתח והולך עד לשמי מעלה. קירות בית המדרש מופנים אל ארון הקודש וכל בית המדרש מושך עיניך אל לב לבו. וכך היו אומרים: ג' מיני אדריכלים ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו; דורות הראשונים שהיו קוראים בספרו של יקותיאל נאמן שנמסר לו על ידי (....), היו בונים ויודעים מה היו בונים. וכל הרואה היה אומר אשרי יולדתו ומכווין ליבו לאביו שבשמים. דורות האחרונים שהיו בונים, לא מצאו מנוח בכף הקלע של ליבם, וסערות הזמן לא מצאו משכן בנפשם. היו בונים ומצמצמים עצמם עד שנתבטלה ישותם, שלא ידחקו רגלי שכינה; הם היו מבינים מעשיהם, וארחי פרחי שרוחות הזמן לא הרעידו מיתרים שבנשמתם, חשבו אותם לשיכורים. דורות אחרונים שבאו אחריהם לא היו יודעים מאומה שהיו טרודים בעקת רוחם ובקוצר נפשם ושבעי רוגז, לא נתנו ליבם לכוון מעשיהם שיהו בתכלית הדיוק ככתבי הרב, והיו בונים ולא יודעים מה בונים; כולי עלמא רואים ותמהים ונפשם מתבהלת. על בניין הישיבה היו שאמרו כך והיו שאמרו כך וכל חד וחד יש לו על מה שיסמוך.

גופא. בזמן שהייתה התורה תפארתם של ישראל וכל ישראל היו הולכים בדרכי התורה, שהיא חדות ה' מעוזנו עד ביאת הגואל ועד בכלל, אדם יוצא לשוק ורואה מחלון דוד ורעיה המריבים ביניהם, נכנס לבית המדרש ופותח גמרא ומוצא מעין המאורע, היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את, הרי הם נעשים חביבים עליו, למה, מפני שלמד דף גמרא וראה שבא עליהם הדיבור בתורה. אדם זה עגנון הוא, שאינו בקי בהוויות העולם, כיון שלומד דף גמרא לבו מתמלא אהבה וחיבה אפילו לעסקיהם הזלים של ישראל ואביהם שבשמים, הואיל ודיברו בהם חכמים. גדולה תורה שמביאה לידי אהבה.

אותה שעה גברו ציורי הנפש על מראה עיני. עמדתי בתוך ההיכל ועיני פקוחות, וכלפי לייא בא לפני ציור הבית כמות שהיה בימים עברו. אמרו חכמים באותה שעה, לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח לשם זובח, לשם השם לשם אשים, לשם ריח לשם ניחוח. סידר רבי יהודה הנשיא בסימנים כדי שיקל עלינו לזכור. פותח אני את פי ומתחיל בולש בלשוני להוציא המילים שאני מבקש להיזכר. מרגיש אותו תינוק בחריץ על שפתו עליונה, שסטרו מלאך על פיו והשכיחו כל התורה כולה. נזדעזע והתחיל בוכה. עד שהוא בוכה ומתאבל על ירחי קדם שיצאו ולא יחזרו, נזכר שבועה שהשביעו אותו בשעה שיצא לאוויר העולם שיהא צדיק ולא יהא רשע ושישמור את נשמתו בטהרה. נפלה עליו אימה.

התחיל מבאר לעצמו. לשם זבח ולשם זובח כיצד? כגון שהיה האדם שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה. מבקש ליכנס תחת כנפי השכינה בטהרה ונעשה אהוב ונחמד וקרוב וידיד; יורד וטובל עולה ומסתפג, וסדיני בוץ אופפים אותו כאותם ערפילי טוהר.

