בנושא
בכרם
חדשות
 
אנדרומדה / tooti_frooti
בביכורים מאז כ"ג ניסן ה´תש"ע

בס"ד
 

לברוח, להסתתר, לרוץ.

יש לי שלוש אפשרויות כרגע, אני בוחרת בכולן.

הארמון גדול, גדול מדי, הייתי יכולה להתחבא בו בקלות, אבל הוא עמוס בעבדים.

הם ימצאו אותי, הם יתפסו אותי, הם יכבלו אותי בשלשלאות.

אם אצא ממנו, לעולם לא אוכל לחזור.

אולי זה הזמן להיפרד?

לא. אין זמן. לא אעבור בחדרי, לא אלטף את בגדי המשי האהובים, את נזרי הזהב העדינים...

את שוקעת במחשבות! אם לא תפסיקי ימצאו אותך!

אני מנערת את ראשי, מסלקת את הרהורי הפרידה. אולי אתחפש לבת כפר פשוטה?

בלתי אפשרי, שמי יצא למרחוק, או אם נדייק - היופי שלי.

הקללה שלי.

אם אברח, אני גוזרת את גורלם של נתיני הממלכה למוות אכזרי, כך היא אמרה.

לא אכפת לי, לא אני אהיה האשמה במותם.

היא האשמה במותם. אותה אישה ארורה השומעת לעצתה של נערה ההוזה בהזיות חורבן שקריות. שומעת לעצתו של נוכל שטוף זימה, רודף בצע, המלעיט את אותה נערה יפיפייה באותו משקה נורא, בסמי ההזיות.

היא מנבאת נבואות חורבן והוא מציע פיתרון בשמה.

מנחה לאלים, הוא הציע.

הוא הרי יודע שהם יתנו לו כל דבר, שיעשו כל דבר אשר יצווה עליהם.

כהן דת ארור.

הוא הציע אותי כמנחה לאלים!

זאת, לטענתו, מצוותה של האורקל.

אבל אני היחידה שיודעת מדוע הוצעתי כקורבן.

נערת שוליה, הוא חפץ בי כנערת השוליה של האורקל.

אך כיוון שהאורקל המסכנה שלו לא אמרה דבר על רצונה בשוליה, הוא לא יכול היה לכפות עלי את רצונו זה.

הוא כועס, הרי בסירובי זה פגעתי בגאוותו.

שאישה תמרה פי גבר? ועוד מכובד וחשוב ומיוחס כמותו?

הוא שכח שאינני סתם אישה. שהוריי לא ימסרו אותי לידיו, לא יאפשרו לו להיות האדון שלי.

אמי הייתה צועקת בקול נוראי "נסיכה אינה שוליה! נסיכה אינה אורקל!" ואבי היה הורגו במכת חרב אחת.

הוא ידע זאת, לכן הוא פנה אליי, שאבוא מרצוני.

הם מעולם לא התנגדו לרצוני.

אבל עכשיו...

הוא מכיר את חולשתם של קפאוס, של קסיופאה.

העם הפשוט שבממלכה, הוא הסיבה לארמון המפואר, למותרות, לחיי העושר.

הם לא יוותרו על הנוחות שהם חיים בה, גם לא למען ביתם היחידה.

אילו יכולתי לקלל את האלים בלא עונש, הייתי עושה זאת מזמן. אבל גם ללא קללתי הם הענישו, גם ללא מארתי הם חומדים בעלומיי, בחיי, בעתידי.

האוכל להילחם בהם? או באותה מפלצת שאני מוקרבת לפניה?

איני יכולה להם, הם רבים מידיי, נחושים מדי, חזקים מדי.

הנה השלשלאות נסגרות על זרועותיי.

הרהוריי הביאו לכך שיתפסוני. ואולי הספק שאוכל בי הביא לכך?

המסע אל מערת המפלצת החל.

איני סופרת את הימים, מה הטעם? ממילא הם ריקים.

איני מביטה בנופים החולפים, לשם מה לעורר געגוע?

אני עוצמת את עיני, ישנה שינה טרופה.

הנה, אומר לי אבי, עוד מעט והגענו לחוף הכנענים. קולו נשמע נוגה, מלא חרטה.

אינני מתייחסת לנימה העצובה של דבריו, הם יעוררו רגשות שכיביתי במאמץ.

אני פוקחת את עיני, מביטה אל השמים, הם שחורים כל כך.

רק הכוכבים קורעים חורים קטנים בשחור העצום הזה. הם כל כך יפים, החורים הקטנים הללו.

שמעתי שאותם כוכבים, נאמניה של ארטמיס הם. כל כוכב הוא עלמה צעירה, שלא נישאה מימיה, עלמה צעירה ואמיצה שאיבדה את עלומיה וחייה בטרם עת.

אולי גם אני אגיע לשם?

אני מרגישה זוגות ידיים אוחזות בי, כפות רגלי אוחזות באדמה.

היא קרה, סלעית וקשה. האם זה כואב?

אינני יודעת.

אני נשענת על סלע, נכבלת אליו, ריחו המלוח של הים נישא באפי.

זה ציורי, האין זה כך? למות מול הים הסוער?

עוד מעט תזרח השמש, אני יודעת זאת כיוון שחשוך כל כך.

עם השמש תגיע המפלצת, יגיע המוות המיוחל.

שיבוא מהר, אין בי כוח לחכות זמן רב.

השמים מתחילים להתבהר מעט, השחור הופך לכחול כהה, נאמניה של ארטמיס נעלמים מעיניי. כנראה לא אגיע לשם.

אני עוצמת את עיניי חזק, מחכה.

תבואי כבר, אני חושבת בליבי, תבואי, מפלצת ארורה!

אני שומעת צעדים חרישיים מתקרבים אליי.

האם אלה צעדיה של מפלצת? אין לדעת, לפעמים המפלצות המסוכנות ביותר לובשות דמות אדם, כמו מדוזה.

השמש מתחילה לעלות, אני יודעת כי הסלעים מתחת לכפות רגליי מתחממים מעט.

קול הצעדים הולך וקרב אליי, חרישי, מקרקש מעט. קול של שריון ברזל עטוף ברצועות עור.

מפלצת צריכה שריון?

לפתע נשמעת שאגה אדירה ונוראית, הים סוער, אני מרגישה בנתזים של מי מלח על פניי.

איני מעיזה לפקוח את עיניי, אינני רוצה לחזות במותי הקרב.

רעש מתכתי נשמע קרוב אליי, רעש של חרב הנשלפת מנדנה, זעקות קריאה לקרב של אדם יחיד.

זה לא ייתכן, אני לבדי עכשיו, אני והמפלצת.

ואולי כוחה בפיתויו של קורבנה לחזות במותו? בנטיעת שביב התקווה שנותר מתיבתה של פנדורה בליבו?

לא אפקח את עיניי.

שאגות נוספות נשמעות, הים עודנו סוער, קול החרב המצליפה, המשספת, עדיין מהדהד.

וכעת הכל דומם.

דממה?

הזהו מותי? ללא כאב? בדממה?

אני שומעת צעדים חרישיים.

כנראה נקראתי בפני האדס, ואני נלקחת לשאול.

אני חשה בהבל פה חם על לחיי, אני שומעת קול יחיד לוחש באוזני.

אנדרומדה... אנדרומדה...

אני פוקחת את עיניי.



מיתולוגיה סיפור קצר

© כל הזכויות ליצירה שמורות לtooti_frooti
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ה ניסן ה´תש"ע  
ידעתי שהשם הזה מוכר לי, ובהקשר של המיתולוגיה. קפיצה קצרה לויקי עזרה.

יופי של כניסה לדמות!
היה טיפה קצר מדי, אבל באמת חשתי את התחושות שהעברת; את הפחד ואת אי-הרצון להרגיש, את התקווה המאוד-מאוד קלושה לחיים שאחרי המוות. יפהפה.

חוצמיזה, ממש כיף לראות שאת חיה ונושמת

נתנאל.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד