בנושא
בכרם
חדשות
 
פרק ב / ginny66
בביכורים מאז י"ח אייר ה´תש"ע

 

אלישע חזר הביתה רעב. רעב זה סימן טוב, אמרה לעצמה תמר. היא מילאה לו צלחת בשניצל ואורז ויצאה להביא את נורית מחברה. הן חזרו והשולחן המה. אלישע ניסה לספר מהווי הישיבה החדשה ונורית קטעה אותו כל פעם בשאלות על דבריו. מה זה סדר בוקר? איפה חדר האוכל? מה זה ר"מ? נו ר"מ, עונה אלישע בחוסר סבלנות, זה הרב של הכיתה, כמו המורַה שלך. מה, כמו המורה מלכה? נורית נרתעה בשאת נפש. אם ר"מ זה כמו המורה מלכה אז הוא לא חמוד בכלל. נכון, עונה אלישע ברצינות. הרב עמוס לא חמוד בכלל. כי, את מבינה נורית, חמוד זה לילד קטן או לכלב, והרב עמוס הוא לא כזה. ההפך, הוא אדיר! המילים שלו חותכות את הכיתה כמו סכין. אבל סכין טובה כזאת, את מבינה? כמו סכין של חלה של שבת, שהיא רק נראית מפחידה אבל בעצם רק בזכותה אפשר להגיע לרך של החלה. נורית מושכת בכתפה, אני  בכלל אוהבת שקורעים את החלה עם היד כמו שאבא. השתיקה הרגעית מעירה את תמר מהרהוריה היא רואה כי כולם אוכלים ומסיימת את הארוחה. אלישע עורם את הכלים בכיור השמאלי ונורית מנגבת את השולחן בסמרטוט מלוכלך, אחר כך ילכו שניהם לחדריהם ויעסקו בעיסוקיהם הקטנים איזה זמן. היא תדיח את הכלים ותשטוף את הסמרטוט ותנגב את השולחן שוב. אחר כך תכין קפה ותשב כמה דקות. שבע, למען האמת. תקום, תכניס כביסה למכונה. תפעיל. תשב עם אלישע כמה דקות על שעורי הבית (תשע) ואז תתייאש ותתנצל שאינה מבינה בגמרות האלו, והוא וודאי יכול היה להסביר. לא נורא, ממלמל אלישע, אני אסתדר, באמת. הוא מסיים בכך את השיחה ולה לא נותר אלא לעזוב את החדר. עם נורית קל יותר, וקשה יותר. אותיות יודעת תמר להסביר, אך נראה כי נורית אינה מתרכזת בנאמר. עיניה הגדולות פתוחות בחולמנות (כמה מזכירות לה עיניים אחרות) והיא שקועה בהרהורים אחרים לגמרי. פעם שאלה אותה באמצע הסבר למה הולכות הנמלים בשורה דווקא לא במעגל או בזיגזג, פעם החלה לשרוק מנגינה.


בלילות כשהולכים הילדים לישון היא יוצאת למרפסת ביתה עם ספר. קוראת עד שעיניה נעצמות והמילים מאיימות ליפול מהדף- היא מתעוררת לרגע, בשארית הכוחות מכבה את כל האורות וצונחת למיטתה. למיטתם. דוממת עד השעון המעורר בשש למחרת.


זהו ישוב קטן, וסיפור כשלה הוא נדיר וידוע. זהו ישוב שכולו נשמות טובות, רוצות לתת יד, כתף או מה שיוכלו כדי לעזור. הם מתעניינים במה יוכלו? ומה תגיד להם תמר? שיחליפו את המצעים הרטובים של נורית כל בוקר, יעודדו אותה, יקלחו וילבשו נקי? שיעזרו לאלישע בסוגיות הללו איתן מתעקש להסתדר בעצמו? שישכנעו את חמותה שהיא בסדר? (בעצמם אינם מאמינים כך). בסוף היא ביקשה שיביאו לה ספרים שאהבו שתקרא עם ערב במרפסת. הם מייד נענו לבקשתה, על מדפה עומדת ערימת קריאה מכובדת, היא אינה צריכה לפקוד את הספרייה עוד לעולם. הכל מכל יש לה, שירה ופרוזה, קלאסיקות וספרי טיסה, כמה ספרי בדיחות, עיון, רבי מכר, מעוטי מכר, ספר שמישהו הוציא בעצמו עם סיפורים קצרים מהווי חייו, ספרי מתנה ועוד כל כך הרבה. חלק מהספרים מושאלים לה, חלק ניתנים מתנה עם הקדשה בפנים. ספרים נוספים מגיעים כל הזמן, אחרי תפילת שבת בבית הכנסת, בבואה לקחת את נורית מהלימודים, ולפעמים אף מונחים עלומי שולח בכניסת ביתה.

היא קוראת הכל, לפי הסדר. צריכה סדר בהתנהלות, כך משליטה סדר במחשבות ובחיים, כך לא מתפרק הכל. לפני שהכירה את נריה הייתה מסודרת פחות. למעשה, רוב הזמן איימו רגשותיה לגבור עליה, סבבה תמיד כבחלום, ריגוש בתוך הרפתקה, אף פעם לא משעמם. אף פעם. היא סיימה את הספר שקראה ולקחה את הבא. עיניה סקרו את העטיפה בפליאה, איך לא ראתה את הספר הזה קודם? בטח הגיע בתוך ערימה גדולה. מתוכו נושר פתק, 'ספר ביכורים של משורר צעיר, די מפתיע. מקווה שתיהני, מירה'. הנאה, חושבת תמר, היא ללא ספק הדבר האחרון שיגרום לה הספר הזה. היא מניחה את הספר בתחתית הערימה מבטיחה לעצמה לא לקרוא בו לעולם. אחר כך נגמר לה הכוח והיא הולכת לישון.

***

הם הכירו במחנה, בטעות. חניכות שלה שתמיד אהבו להיות במרכז תשומת הלב החלו לדבר עם חבורת בנים שפגשו במסלול. היא לא שמה לב, הייתה עסוקה באחת שאיימה להישאר פה אם לא יביאו לה מסוק תכף ומייד כי נגמר לה הכוח וכואבות לה הרגליים. מאוד. הוא ניגש אליה קצת נבוך. אמ, החניכות שלך מתחילות עם החניכים שלי. הוא הפתיע אותה כל כך, כזה מדריך שנראה כאילו מעולם לא טייל או יצא מגבולות הישיבה, לבן כזה, עם משקפיים וגרביים בסנדלים שלו. היא הסמיקה כל כך והוא, רצה להתנצל אבל לא הספיק, היא מיהרה לגעור בחניכות שלה ולהתעלם ממנו, כעוסה, כמעט עד סוף המחנה.


***

שש בבוקר. משחת שיניים וקפה. בוחרת את הבגדים בקפידה, כשעושה ככה אומרים האנשים שבחרה בחיים במקום בשכול. בחיים בטח בחיים, היא ממלמלת, אלא מה? יש לה ילדים ברוך ה'. שניים, וזה לא היה פשוט, היא חייבת לבחור בחיים.

 היום אולי גם תיפגש עם מישהו. בטח מפסידן כמו כולם. בגיל שלושים,  היא הבינה, אין הצעות כמו שהיו בגיל שמונה עשרה, נשאר רק סוג ב' או יד שניה, ואחרי נריה איך תוכל לחיות עם כזה? נריה לימד אותה לחשוב מדויק, ישר. אומרים לה, קחי לך מישהו, שיהיה לך נוח. שיהיה לך נחמה, עברו כבר שנתיים. הם לא מבינים שאחרי אדם כמו נריה גבר לא יכול יותר להיות "נחמה", לא יכול להיות רק כדי שיהיה מי שיחבק כשקר או עצוב. הוא חייב להיות הרבה יותר.

שבע. מעירה את אלישע שיספיק להסעה בשבע וחצי. ממהרת ובודקת גם את המצעים של נורית, אם יבשים אפשר לתת לה לישון עוד רבע שעה אם רטובים חייבים להעיר ולקלח ולנחם. בודקת, רטובים. לא מופתעת, למעשה היו רטובים כל יום כמעט מתחילת החודש. על מי היא עובדת? מתחילת שנה אולי. אולי עוד מאז אפילו, היא כבר לא זוכרת, אבל מנחמת את עצמה שכך זה נורמאלי, ואין מה לעשות, וסך הכול הילדה איבדה אבא.

מעירה אותה, נורית כבר מתוך שינה נגשת למקלחת, מתארגנות, עשרה לשמונה הן באוטו, מצוחצחות שתיהן בדרך לבית הספר. בכניסה פוגש בה המנהל, וכשהולכת נורית לכיתה שואל את תמר אם היא מתכננת להגיע ליום ההורים שבוע הבא. היא לא קיבלה דף, היא אומרת וחושבת שבטח אבד בילקוטה המבולגן של נורית או נשכח בכיתה. היא מאשרת את הגעתה ורושמת בראשה למצוא בייביסיטר לערב ההוא. הבעיה ברשימות האלו שהיא רושמת לה בראשה היא שאינה זוכרת להציץ בהן אחר כך. למעשה, רשימות אלו בראשה הם שיירים מתקופת הבלגן- לפני נריה. אז מחשבתה הייתה מפוזרת תמיד, אסוציאטיבית. אם זכרה זכרה ואם לא. בכל מקרה, עכשיו, כמו שלמדה בדייקנות מבעלה את רוב המשימות היא טורחת וכותבת ברשימות מסודרות ביומנה, כך שלא שוכחת כלום. (לנהל חיים ובית זה לא לכתוב שיר, אמר לה כשכבר היה חולה מאוד, עכשיו את אמא, לא משוררת). ברגע האחרון היא ביקשה את הבת של אחת השכנות והגיעה ליום ההורים בזמן.


***

בלילה האחרון במחנה היא יצאה לכתוב קצת את הלילה להקל על הלב. הלכה לגבעה סמוכה למאהל וראתה שאינה לבד, על סלע ישב נער וקרא מתוך ספר קטן וכתום. אלתרמן? היא שאלה בלחישה. הבחור הסתובב בבהלה והיא ראתה את פניו. היה זה אותו המדריך. היא נרתעה, כמעט הלכה משם אבל הוא התעשת בזריזות, כן, אמר, אלתרמן. פגישה לאין קץ, מכירה? היא לא ענתה, מאובנת עמדה מול הנער בייניש הזה שקורא לו שירה בלילה במחנה. הוא התחיל להקריא, מהפנט אותה. כי סערת עליי, לנצח אנגנך. כל מילה במקומה לאיטה מבררת את הקודמת ומכינה את הבאה. הוא סיים את השיר ונבוך. זה היה יפה מאוד, אומרת, עכשיו הבנתי את השיר עוד קצת. כן, הוא מסכים, גם אני. היא מתישבת ליד, לא קרוב מדיי. עוצמת עיניים. הוא מביט בה. השיער המקורזל אסוף אחורה, האף המוארך קצת מנוקד בנמשים בודדים. הריסים ארוכות נחות על עור לבן. בידה מחברת. את כותבת? שואל. לפעמים. עונה, עוד לא פוקחת עיניים. הוא לא מפריע לה עוד, עד שהיא פותחת את עיניה ומציעה לקרוא לו. הוא מהנהן בלי מילים. היא מקריאה. הוא קשוב, בסוף לא אומר כלום רק שב ומהנהן. רק שירה את כותבת? כבר אין מבוכה, הם כמו בתוך חלום. הכל מותר לשאול. לפעמים גם סיפורים, אבל אף פעם לא מסיימת, היא עונה. זה כאילו שיש לי המון פרקי א' ואף פרק ב'. הוא מחייך, כאילו ידע את כל זה. שקט. ואתה? שואלת, אתה כותב? הוא מהסס לרגע. כן. אבל אני לא מקריא, או מראה, לאף אחד. בעדינות היא מבררת, מה אתה כותב? שירים, לפעמים סיפורים, לפעמים סתם מילים בלי קשר. לפעמים אני לא רוצה לתת לזה שם, לפעמים לא צריך.

כשהשמש הגיעה הם עדיין ישבו שם, מחויכים, מפהקים. לפני שנפרדו להעיר את החניכים, להקיץ מהחלום הוא לחש לה, כל מה שאני כותב, עלייך אני כותב.


***

המחנכת מלכה ישבה בראש הכיתה וכיסאות קטנים ובלתי נוחים היו סדורים במעגל מסביב להורים. ההורים טפטפו פנימה לאיטם, אחת האמהות, אמו של גילי, דחפה לידיה ספר, היה זה איזה רומן מודרני כזה ותמר הודתה לה ושמה אותו בתיקה. לבסוף החל הערב. המורה דיברה על הכיתה, והתהליך שעברה זו מתחילת שנה, עדכנה את ההורים בהספק הכיתה בחשבון וקריאה ובסוף עברה לחלק השנוא על תמר. עוד ביימי שבתו של אלישע אצל המורה מלכה הייתה זו נוהגת לספר באסיפות ההורים על כל תלמיד ותלמיד מול הוריו, ומול כל ההורים האחרים גם. אצל אלישע הביך אותה הנוהג הזה בשל חוסר הנוחות של ההורים האחרים אל מול הצטיינות בנה שלה.

(שהציעו להם להקפיצו כיתה שנה אחר כך היא נבוכה לגמרי. לא רצתה לנתק אותו מחבריו בני גילו, ומהצד השני, למה שלא יתנסה במשהו חדש, מאתגר? היה זה נריה שהיה בטוח בעצמו וחתם את העסקה. יכול לקפוץ, יקפוץ. הוא ילד חכם ואין סיבה שלא יצליח.)

המילים של המורה כמו ריחפו סביבה. לא חדרו את הבנתה. מיכל צריכה לעבוד על החשבון שלה, ואודי ממש מתקדם בכתיבה, בת- ציון ממש מובילה חברתית... הכל מרחף, נוגע- לא מגיע אליה. נורית. עצירה דרמטית. תמר מתעוררת מעט, מישירה מבט, מקשיבה. אני לא מבינה את זה, אומרת המחנכת, נורית בהספק גרוע ביותר. לא עומדת בקצב של שאר ילדי הכיתה, מאבדת ריכוז בקלות, שוכחת ציוד, מתבלבלת בין המשימות והתרגילים. אני באמת לא מבינה את זה, חוזרת המורה, אלישע למד היטב בגילה, היה תלמיד מצטיין, אני כל הזמן אומרת לה אבל נראה שזה לא עוזר בכלל. תלמידה חלשה בסך הכל, מסכמת המחנכת בקרירות. תמר מתיישרת, סמוקה. קמה מכיסאה. אוחזת בתיקה בחוזקה, רועדת. את שוכחת, היא מסננת למורה, שלאלישע היה אבא בכיתה א'. תמר לא מחכה לתשובתה של המורה, שקט של הורים נבוכים מלווה אותה החוצה. היא משאירה את דלת הכיתה פתוחה וקוראת את המנהל. הוא ניגש דואג, רואה את הסומק בלחיים והרעד. הכל בסדר גברת צימר? שואל. לא, היא עונה בקול, שישמעו בכיתה, בכוונה. הבת שלי לא ממשיכה ללמוד אצלה. אצל המורה מלכה? המנהל מופתע. כן, תמר תופסת ביטחון, יש לנורית מספיק נזקים פסיכולוגיים היא לא צריכה עוד. לא צריכה מורות מעליבות ומשפילות. לילה אחד לא ישנה כמו שצריך מרוב חרדה מתחילת שנה, חשבתי שזה, נו, אבל עכשיו אני מבינה טוב יותר. המנהל נבוך, שתיקה שנשמעה ברורה מהכיתה מעידה על הקשבה דמומה. קרה משהו? המנהל מגשש, נעלבת ממשהו שאמרה המורה? תמר צוחקת, היא קצת לא בשליטה, נריה היה שונא את ההתנהגות שלה אם היה פה עכשיו. שנא דרמות. לא נעלבתי כלום, היא עונה בהתרסה. או שהבת שלי עוברת לכיתה המקבילה או שאנחנו עוברים בית ספר. מצידי להסיע אותה כל יום עד ירושלים. תודיע לי מה תחליט. עד סוף השבוע. וככה, היא מסתובבת, לא נפרדת מאף אחד, לא אומרת תודה או סליחה, להתראות, כלום. נכנסת לאוטו ונוסעת. לאן? הילדים כבר ישנים בטח והבייביסיטר שם. האנדרנלין זורם לה בדם, משגע. מתקשרת הביתה, הנערה עונה, כן הם ישנים. והיא? קוראת ספר. את לא צריכה למהר ולחזור. בסוף נסעה לים, שעה נסיעה הלוך, שעה חזור. הדליקה מוזיקה בקולי קולות ופתחה את החלון. החוף ריק, נכנסה אל הים. המים קיררו את פניה שעדיין להטו. כאילו שיחררה משהו שהיה כלוא זמן רב, איזה אפשרות כזו להרגיש, לכעוס, לצעוק, לעשות דרמות, רעש, באלגן.

­

***

הוא היה כל מה שלא ציפתה לו. היה שולח לה הודעות. מה היא אומרת על הספר החדש של הרב אליצור? קראה וענתה לו. איזה מוזיקה שומעת עכשיו? בלוזים ישנים. מוזר לה לפעמים לשמור נגיעה? מוזר, אבל נחוץ. אם תוותר על זה הכל יתפזר מבין האצבעות שלה. גם ככה מאז אותו מחנה הכל הלך ונפרם ונרקם שוב. רוצה לבוא לטיול של נוער הישוב שלו?

באמת?

זה היה נראה בסדר, כי מסתבר שחברה שלה מהאולפנה עברה לשם בקיץ הקודם. אז היא באה לחברה שלה והלכה איתם. שש בנות וחמישה בנים, כל הציוד על הגב, ארבעה ימים. התיק שלה שקל שלוש עשרה קילו. כל קילו היא הרגישה, לא הייתה רגילה לטיולים כאלו, עירוניסטית. הוא הלך לצידה כל הדרך ראה את הקושי שלה ושתק, לא לפגוע בגאוותה. היא עצמה לא אמרה מילה על הקושי. חשקה שיניים. אם הייתי מציע , לא היית נותנת לי לעזור לך, נכון? שאל הוא באחת העליות הקשות במיוחד. המאמץ כילה את כוחותיה, זעה עיטרה את לחייה וקצוות פיה ועורה חוור. נכון, אמרה, אני לא יכולה להיות פגיעה כל כך לפניך. או לפני כל אדם. הלכו איזה זמן בשקט, הוא מביט בה מדיי כמה רגעים מודאג. את לא גבר, את לא אמורה להיות, התריס. את יכולה להיות נשית ופגיעה וזקוקה לעזרה, מותר לך. תמיד תהתה מאיפה מביא את המילים האלו שלו, את המחשבות. בסוף נתנה לו לעזור עם התיק. ברור שנתנה.


***

זו כנראה תקופה כזאת, של ימי הורים. הדף מהישיבה הגיע, נתלה על המקרר והוזכר בארוחת הערב. אני אגיע, כמובן, אישרה תמר לאלישע המודאג. נקבע לכם בייביסיטר מראש, הנה אני מתקשרת. התקשרה וקבעה. אלישע ציפה ליום דרוך. הכין את תמר, את נכנסת משמאל, יש דלת וכתוב ז' 2 ושמה הרב עמוס. הסביר שוב ושוב. הוא אמר שתבואי בשמונה. אני אגיע אלישע, אני אגיע. אמא, אני יכול לבוא איתך? יכול.

חמישה לשמונה הם כבר שם. מחכים על כיסאות נוקשים מול הדלת. מבפנים נשמעים קולות שיחה. שמונה. הדלת נפתחת, יוצאים זוג הורים מרוצים ואחריהם מלווה אותם לדלת הרב. הוא נפרד בנימוס ונפנה אל האם והילד שמחכים בכניסה. האם רואה את הרב ומחווירה. הוא מסמיק מעט. היי, הוא אומר. והילד אלישע חושב כמה משונה זה שהר"מ שלו פונה אל אימו בברכה כזאת, של בני ששעשרה. האם, תמר נשענת על הקיר, נראה שכל כוחותיה נעלמו מההפתעה. שלום, היא אומרת לרב ברשמיות. אתה יכול להביא לי כוס מים? פונה אל בנה, והוא צייתן כמו תמיד הולך. הר"מ מתיישב במקומו והיא תופסת את מקומה מולו, חלושה. ידעת שהוא הבן שלי? שואלת. רק אחרי שקראתי שיר ששרבט בקצה דף, עונה. נראה שהם שותקים נצח שנכנס אלישע עם כוס מים. הוא מגיש אותה לאימו והרב אומר משהו בעניין ציוניו הטובים והשתלבותו בכיתה. וגם, מוסיף, יש בתכנון עכשיו איזה שיעור העשרה שיכול מאוד לעניין את אלישע, אבל זה עוד לא וודאי. בסדר, אמרה, תודיע לנו כשתדע. לקחה את גיליון הציונים שהושיט לה ועזבה מלטפת בידה את ראש בנה, דעתה מוסחת.

באותו לילה, אחרי שהלך אלישע לישון, לקחה את הספר מתחתית הערימה, זה שהבטיחה לעצמה לא לקרוא לעולם. פתחה אותו. על דף לבן, באותיות דפוס לא גדולות היה כתוב 'כל מה שאני כותב- עמוס פרימן'. היא הרגישה את לחייה נרטבות. עוד עמוד. החלה לקרוא. לאט בתחילה כמו שמקריאים שירה בקול ואחר כך מהר, בסערה. לא הייתה זו הקריאה המסדרת של ערב ערב אלא קריאה טרופה. החלה לבכות בלי הפסק. היא יכלה לסבול את הכאב בלב כשהיה רק באונה השמאלית, האונה של נריה. אבל כשגם החדר הימני של ליבה נשרט הכאב בלתי נסבל ממש. הכל כואב, נריה כואב, עמוס כואב, הסדינים הרטובים של נורית כואבים החרדה של אלישע- הכל. נרדמה על הספה בסלון בבגדיה.

אולי צלצל השעון המעורר באותו בוקר, בכל מקרה הוא היה בחדר והיא לא. לא התעוררה. רק בתשע כשקרני שמש חצופות קיפצו לה על העפעפיים התעוררה. לרגע חשבה להילחץ ולהעיר את הילדים, אבל משהו עצר בה. קמה והפעילה מוזיקה, רדיו אפילו, מה שיש. צחצחה שיניים, התקלחה, ברוגע. אחר כך, אוחזת בכוס הקפה הלכה והעירה את אלישע. בוקר טוב, הולכים לטיול. אין ב'ספר? הוא שואל מתוך שינה. לא. היום טיול, היא עונה. אחר כך הולכת לנורית, נורית מחייכת מתוך שנתה אולי חלמה חלום טוב. כבר יותר משבוע אינה לומדת עם מלכה ההיא ונראית קלילה ומחייכת יותר. גם המצעים יבשים תמר מחייכת חיוך מנצח. קומי יפה שלי, הולכים לטיול, קומי.

הכינו סנדוויצ'ים ביחד. לאן הולכים? שואל אלישע. לאן שתרצו. עונה תמר. מסלול? מעיין? החליטו בסוף. יצאו אל האוטו, שמו מוזיקה בנסיעה. דיברו. צחקו. אלישע סיפר בדיחות מהישיבה, אחר כך הסביר אותן לנורית לאט.

כשישבו לאכול שאל אלישע את תמר למה הרב עמוס לא נשוי. היא חשבה רגע, מנסה להגדיר לעצמה את הדברים. כי הוא משורר, ענתה לבסוף. אלישע עשה פרצוף של מבין למרות שברור היה שלא. משוררים תמיד מרגישים חזק, הסבירה תמר, אוהבים, פוחדים- הכל חזק. לכן קשה להם להתחתן, כי אם הם לא מוצאים מישהי שיאהבו חזק, אם הם אוהבים מישהי רק בינוני, אז הם לא ירצו להתחתן איתה. וגם, אם הם פעם אהבו מישהי חזק, והיא לא רצתה אותם או הלכה והתחתנה עם מישהו אחר אז הם לא יוכלו לעולם להתחתן עם מישהי אחרת.


***


תמיד הפתיע אותה. כשהיה בישיבה תקופות לא היה מדבר איתה. לפעמים נמשכו תקופות אלו ימים, לפעמים חודשים. אחר כך היה חוזר ומדבר. שיחות טלפון ארוכות בערבים, בלילות. היה מספר לה הכל, או לא מגלה דבר. מעולם לא ידעה למה לצפות. האם ידבר איתה מחר? האם יענה לה כשתתקשר? לפני הגיוס הייתה תקופה כזו, ארוכה במיוחד. ארבעה חודשים לא שמעה ממנו דבר. החליטה שלא יתחמק ממנה, היא חייבת להפרד. וכך באה תמר לחברתה מהאולפנה לשבת. ארזה את מיטב בגדיה ובאה. בבית הכנסת לא ראה אותה, בטיולי הערב ראה, ולא התייחס. בבוקר אחרי התפילה קראה לו, בקול ממש, שישמע ושלא יוכל להתעלם. עמוס! עמוס! הוא ניגש אליה, כמקבל עליו את הדין. למה אתה מתעלם ממני? שאלה כשנתרחקו מעט מההמון מחוץ לבית הכנסת. הוא הרים אליה את מבטו, שתי זוגות עיניים נפגשו לרגע ונפרדו מייד. אני מתגייס ביום שני. הוא אמר אוטומטית. אני יודעת, איך זה קשור? היא שואלת. אני מתגייס לשלוש שנים, הוא אומר, חתמתי ויתור לפני שלושה חודשים. אני לא יכול חברה עכשיו. אי אפשר להתחתן באמצע, זה קרבי. היא הסמיקה מופתעת, למען ה', מי דיבר על חתונה? שפתיו מתעקלות לחיוך, לא מדברים, חושבים, הוא עונה. אני מצטער, באמת, תבטיחי שלא תחכי לי. התנגדה בתחילה אבל בסוף הבטיחה. ברור שהבטיחה.


***

אלישע חזר עם הערה ביומנו יום ראשון שלאחר מכן, "עבד יפה מאוד!" וחתימה מקושקשת. למעשה הערות מסוג זה עיטרו את יומנו כל יום באותו השבוע. אמרתי לרב עמוס, סיפר אלישע לתמר ביום חמישי, שהוא לא צריך לכתוב עליי הערה טובה כל יום, למרות שאבא מת. שאני מספיק שמח. אבל הוא כתב לי בכל זאת גם היום, ובכלל הוא מתנהג מאוד מוזר. תמר ליטפה את לחיו ונשקה על ראשו. אתה ילד נהדר אמרה בחיבה. כל הילוכה היה קליל יותר בימים האלו. ובלילות הייתה בוחרת מה רוצה לקרוא ומה לא, וקוראת ככה, בלי סדר.

שיעורי ההעשרה לכיתתו של אלישע החלו. היו אלו סדנאות כתיבה שהעביר הרב עמוס עצמו בערבי חמישי לאחדים מתלמידיו, כל שבוע בבית תלמיד אחר. אנחנו נפגשים וכותבים ביחד וזה ממש כיף! סיפר אלישע לנורית ערב אחד. אבל מה, אתם לומדים לכתוב? גם בכיתה ז'? נורית הופתעה. כן, אלישע צוחק, אפשר תמיד להמשיך וללמוד לכתוב, כן תראי, מ' זה עם צ'ופצ'יק פה... הוא תיקן את עבודתה. איתו נורית אהבה יותר ללמוד, הוא הצליח להסביר לה דברים בקשר לאותיות, ואיך בונים מילה ואיך מחברים בין המילים השונות.

כמה שבועות עברו והסדנה הגיע גם אליהם. תמר ערכה את השולחן בשתייה ועוגה שאפתה במיוחד (כי אמא של עדיאל הכינה גם, ביקש אלישע יומיים קודם). כשהגיעו הילדים ישבה במטבח כדי לא להפריע, נורית איתה. היא הוציאה לשתיהן דפים וקופסת צבעים כדי שלא ישעמם ונורית תתפתה להפריע לבנים הכותבים בסלון. נורית ציירה בשתיקה עמלנית ותמר הקשיבה. לכל מילה הקשיבה, להנחיות הניתנות לרחש העטים על הדפים, לקולות לבנים קוראים את מה שכתבו, חלק במבוכה, חלק בביטחון רב יותר. והקול שלו, כל הזמן סביב לכל, מעודד בעדינות, שואל, בודק.