לשם השם ולשם אשים כיצד? השם זה אינני יודע מהו אבל יודע אני מה אינו. לא כאותם שקוראים אותו 'אלוהים', ואינם אלא כאותם שקוראים את ביאליק ונתן יונתן בשם 'המשורר', וכבר יצא קצפו של מנחם בן על מרחיקים אלה, המבתקים יוצר מיצירה ויצור מיוצר. ואנו אין לנו אלא קודשא בריך הוא ושם אדנות ושם הויה הממתיקים ומרתיקים את הלב באמירתם. ויש שהיו מוסיפים טאט"י זיס"ר, ולבי כמה ומשתוקק לומר כן, אלא שכבר אמר עגנון שהם לשונות שאין בהם כלום ויש בהם משום הפסק ודאי. ולשם אשים כפשוטו, שאם אין סיפק בידם לשלוח יד בנפשם עולים בשמחה על מוקד האש ופיותיהם מלאים קול זמרה ומקדשים שם שמים, מה שאין אדם בימינו חושק לעשות.

לשם ריח ולשם ניחוח כיצד? כגון שהיה האדם עושה דבריו שלם לשמם, שהיה לומד לשום כבוד או לשום תשומת לב או לשום עניינים אחרים שבני אדם מוצאים בהם הנאה. והתורה אמרה, ויבוא יעקב שלם עיר שכם, שלם בגופו שלם בממונו ושלם בתורתו, שכולם עשה לכבוד שמו יתברך. וכיצד נדע אדם כזה, אומר היה עגנון: כל האותיות כולן כשהן מתחברות עושות תיבות, והתיבות עושות תפילות, והתפילות עולות לפני אבינו שבשמים והוא מאזין ומקשיב לקול תפילתנו, ובלבד שהלב דבוק באור העליון כשלהבת שהיא דבוקה בנר. ואם שלהבת לבנו דבוקה בנר מצווה ותורה אור, מצינו תורה לשמה כדאיתא בנפש החיים לתלמיד הגר"א.

שוב סובב אני סחור סחור ולבי בל עמי. קדקדו של בית המדרש נמשך והולך עד ירושלים וקול תורה נשמע; לא כקול הסירים אלא כקול מגרפה ומוכני שבמקדש. כיון שנכנסתי וראיתי את ארונות הספרים שבשבעת הקירות ידעתי שזהו המקום שהייתי מתחמד ומתאווה לו.

יכין ובועז ניצבים בריש דוכנא מצדדי ארון הקודש. ולא יכין שמו אלא הרב ליטנשטיין שמו. ולמה נקרא שמו יכין שתיכון תורת בריסק לעד. ולא בועז שמו אלא הרב עמיטל שמו. ולמה נקרא שמו בועז שהיו אומרים תיתי ליה, רב של בעלי בתים הוא לשבח, ומעין עז החיים הטבעיים.

עמדתי בבית המדרש ההומה וראיתי דמות איש זקן מאחורי ארון הקודש. מספר היה הרב ביק על ראש ישיבה אחד שביקש להגשים האלוקות ואמר שיש זקן אחד מאחורי ארון הקודש, מראהו כעין תרשיש, חכלילי עיניים מתורה ואש ונוגה לו סביב. יושב על כס אבן ספיר (ד"ר גב), וספריו מתחלפים כמראה הקשת בענן ביום הגשם; פניו מאירות כפני תינוק ואורו כחמה, וזקנו נמשך והולך ומהדיר על פניו ככוס כאסף מלאה רימונים. עכשיו שהגענו לגוש ראינו שאין לו זקן, ורק פאות לחייו ניצבות כעבותות העגלה. עגנון סיפר על אבי אביו שפאותיו הלבנות סדורות היו לו על לחייו הצנומות ועשויות כפעמונים של כסף שצלילם כבוש בתוכם. אלוקיהם של בלומה והירשל יודע כיצד היה מצייר עגנון את פאות הרב, שצלילן מתנגן והולך מסוף העולם ועד סופו.

הרב ליכטנשטיין ניצב לימינו של שולחן ספריו, ובשמונה עשרה זקוף דומם כעבד לפני רבו. אילולא דמסתפינא, הייתי אומר כי מלאך מניע לפניו הילך והילך, שמרוב התמדתו בתורה היו עולים ובאים אצלו כמה קושיות ותירוצים והיה המלאך משלחם מלפניו שלא יבלבלו אותו בתפילתו. עוד זאת מספרים על הרב, שמימיו לא נראה שחוק על פניו כרבי זירא שאמר לא ימלא אדם פיו שחוק בעולם הזה. אולם בבת שחוק הייתה על פניו תדיר וסיב ובלה בה ומינה לא זע.

אומר היה עגנון: מה טעם בחר בנו הקדוש ברוך הוא והטיל עלינו עול תורה ומצוות, והלוא התורה כבדה וקשה לקיימה. יש פותרין אותו כך ויש פותרין אותו כך, ואני אפשר את הדבר במשל. משל לעטרה של מלך שעשויה זהב ואבנים טובות ומרגליות. כל זמן שהעטרה בראש המלך יודעים שהוא מלך. הסיר העטרה מראשו אין הכל יודעים שהוא מלך. שמא אין המלך משים העטרה בראשו בשביל שיהא כבדה. אדרבא, הוא משימה בראשו ומתנאה בה. מה שכר יש למלך שהעטרה בראשו, שהכל מנשאים אותו ומכבדים אותו ומשתחווים לפניו. מה יש למלך בכבוד זה? דבר זה איני יודע. למה, מפני שאיני מלך. ואם איני מלך, בן מלך אני ודין הוא שאדע. אלא ששכח אותו אדם, הוא וכל ישראל עמו, שבני מלכים הם. מובא בספרים שכחה זו גרועה מכל הרעות, שבן מלך שוכח שהוא בן מלך. עכ"ל. ואני אומר, בדידי הווה עובדא, בגושניק ששכח שהוא גושניק.

מצד שמאל ניצב הרב יהודה עמיטל, איש נמוך קומה ולבוש הבדים. מספרים היו שביום הכיפורים היה משלשל טליתו על פניו עד למטה מלבו וקולו מתחיל משתלשל ויוצא, כל פעם בניגון נאה מן הראשון. אותה שעה ירדתי לסוף דעתו של אבא שרגיל לומר מי ששמע קול נדרי של הרב עמיטל יודע מה זה כל נדרי. הרב עמיטל משרידי אש היה, שעבר שבעה מדורי גיהנם ואמונתו כאבן סנפירינון זו שמשברת ברזל ואבן. דרך לימודו מתקרית ליטאית קלאסית עם פפריקה הונגרית, ושיעוריו סדורים לו כתלתלי נער קטון. דורנו דור שנעלמים בו ענקי תורה, והותיר לנו את הרב עמיטל שממתיק את הלב בראייה. פניו לא ראיתי, אבל כתפיו המיוגעות שהקדוש ברוך הוא בחר להניח עליהן תורתו ראיתי. אם מבקש ריבונו של עולם להשתמש בכלים שבורים, ראוי כלי זה שתפילתו נשבר ונדכה לשימושו של מקום.

בשמחת תורה קם לרקד. התחיל מדדה אחור ומחמת שנקפני ליבי לקרוא לו ולטרדו בהבלי, תפסה בו ידי ויד חברי ונסמך עלינו ליכנס למעגל. עצרתי מחשבותיי ועשיתי עצמי כחפצא שאין בו דעת. נתן הקדוש ברוך הוא בליבו של אותו צדיק ונסמך עלי; אף על פי שגופו היה קל כגופו של תינוק, יודע שאני שארגיש בידיו הנסמכות והחמות עד שישימו עפר על עיניי. איני זוכר הרגשה שהייתה בי אותה עת, לא שמחה ולא עצבות. אילו יצאתי אותה שעה את העולם לא הייתי מצטער.

מתוך סיפורי מעשים אלה נזקק אני לסיים. לא סיפרתי מעשי היום הראשון ולא מעשי הימים שאחריו. מגג לתקרה ומתקרה לאיגרא נמשכו הלבבות אחר המעשים, והעיקר חסר מן הדפוס. אף על פי כן כל רגע ורגע של כתיבה ממוגג אותי ונפשי נבהלה מאוד. יושב אני עם אלעד בסדרי הבוקר, כשענן הלילה שמזקיקנו אמירת אמת ואמונה נמוג והולך ואור השמש בוקע מבין חשכת שמים עבי שחקים. מסכת כתובות היקירה פתוחה לפנינו; אלעד יושב כשראשו ורובו בסוגיין. אילו היו יודעים לעשות ראשנו שקוף, לבד שהיינו כנים יותר, הרי שהייתם רואים גלגלי מוחו העובדים כישראל בזמן שלמה בבניין בית המקדש. דרכו של לימוד כדרכו של רב מוישה. סברות בסיסיות נובעות – סימן וסיבה, חפצא וגברא, מעשה ותוצאה, קיום ומעשה, דעת וכוונה – והראש הקטגוריאלי מסדר הכול דבר דבור על אופניו.

בהיסוס, מבקש אלעד לומר סברא חשודה. לא סיפרנו על הרב גיגי ורב מוישה, אבל הרב מדן ראשו עובד כמארג רשתות צפוף המערב מין במינו ובשאינו מינו; מוחו מפריח סברות מהכא להתם ולימודו כמותו, אש בוערת. אלעד אינו מחסידיו של הרב מדן, אולם אש שבערה ברב מדן הדליקה אף אחרים. עיתים שסברותיו פרועות הן, ואין בינן לבין הטקסט כמלוא נימה. מרחפות הן אפריורית קונצפטואלית מעל הכתובים, ומוצאות מנוח אצל ראשון אחד או רעהו. ועיתים, סברותיו מעודנות טקסטואליות, בוצעות את הסוגיה וטעם מתקתק של חלת שבת מבית הנחתום מתפשט בפיך.

אולם אין אני נותר דומם, וכדי לצאת ידי חובת את והב בסופה משתדל אני בכל תוקף להפיל סברותיו. פעמים שגמרות וראשונים מתנפצים בקול ענות חלושה על סברותיו, ואנו ניגשים לרב מוישה לפרוס לפניו מן הלקח הטוב. ופעמים, שנמצא שאור באלמנת עיסה, נפלה סתירה בין גמרות והראשונים מנענעים ראשם בשלילה. דממה יורדת, ורק רעש הרקע המתוק ממשיך לפעול. וסברא חדשה מועלת. במצחנו נחרטים להם הקמטים, וראשונים שונים מחפשים את מיקומם הנכון. תפילה נישאת, שלא יקצץ החילוק ולא תיבש הסברא. אפשר שפנינו לא היו שמחות, אבל ליבנו היה שמח. וקרוב בעיני לומר, שמעין זה לא הרגשתי זה שנים הרבה, שהלב שמח ואין הפנים משתפות עצמן בשמחתו.

אומר היה עגנון: "יודע אני שדברים שאני מספר אין לאדם ענין בהם, חוץ מאדם אחד שהוא מספר עליהם, ויותר משהוא מספר לאחרים מספר הוא לעצמו". ואותו אדם, היינו אני, גייס מעט אופטימיות שנותרה בו, נשא תפילה, שחוץ שמספר הוא לעצמו, יטעמו גם אחרים טעם הכשר מצווה, ויעשו גם הם חרשי המילים לאביהם שבשמים או לגמרתם שבארץ. ועוד היה עגנון אומר: "יש אדם שמסוגל לחשוב מחשבה אחת ימים הרבה ויש אדם שדרכו לשוטט ממחשבה למחשבה". וכאן איני יודע מה אני.

ולא שהגעתי למדרגת עזרא סימן טוב, שאחר שעלתה נשמתו לגנזי מרומים נתגלה במחזה לרב סבתו ואמר לו הכי: "שמח בני שמח, ושמח אף אותם במעשים שכתבת. וכי קל בעיניך שנער או נערה זקן או זקנה, יש להם שעה של קורת רוח במחיצת ספריך? וכי יודע אתה מה כוחה של שעת קורת רוח בעולם מלא צער כעולמכם? וכי לא כך אמרו חכמים: יפה שעה בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא? ולא עוד, אלא ששמעתי אומרים שיש שעלו בהם הרהורי אמונה מאותם מעשים שכתבת, וכי יודע אתה מה כוחו של הרהור אמונה אחד בעולמכם ששקול כנגד כל חיי העולם שלנו?". ואולי מעט מזעיר זכיתי.