כשכל הילדים הלכו שלחה את אלישע לישון והציעה לעמוס כוס תה. כשישבו לשתות הוא נזכר ופתח מעט את הדלת, שלא יהיה ייחוד, אמר. היא צחקה, זה היה כמו להיות בת שבעשרה שוב. בהתחלה מהוססים, אחר כך בטוחים יותר דיברו. כל הלילה דיברו, על בדידות ואובדן. סיפרה לו על הקשיים שהיו ועל הלידות, סיפר לה על מנייני הבחורות שפגש, כולן שגויות לו, זרות. דיברו על אלישע, סיפרה לו על נורית, על הבית המטלות, העבודה. זה כמו לסחוב את התיק ההוא, עם השלוש עשרה קילו על הגב, בלי שיהיה אף אחד שיציע עזרה, אמרה לו. תני לי, הוא ענה.



אהבה ילדים פרק ב´ שכול

© כל הזכויות ליצירה שמורות לginny66
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ´ אייר ה´תש"ע  
עדין ומרגש.

"כי הוא משורר" - אין ספק.
כ´ אייר ה´תש"ע  
הבחירה של הכותרת מעולה.
הרעיון של למזג פרק ב' של חיים עם המוטיב של הכתיבה מקורי ומושך לקרוא עד הסוף. המתיקות של הסוף צפויה ומבחינתי זה בסדר גמור...

(ועוד לא דיברנו על "נמלים" ו- "מרפסת" שהן יפהפיות בפני עצמן)

המשיכי, יקירתי.
כ´ אייר ה´תש"ע  
זה פשוט טוב. במובן הפשוט, הראשוני של המילה.
וגם קראתי את עצמי בכמה מקומות, אבל זה בלי קשר.
כ´ אייר ה´תש"ע  
סיפור יפה כל כך...
העלילה עדינה ומרירה כזאת, והמילים שלך זורמות בשקט, בלי מאמץ.
האמת היא שבתחילה הייתי בטוחה שיש גם פרק א, והלכתי לכרם שלך וחיפשתי את הפרק האבוד. לא מצטערת- בזכות זה הרווחתי עוד כמה סיפורים ושירים טובים:)
כ"א אייר ה´תש"ע  
שמחתם אותי מאוד!
כ"א אייר ה´תש"ע  
שקט ואיטי ונוגע. איך אני אוהבת סיפורים כאלה. ואפילו שבעקרון אני לא מתלהבת מהפי אנד, פה הוא כל כך טבעי ושייך, שעשה לי טוב.

כדאי להקפיד קצת יותר בקטע הלשוני - כתיב, דקדוק, כאלה. זה ממש קטן, כמעט קטנוני, אבל אני מאמינה שסיפור כל כך טוב ראוי להיות מוגש בכלים מושלמים.

וציטוט אחד, ששבה אותי במיוחד:
"הם לא מבינים שאחרי אדם כמו נריה גבר לא יכול יותר להיות "נחמה", לא יכול להיות רק כדי שיהיה מי שיחבק כשקר או עצוב. הוא חייב להיות הרבה יותר."
כ"ז אייר ה´תש"ע  
רק רציתי להגיד שיפה לך פרוזה, וזה סיפור מרגש כזה ונוגע, והסוף יפה במיוחד.

אני לא מומחית בפרוזה, ואין לי מה להעיר או להאיר.. אז רק אגיד שאת מוכשרת, שתדעי.
י"ד סיון ה´תש"ע  
הבְכּית...
י´ אב ה´תשע"א  
אני לא מתחבר למשלב הגבוה של הסיפור, והייתי מרגיש יותר בנוח עם משלב יותר יומיומי, אבל זה ענין של טעם.
היו גם שגיאות כתיב פה ושם שכדאי לתקן.
והפאנץ' היה טיפה צפוי, ומשהו בו הרגיש לי לא נוח, בואי נאמר שאני לא מתלהב מדמותו של הרב עמוס...

אבל את כותבת טוב, והלוואי שתכתבי יותר.
ט"ו כסליו ה´תשע"ב  
(זה מה שיצא לי, ככה. בדיוק. לא כהברת תובנה, משהו יותר: הנה, זה זה)
ט"ו כסליו ה´תשע"ב  
גם במילים הכי חשוכות וצבוטות משהו במנגינה שלו בכל זאת נקי ונוגע.
התחברתי כל כך - ובקשר לשם, הברקה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד