בנושא
בכרם
חדשות
 
הצד האפל של ההר / שחר פרידמן
בביכורים מאז י´ ניסן ה´תש"ע

 

הצד האפל של ההר עוד שב אלי בלילות.


באחד הבקרים ג'רמי האיר אותי מוקדם. הוא עשה את זה בדרך הקונבנציונאלית לפיו, דהיינו שפיכת קיתון של מים במורד שערי. התנערתי בפרעות מאי-ההוויה ועיני התרגלו אט אל שלהבות האור; "אבא," הוא אמר לי, "בֶסִי שיחקה איתנו מחבואים ועכשיו היא נעלמה."

"אוי, ג'רמי, כמה פעמים אמרתי לך לא להעיר אותי אם אתה רואה שאני נוחר -"

"אבא, בסי שיחקה איתנו מחבואים ועכשיו היא נעלמה."

"מי נעלמה?"

"בסי."

"אתה יודע מה השעה?"

"אבא, שיחקנו מחבואים ועכשיו -"

"מי לעזאזל אתה אומר שנעלמה, ג'רמי, מי?"

"בסי. בסי, בסי ירמינגטון. העיזה שלי."

"מה איתה."

"היא נעלמה."

"נעלמה?"

"בלי עקבות."

התנערתי מהשינה והתיישבתי על מיטתי.

"טוב," אמרתי לו וקמתי להתלבש. "עוד מעט ממילא אור יום, ואם כבר הערת אותי אין סיבה לחזור לישון. בקרוב ממילא המקדימים יקומו וידרשו קפה ועוגה מידיים. אבל בפעם הבאה תעיר את אמא שלך, כן?"

"אבא..."

"אני יודע, אני יודע. אל תדאג, קטנצ'יק. עיזים הם תמיד כאלה. בסוף היא תחזור."


ההר היה הצל על קורותינו ומקור לחמנו ומימנו. ההר היה שורשינו באדמה וגם מקור פרנסתנו. בעבר היה שבט הסוקוהום צמוד להר הן בכבלי הציד והן בכבלי האמונה; האדמה הפורייה האחרת הקרובה ביותר הייתה במרחק שמונה ימי הליכה, והרוחות הרעות שכנו על האדמות האלה, תמיד מנסות ותמיד נכשלות בלסובב ולהתקיף את ליבו של ההר. בימינו, כשהמרצדס החליפה את הג'יפ והשרידים האחרונים של שבט זה שנקרא על שם ההר מתקלחים ולוקחים גלולות לפני השינה וקראים לבניהם שמות כמו ג'רמי ירמינגטון בתקווה שלא יאונה להם כל רע, עודנו משמשים כפה וכדופק של ההר שכבר מזמן חדלנו להאמין באלוהותו. אנו מפעילים פונדק-דרכים למרגלות הסוקוהום ובמספקים לחם ומים וקורת-גג לכל אותם נֶבַדים ואריזונאיים וניו-יורקאים וניו-ג'רסיים שבאים לדרוך על אדמות אבותינו ולהביט גם הם אל האוקיינוס הנחשף בין רכסיו.


העונה הייתה חורף והפונדק היה כמעט ריק מאיש. אבל אתה יכול לסמוך על רוחות אבותיך שיארגנו לך לפחות קנטרן אחד או שניים שידרשו קפה ומאפה לפני השחר. שלחתי את ג'רמי לטפל בתרנגולים וכשלעצמי אילתרתי בין מבט דהוי אל ארון-הבגדים לבין ניסיון נואש להבין איך אני הולך לעבור את היום.

כשזחלתי סוף-סוף אל המקלחת התפלאתי להיתקל בנוּריָה, לבושה חלוק ורוד ומוזילה עדים, כשפתחה את הדלת. עקצתי את עצמי על כך שלא הבחנתי בכך שאינה לידי כשקמתי. אמרתי לה, "היי, נור, מה הסתבך שאת ערה?"

"גם אתה לא לגמרי חף מפשע."

"ג'רמי שפך עלי את המיסיסיפי. הוא איבד את העיזה שלו, וחשבתי לעצמי, 'תמיד אפשר לסמוך על רוחות אבותיך שיארגנו לך לקוח אחד או שנים שידרשו אותך ער'."

היא חייכה. "הוא כבר איבד אותה שש פעמים לפחות."

"היא טוענת שהפעם זה רציני."

"נו, אתה כבר מכיר את אלו."

"לא, לא. באמת שהיא חושבת שהקשר הזה צריך להיפסק."

היא ציחקקה ונכנסה אל החדר.

"היי!" קראתי אחריה. "את עוד לא סיפרת לי."    

היא התחילה מפזמת נעימה הולנדית עליזה וטרקה עלי את הדלת.

פתחתי אותה.

"זה שוב אני?" שאלתי. "שוב הערתי אותך?"

היא הביטה לרצפה.

"זו לא אשמתך, הארי. אתה לא שולט על התת-מודע שלך."

"זה מחזורי אצלי, את יודעת. עוד חודש חודשיים וזה עובר."

"אני אשתך כבר עשרים שנה, טיפשון. אני זו שאמרתי לך שזה מחזורי."

"אז תועילי בכל-יכולתך לפחות להודיע לי על מה צרחתי הפעם?"

"אינני סבורה שזה מן הראוי. אבל אתה כבר ממילא יודע, לא?"

נכנסתי אל חדר-האמבטיה אפוף האדים.


רוב המבקרים שוהים אצלנו יותר מלילה אחד. בלילה הראשון הם מגיעים עם רכביהם המוזנחים מכל קצוות עולם, מחנים אותם כשדם השמש כבר ניגר על פני רוב השמיים, ושואלים איפה לעזאזל יש תחנת דלק והאם אני מוכר משקאות חריפים. למחרת בבוקר הטיילנים מביניהם קמים השכם, טועמים משהו, קונים משהו לדרך, ומעפילים אל הסוקוהום. אבל אפילו הרציניים שביניהם מתחילים מ"שביל החליליות" -דרך עפר צרה ועקלקלה אותה סללנו עם אבי כשהייתי בן חמש - ומסיימים את מסעם בפסגת הורל, 5620 מטר מעל פני הים. שם נמצאת נקודת התצפית המפורסמת המאפשרת לראות את ההתחלה של האוקיינוס, ומטע עצי פטל שלא פסק מלפרוח מאז ימי אבותיי. הדרך אורחת להם שש שעות, אם הם איטיים או מתעקבים על נופים עוצרי-נשימה, אולם בידודו היחסי של ההר מכריח אותם להישאר בו לפחות כמות סבירה של זמן לבל תוכרז נסיעתם כביזבוז זמן. למרבה המזל הסוקוהום מכיל די ודיות ונחילים כדי להשביע את רעבונם, ואת הלילה, כדרך המסורת, הם עושים בפסגה, הגדולה מספיק כדי שכולם יוכלו להנות מבדידות יחסית; למחרת בבוקר הם יורדים מטה וממשיכים בדרכם המרנינה.

אבל על הר הסוקוהום רובץ, כמו טפיל או גיבנת, בלוק סלע שני, צר בהרבה ותלול, כמו הועמס עליו בכף של איזה דחפור גהינומי, ואל הפסגה האמיתית של ההר המטיילים לא חושבים להגיע. גיבנת זו כונתה בפי אבותי (ולכן גם במפות של איגוד הרכבים האמריקאי) בשם סוקורוב - הצד האפל - ומשם הגיעו המים ורוחות הרע. סוקורוב הטיל, כמו שעון-שמש, צל נע על סוקוהום, ולאור מקצבו אבותיי חיו.

המיתולוגיה הורישה להם את המחשבה שבכל דור סוקורוב רועב במרבצו, ודורש בשר חי למען לא יפרק את השמיים. ואחת לדור היו אבותיי לוקחים את בני בכורו של השאמאן ועוקדים אותו אל ההר, למען לא יפגע סוקורוב, בחרונו, באיש הרוחות עצמו. אל תסתכלו עלי ככה. כשהלבנים הגיעו הם גימדו את הרשע הזה ברשעתם.

באשר אלי, עוד טרם קבעתי את אמונתי או כפירתי במסורת שאני נוצר. אבל דבר אחד אני יודע: לפחות בקורות החיים שלי, לפחות מהאנשים שאיתם חייתי, סוקורוב לא חסך את זעמו.


הפעם היו אלה שני אופנוענים קנדים זהובי-שיער ומשפחה ברוכת-ילדים מהמזרח שהגיעו לארוחת-הבוקר. לראשונים היית תוכנית מטורפת, להגיע לפסגת סוקוהום תוך חצי שעה, ולעקוף כך את שיא גינס הנוכחי. איחלתי להם את הצלחתם והאכלתי אותם לביבות-תירס חמות. לאחר שהם יצאו לדרכם המשפחה יצאה לשחות קצת באגם שליד האכסניה ולשחק טניס - הם לא מיהרו - לפני ששכרו את הג'יפ הכחול והתחילו גם הם להעפיל. טלפנו אלינו מאיזה בית-ספר, רצו לשלוח תריסר תלמידות לקויות-למידה לשבוע התרעננות בהרים. שלחתי את ג'רמי ואת אלבי הקטן לטפל בגינת העגבניות, ונשאתי ונתתי ארוכות לגבי התנאים. באיזשהו שלב קומקום אחד נשרף; בנס כיביתי את הבערה לפני שקרה משהו למשהו ורשמתי לעצמי לקנות אחד בנסיעה השבועית אל העיר.


כשהיינו קטנים ההר היה לנו לב ואם ומקום-מחבוא.

אז עוד טרם נבנתה האכסנייה, ואבי התפרנס כאבותיו, מעבודת האדמה. עשרות פעמים בחיים שלו הממשלה ניסתה להלאים לו את הקרקע, אך הוא עמד בתוקף על זכותו החוקית עליה, הגן בגופו ובכבודו על פיסת הקרקע העלובה הזו. הוא היה אינדיאני אמיתי, גבר אמיתי. גם כשהיה לוקח אותנו לעיר לסרט או לסיבוב ברכבת התחתית או מנסה בדמי נפשו להתקין אצלנו טלפון -מבצע שנגמר בכישלון מוחץ, כמובן - היה נודף ממנו אותו ריח-פראות של שקיעות ושדות תירס עליו כותבים היום ספרים.

אמנו הייתה מקסיקנית, וזכינו לילדות טבעית וגם, כך נדמה, מאושרת יותר מזו של רוב ילדי אמריקה בדורנו.

היינו משפחה ברוכת-ילדים, חמישה אחיות ושני אחים; כולם עזבו עד היום את הבית, השיגו קרירות, קנו השכלה, בנו חיים. ניתקו איתי את הקשר. רק אני תקוע כאן עם מסורת האבות ועם הצד האפל של ההר.


האמת היא שגם בזמנו היו הקשרים ביננו פושרים, אם בכלל. אולי היה זה העניין של המין בלבד; אני ואחי הצעיר, שלוש-נוצות, היינו הזכרים היחידים במשפחה, והאופי המסורתי של חיינו הציב לכל מגדר את עבודתו וגדרותיו המיוחדים. ואולי היה זה סתם עניין האופי, כאשר ישבנו ביחד לארוחות צהריים וערב והדיון היה מתרחש כמו מעלינו. ואולי היה זה כל דבר אחר. אינני יודע. אני זוכר רק שלא הרגשתי דבר במחסורם. לי היה את שלוש-נוצות, אשר נולד באותו יום בו אני נולדתי ושנה אחת מאוחר יותר, ולא הייתי צריך יותר מזה מאומה.

ילדותינו הייתה רדופת רוחות, ספוגה בפחדים הקמאיים שהטילו עלינו הדמויות הנשיות וסיפורי העם, ולא אחת היינו יוצאים שנינו אל אחת הפסגות וזועקים מלא גרון עם אבנים וסכין ומגלמים את האל המת ואת האל הנולד. הייתי מביא אותו בסתרי סודותי, במבואות הדקים והסמויים ביותר מן העין שהרכיבו את בדידות לילותיי, והוא היה יושב שם בעורו הסמוק ומנסה תמיד לשווא לצוד איזה בז, ומאמין.

הייתי מספר לו באותם הימים סיפורים על העיר הגדולה. לא ידעתי דבר וחצי דבר על ניו יורק, ובכל זאת היה ראשי קודח מעשיות על מוכסי הראשים, מפלצות מרובות-פרצופים עטויות מעיל צהוב, שהיו דורשים ממך דולר ועשרים סנט או שהיו מצרפים גם את פרצופך לאוסף; על אמצעי התחבורה הנפוץ ביותר מלבד המונית, הלא הוא השמנסורק, אותו שועל מוארך ולו שש רגליים וקרן; על מחילות תת-קרקעיות בהם שועבדו גלמים קרחים עשרים שעות ביממה בחציבת מלפפונים תמורת מרק ומקלחת קרה. שלוש-נוצות תמיד היה מאמין לי, נחרד, רץ ישירות אל אחת מאחיותיו שתסיר את המעטה מן השקר שלי ותכה אולי באצבע צרדה. רק לאחר מעשה גיליתי עד כמה קרוב הייתי לאמת.

אבי היה מוטרד; הרופא איתו הסכים סוף סוף להיבדק גילה סימנים מדאיגים לגבי הריאות שלו. ככל שהשנים עברו הסתמכנו יותר ויותר על שירותיה של העיר לצורך מותרותנו, וככל שהסתמכנו עליה יותר נעשה ניהול החיים החקלאיים בלתי אפשרי. בערוב ימיו אימי כבר התחננו בפניו שישלח את מי שעוד אפשר לשלוח לרכוש השכלה בסיסית, להכיר סוף כל סוף בעובדה שאחרי הכול זו אמריקה; "לא יקום ולא יהיה!" היה מצטווח, חזהו הטומן את ריאותיו הנכשלות עדיין חשוף ונפוח; "סוקוהומים אנו וסוקוהומים ניוותר..."


שלוש-נוצות היה אלוף המשפחה בחץ וקשת.

יום אחד התפאר בפני שהוא יכול לעשות קסמים. "אתה לא יכול לעשות קסמים," אמרתי לו. "דווקא כן," השיב וחרץ לשון. "שלוש עלמות ושבעה כוכבים נגלו אלי הלילה ואמרו, ניתן לך את מתנותינו. לראשונה אמרתי, לא אקבל ממך, שאת מלאה דם מפסגת סוקורוב. לשניה אמרתי, לא אקבל ממך, שאת מלאה זוהמה ואובך של העיר. לשלישית אמרתי, ממך אקבל."

"לאן אתה חותר?"

"השלישית נגעה על מצחי ואמרה, כן בחרת וכן הפרדת קוצים מפרח. על כן נתונות לך שבעת מתנות הכוכבים: אש ורוח וכנף ודובים וסופות וברזל ועיניים. בתוך החלום חלמתי והנה אני נשר וכנפי אש ואני מטיח בסוקורוב סופות של אש ושל להבי-ברזל."

אמרתי לו, "אתה סתם ממציא את כל זה."

הוא הוציא לשון ואמר: "אתה סתם מקנא."

"אני לא מקנא. אין לי במה לקנא, אם באמת בחרת את העלמה השלישית. אני פשוט אומר שאתה סתם ממציא את כל זה. כבר אין קוסמים, רק באגדות. כולם מתו."

"אז למה שלא נעלה על הסוקורוב ואני אוכיח לך?"

"בסדר," אמרתי לו. ועלינו על הסוקורוב.


ההליכה שהיום היית לוקחת למיטיבי-לכת משחר עד שקיעה לקחה לנו לא יותר מארבע שעות. הכרנו את ההר, כפות רגלינו נחקקו אל אבניו, ולא הייתה לנו כל מניעה מן הדשא המחליק או השמש הקופחת.

בדרך שאלתי אותו, אם הוא חושב שאילו היה בוחר את העלמה הראשונה, היא היית אומרת לו אותו דבר. שאלתי אותו אם הוא חושב שאמא תכין היום ספגטי. העלייה היית קשה; האבנים היו קשות והדשא חלקלק. הוא לא ענה לי.

כשהגענו לחצי ההר אמרתי לו, "אבא אמר שאסור לטפס על סוקורוב."

"מפחד?"

"לא, אבל אני עייף."

"זה רק עוד קצת."

"זה עוד שעתיים."

"אז אתה פחדן."

היה שם כשל לוגי כלשהו, אבל המשכנו לעלות.

הגענו לפסגה.

סרה שם רוח איומה, והקור היה נשכני מהסלעים. אחי פרש את ידיו כמו נשר אל הנוף המסחרר של הים מתחת, נתן לרוח הרבה לסלסל בשערותיו. הוא עמד כך כמעט חמש דקות. בסוף אמרתי לו, "שלוש-נוצות. קסמים. אתה הבטחת לי קסמים."

"מה דעתך להיות נשר?"

"היה יכול להיות נחמד, לא? לאכול ארנבות וכל זה."

"אני שונא להיות נשר," הוא אמר לי. "אתה תמיד תקוע בין שם לכאן. הם לא מצליחים להתרסק לאדמה, או להישרף בשמש. אפילו לא מנסים."

"נכון. אבל תתאר לעצמך, לעוף!"

"אתה יכול לעוף גם ככה. לא זאת הבעיה."

"אתה לא יכול לעוף. אתה תיפול."

"אין לך לאן ליפול. אתה לא רואה? מכאן אין אדמה."

"יש אדמה, טיפשון. רק החוד של הצוק מסתיר אותה."

"נו, זה מה שאני מנסה לומר."

"לא הבנתי."

"הצוק היה חד מדי, זה מה שאני מנסה לומר."

הוא הסתובב. "בא נלך הביתה."

"רגע אחד. אתה הבטחת לעשות לי קסמים."

"נו, בא נרד כבר."

"אבל הבטחת לעשות לי קסמים!"

פתאום הביט בי בעיניים מרות, כאילו נפגע לעומק ליבו, הוא ירק לאדמה שלרגלי ואמר "חשבתי שאתה תבין!"

"מה? מה אתה רוצה ממני."

"אז זה כל הקסם, בסדר? החוד של ההר. לא מספיק לך? אתה צריך עוד משהו?"

ירדנו בלי לומר מילה.


באותו ערב לא היה ספגטי. הצל של סוקורוב נשבר על האוהל שלנו; ימיו של אבי היו קצובים, עכשיו גם הוא האמין בזה. הוא לא צייד את בניו לחיים, הוא דבק כל חייו באידאל אבוד שבגינו איש לא יטפח על שכמו; הוא הלך ודעך אל החור השחור באמצע חזהו והושיט את אצבעותיו ולא היה במה לאחוז. בערוב ימיו אימי שכנעה אותו להקים את הפונדק. שבט הסוקוהום נכחד, היא אמרה לו, אבל הוא יכול עוד להמשיך לחיות בלבבות. מיליוני תרמילאים אמריקאיים שיפקדו את קברי אבותיו יתפעלו מאותם שקיעות, ישרטו מאותם זיזים, ועמוק בתוך נפשם ינועו לאותם אגדות. ובן יחיד לשלשלת סוקוהום, הנצר האחרון לבני השבט האבוד, ינהל לדורי דורות את הפונדק שבתחתית ההר, ויהיה המוציא והמביא של האנדרטה הטבעית העצומה. זה היה תוכן שידוליה, גם אם לא דייקתי במילים. אבי הסכים; אולי השלים עם הפתרון, אולי כבר לא היה לו כוח לסרב. באותו היום הוא ערך את העצים ולמחרת כבר כולנו דפקנו בהם מסמרים. היה ברור לכולם שהמאמץ הזה יכריע אותו, שבניית הפונדק היא מעשהו האחרון. גם בזים בשמיים נדמו לכבודו.



שלוש שנים אחרי אותה תקרית על הסוקורוב, עמוק עמוק ואפל אפל אל תוך הלילה, שלוש-נוצות נשף עלי והאיר אותי משנתי. החלומות עטפו אותי חם; לא רציתי להקשיב לו. "היי, פרוות-דובים, שמע לי," לחש. "שמע לי."

"ממננמ והשוקולד נשפך על כל האזור..."

"פרוות-דובים!"

"כן? מה?"

"תקשיב ולי ותקשיב לי טוב."

"מה אתה רוצה."

"תגיד לאבא ולאמא שהם אהבו אותי יותר ממה שהם חושבים. תגיד לאבא שלא מפחיד לעבור את החושך, רק קצת מפתיע. תגיד לאמא שכשהיא חצתה את הגבול ממקסיקו היא מעולם לא חלמה על חיים כאלה מאושרים. תגיד לה ככה. תגיד לה שהשם שהיא נתנה לי מלווה אותי אפילו בהקיץ, שנוכחות הגוף שלה עזרה לי למשוך דרך כל-כך הרבה לילות..."

"שלוש-נוצות, תגיד, אתה בוכה?"

"פרוות-דובים, תקשיב לי, אני חייב להגיד לך, רוצה להגיד לך תודה. רוצה להגיד לך; אוי, למה זה כל-כך קשה? אני רוצה להגיד לך שאחרי האופל יש אופל נוסף, אבל הידיים שלך היו כל-כך ידיים, נתת לי כל-כך..." הוא התחבט רגע, ניסה לצוד מילים.

"אני ואתה זה בסופו של דבר כמו שני כנפיים, לא? כמו פנים ותדפיס של פנים."

אמרתי לו: "שלוש-נוצות, אני מבטיח שלעולם לא אעזוב אותך."

"אני יודע. אני רק מפחד שגם אני לא אוכל לעזוב."

"אני לא מבין למה אתה מתכוון."

"עזוב, פרוות-דובים. היום תן לזה ללכת."

"אני לא נותן ללכת. לא עד שתפסיק לבכות."

הוא ניגב את עיניו. "אני אשתדל."

"עכשיו שב על המיטה ותסביר את עצמך."

"עזוב, פרוות-דובים. פעם אחת תעזוב."

הלילה היה מאוחר ולא שיערתי עד היכן הדברים מגיעים. רציתי לפרוק את מה שזה לא היה שהצטבר בנפשו, אבל בסופו של דבר סמיכת החלומות ניצחה אותי ושקעתי חזרה אל השינה.

למחרת בבוקר שלוש-נוצות נעלם. כולנו חשבנו שהוא סתם יצא שוב להתבודד, אולם הזמן התארך והוא לא שב. הביטו בי, ציפו ממני שאני אדע היכן הוא. סבננו שוב ושוב את ההר ולא מצאנו לו זכר.

לאחר שלושה ימים מצאתי את גופתו קרועה בתחתית הרחוקה של צוק הסוקורוב. תפנית הצוק הייתה חדה מדי; לא הייתה ברירה אלא לצלול לאדמה.

הצד האפל של ההר ימשיך לחזור אלי בסיוטים לנצח.

 

*


התנענעתי בכיסא העץ. המחשבות האלה על דברים כה ישנים הובילו אותי לשאלה של חיי: האם אני מפסידן? הבטתי בשטר המשכנתא שבין אצבעותי, ועל שפופרת הטלפון האדומה שתוקנה שם על-ידי טכנאי ושזה עתה הודיעה לי בקול נשי רוגז שאם באמת אין אף הצעה יותר טובה מזו, כל העסקה מבוטלת, התלמידות כבר ימצאו להם איזה הר ירוק אחר וש, תודה לאל, באלו לפחות אין מחסור במדינה שלנו. "נו, אבא, אז אני מפסידן?" שאלתי את ההשתקפות שלי במראה. "יש לי אישה שאני לא פוסק מלאכזב, יש לי שני ילדים אשר, כמו ילדיך, לא מכירים את אמריקה האמיתית, יש לי חצי תואר בכלכלה, חצי תואר במתמטיקה, שישה מקומות עבודה לשעבר ואת רוב הוני קיבצתי מהיסטוריונים חייכניים שמשלמים כדי לצלם לי את צבע האור. יש לי מבקרים שאני יודע שגונבים לי מגבות ואני מתבייש לומר להם כי הם עולים להר ואני לא. יש לי ג'יפ שאחותי קנתה לי ליומולדת ארבעים והוא משמש להשכרות בלבד. יש לי נטייה עזה לגנוב אוכל מהצלחת של הילדים שלי. את האחרון אתה שומר בסוד, הבנת?"

הדמות בשיקוף הייתה זקנה מדי כדי שיהיה איכפת לה מחבוטי נפש שכאלה. כבר היה רגיל לראות את הקווים העדינים שבין המוות לחיים, והראייה שלו הייתה עמוקה מזו שלי.

"אתה יודע מה הבעיה שלך?" שאל.

אמרתי לו. "אתה הבעיה שלי. לכל כיוון אליו אני מתחיל להתנדנד, אני תמיד חוזר אל ההר."

"לא, הבעיה שלך היא שאתה עדיין חושב שאתה הוא. הארי זה הארי ושלוש-נוצות זה שלוש-נוצות והוא עשה את הבחירות שלו. אתה לא נותן לו להשתחרר. הוא עשה את מה שעשה כדי להשתחרר ואתה לא נותן לו."

חייכתי אליו. "הוא אמר לי את זה, אתה יודע, לפני שמת. 'כמו זוג כנפיים, כמו פנים ותבליט של פנים'."

הוא גיחך. אמר לי: "אז תישאר תקוע בבוץ שלך, איך שאתה רוצה. לשאלתך, כן, אתה לוזר."

פתחתי את הפה כדי להגיב לו, אולם באותו הרגע ממש נוריה פרצה אל החדר, והשיקוף חזר להיות סתם שיקוף. "ראית את ג'רמי?" היא שאלה. הקול שלה היה גבוהה; חשבתי משום מה על אופרה שראיתי בברודווי. אמרתי, "ביקשתי ממנו לטפל בעגבניות. הוא אמור להיות בסביבה."

"אלבי אומר שהוא הלך לחפש את העז שלו."

"הלך לחפש אותה איפה?"

היא נתנה בי מבט.


תוך שנייה אחת כבר כל גופי היה בחוץ. צמצמתי את עיניי כדי להצליח לראות באור השמש, סקרתי את הנוף כולו, אך לא ראיתי אותו בסביבה.

"איפה לעזאזל הג'יפ שלנו?" שאלתי, מתפרץ חזרה לדירה.

"השכרת אותו למשפחה ההיא," היא אמרה לי, "הם יצאו לפני כמה שעות..."

"כל הגי'פים מושכרים כרגע?"

"כן, כל הארבעה."

קיללתי.

"ומה עם הגרוטאה?"

"שנינו יודעים שהיא בקושי סוחבת..."

לעזאזל, אמר השד בתוכי. לא היה לי פנאי להקשיב לה; רצתי את המחסן והוצאתי אותה.


הקפתי את ההר הקף וסחור. כל אותם המקומות שטמנו אותי בילדותי ושלא ביקרתי בהם מאז. הדחיפות לא נתנה לי אפילו להרגיש; העיניים שלי ראו רק דבר אחד, את המחסור בבני. אני מכיר את הואדיות האלה, אמרתי לעצמי. אני מכיר את הנחלים. אני לא אתן לו להיאבד.

אבל תרחישים זוועתיים המשיכו להתנגש זה בזה, מדגימים את חוק שימור הטנא בתוך מוחי.


הגרוטאה באמת שלא סחבה; יצאתי ממנה והתחלתי לרוץ.

באותו הרגע כמעט והתעלפתי. סוקוהום פתח את פיו וביקש לבולעני. הסיוטים שלי -גוף צונח, מתקפל, מצמיח כנפיים ונשבר בקו החיתוך - כמו עטו עלי מכל האברים.

המשכתי לרוץ.


הייתי כבר אדם זקן וגרוע מכך, נוכרי, ולא יכולתי לפסוע בנקיקי ההר כפי שפעם יכולתי. אלף פעמים הלב שלי כשל; צנחתי על איזו אבן והרמתי את עצמי. תרחישי הזוועה המשיכו להתנגח שמה. גופי זרם על אדרנלין.


לפני שמצאתי את בני פגשתי במשפחה הזאת. הם עשו להם פיקניק קטן בצדדי שביל החליליות ולאור מצוקתי נראו תלושים לא פחות מפרה באמאזונס. "ראיתם ילד רץ פה?" שאלתי אותם, כמעט שהתנפלתי. "ראיתם ילד רץ פה ועז?"

הם אמרו, אנחנו חושבים שראינו, מרחוק, אולי, חשבנו שזה עוד מטייל, אבל יכול להיות עז, כן, יכול להיות, שם, בצד השני.

הם הצביעו על סוקורוב.


נכנסתי לג'יפ. "היי, מה אתה עושה?" שאל אותי אבי המשפחה. לא הייתי צריך אפילו להיזכר בשיקוף של אבי כדי להתעלם ממנו לגמרי. "אני מתנצל, אדוני, אבל חיי אדם נמצאים בסכנה וממש אין לי זמן למשהו אחר. הג'יפ חוזר אליכם אחר-כך בהחזר כספי."

"לזה אתם קוראים שירות לקוחות? תראו לאן אמריקה מתדרדרת! עוד צעד אחד בכיוון הזה וכבר לא נהיה שונים מ..."

לא הייתי שם.

את רוב שיפועו של סוקורוב עשה איתי הג'יפ. על כך, אני מניח, עלי להכיר לו תודה. הדרך לא הייתה קלה ובסוף המסלול הוא היה מפורק לגמרי. אבל הוא היה לי סוכך ומגן, כמו חיבוק או רחם. בזכותו יכולתי להסתכל על השביל, כל הזמן על השביל, לא למעלה. לצעוק לדמותו המתרחקת של ג'רמי, לדמות שראיתי ולא שמעה אותי, לחדול, לעצור. בזכותו יכולתי לחשוב על היגוי ועל דלק ולא על כנפי נשרים. אני חייב הרבה מאוד לג'יפ הכחול זכרונו לברכה, על שנתן לי באותו היום את חייו.

אולם את סוף הדרך נאלצתי לעשות לבד. הר הסוקורוב נגמר במקטע ארוך ותלול של אבני-חצץ אפורות, ערימה ששום ג'יפ בעולם לא היה יכול לעבור. השארתי את רכבי המפורק אל הרוח -גם היום, גם בשעה הזו, הרוחות הרעות לא חדלו מלנשוב -ולבדי התחלתי להאמיר אל חוד ההר.


היה לי הרבה מאוד זמן לחשוב כשרגלי הרצוצות סחבו את גופי המזיע במעלה הסוקורוב. ההליכה עצמה לא ערכה יותר מחצי שעה, אולם הגוף שלי התארך והתעקם במרחבי זמן אחרים, ושוטט לו בשיח עם כל מי שאי פעם הכרתי.

המרצה למתמתיקה לחש בתקיפות: קודם כל לפשט, אחר כך לכנס.

ההומלס המשונן ברחוב 51 פשט את ידו ועשה לאלבי סיוטים.

דולורס, הדייט הראשון שלי, נזכרה שיש לה דוד חולה בקולורדו ביום בו גילתה שאני בוכה מתוך שינה.

אימי הזקנה נשפה באפה ופיזרה נוצות לרוח.

ראיתי כל טרמפ שעליתי עליו מאז ומעודי. אני יכול לכתוב לכם את שמם עכשיו; את צבע הרכב, את ריחו, את מזג הנהג. כולם לחשו לי מילות עידוד. כולם אמרו שלעולם לא יזנחוני.

ראיתי את ג'רמי בן ארבע, מרכיב משפט מבולבל של לפחות שמונים מילים כדי לקבל שוקולד. את ג'רמי בן חמש, קורא שמות לכל עז, לכל תרנגול, לכל דג (הוא טען שהוא יכל להבחין ביניהם, וכמה שניסינו, מעולם לא הצלחנו להפיל אותו בפח); לכל כפתור בחולצתו ולכל אבן על ההר; את ג'רמי בן השש, כמעט קורא לבד ומתעקש לקרוא ספרים של אבא, מתייאש כשהוא לא מצליח ובוכה כי "כל הילדים מצליחים"; את ג'ימי הנוכחי.

ראיתי את אבי, עדיין שווה לעצמו, עדיין נוקשה.

ראיתי את מייקל איברגוט. אל תשאלו, חבר ישן.

בסופו של דבר ראיתי גם את שלוש-נוצות, אבל הוא לא נע. הוא עמד שם וידיו פרוסות כמו נשר, ולאט לאט הציור שלו דהה, ורק צחוק מופשט מגוף מילא את החלל בו פעם עמד.


*


המיתולוגיה הסוקוהומית מספרת שאחת לדור הצד האפל של ההר מתעורר מרבצו ודורש קורבן להשביע את רעבונו. תמיד הפילו בני השבט את בנו-בכורו של הצ'יף מפסגת ההר לבל יפגע הצ'יף עצמו.


אבל כל זה די טיפשי, אני מניח. 


ג'רמי ישב על קצהו של הסוקוהום, רגליו מתדלדלות למטה בדיוק מן המקום בו שלוש-נוצות עמד. על ברכיו הייתה מונחת בסי, והיא ליקקה את פניו בערגה.

"ג'רמי!" צעקתי עליו. התחושה לא הייתה של הקלה; היא הייתה של כעס. "ג'רמי! כמה פעמים, כמה מאות אלפי פעמים, אמרתי לך לא לעלות על ההר..."

"אבא," הוא זעק, מופתע. "תראה, אבא, מצאתי את בסי. היא הייתה שובבונת אבל מבטיחה להיות טובה."

"ג'רמי, פחדתי עליך. אין לך מושג איך פחדתי עליך, הזיתי אותך מת..."

"אבא, אתה לא שמח שמצאנו את בסי?"

ניקיתי את גרוני.

"אפשר להתיישב?" שאלתי. לשמע זאת ג'רמי צחק, כאילו האב נוטל רשות מן הבן. אז התיישבתי.

"נעים פה, מה?"

"יש רוחות טובות," אמר.

"כן, אני מניח. קריר ונעים."

"תראה, אבא, אפשר לראות את הים."

"אבל לא את גבול האדמה," לחשתי. הוא חג מעלינו, מילא את הכול.

"ומעבר לים, מה יש?"

"עולם אחר. עם אנשים אחרים, ומחשבות אחרות, ולבושים ושמות כה משונים שלא תוכל לדמיין אותם לעולם."

"אבא, אתה בוכה?"

שקלתי את זה.

"לא," אמרתי לו לבסוף. "לא, אני לא בוכה. רק קצת מרטיט אותי לראות איך אותו גלגל חוזר ונימוק וחוזר ונימוק ופתאום מצית הכול בשמחה..." התפרצתי בדמעות.

למשך זמן רב מאוד לא נשמע דבר, מלבד הרוחות השורקות כמו סירנה וקולות יבבותי. אומרים שלא טוב שילדים יראו מבוגרים בוכים, אומרים שזה מערער לא את הביטחון ואת ההיררכיה החיוניות, אבל לא היה נראה כאילו לג'רמי איכפת; הוא שיחק עם העיזה שלו. נתתי לטוהר לשטוף אותי וזרום הלאה דרך עיניי. לא ניסיתי לעצור אותו; לא הייתי מועיל לו הייתי מנסה.

לבסוף נעמדתי. "תגיד," אמרתי לו, "אז תגיד לי, איך בכלל הגעת לפסגה כל-כך מהר? נסעתי אחריך בג'יפ, והשגת אותי."

"בסי הובילה," הוא עונה. סוג משונה של תשובה, אבל מצד שני גם השאלה לא הייתה לגמרי הוגנת. מה זאת אומרת איך הגיע. הוא בן שלי. לא כן?

"בוא, ג'רמי," אמרתי לו, "נחזור הביתה. עכשיו כשבסי חזרה אפשר כבר לחזור."  

 התחלנו את דרכינו למטה; היה בג'יפ עוד די כוח חיים לירידה.

"אם אתה רוצה," אמרתי לו, "אני אכין ספגטי לארוחת ערב."

"אוף, אבא, למה אי אפשר שוקולד?"


את כל ימי עשיתי בצל הצד הנכון של ההר.



השלמה מיתולוגיה שכול

© כל הזכויות ליצירה שמורות לשחר פרידמן
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"א ניסן ה´תש"ע  
באמת שאין.
סחבת אותי לאורך כל הסיפור המיתולוגי הזה, והייתי מרותק, כמו שלא הייתי הרבה זמן.

מה אפשר להגיד?

מעולה. 

נתנאל.
(נ"ב
מה שכן, היה כדאי לעשות טיפ-טיפה הגהה קודם. יש כמה שגיאות כתיב וכמה טעויות פה ושם.)
י"ד ניסן ה´תש"ע  
לסיפור הנפלא הזה. התגובה הקודמת הייתה קצת חסרה, לטעמי

טוב, נתחיל מההתחלה.
מאוד אהבתי את הפיזור של הסצנות, כי זאת באמת הצורה שמוח של אדם חושב, אסוציאטיבית. קפצתי עם הדמות מזכרון לזכרון בלי להתבלבל, להפתעתי [כי קפיצות כאלה בדר"כ כן מבלבלות קצת], והכל עבד פרפקט- זכרתי מה שצריך לזכור, לא הבנתי מה שמוסבר לאחר מכן.

מה שמוביל אותי לנקודה הבאה-

סגירת מעגל, פשוט מופלאה. קצת התאכזבתי, ואני יודע שזה ישמע אכזרי, שלא קרה מה שחשבתי שיקרה לג'רמי. אבל יותר טוב ככה. כי זה מאוד מדגיש את העניין של הסיפור הזה, הקידמה שנכנסת בכוח למסורת; למרות שע"פ המסורת קורה מה שקורה לבן הצ'יף, העולם התקדם, וכיום, אפשרי גם שלא יקרה.
(ושוב, מעניין לעניין באותו עניין-)

גרמת לי להתגעגע לעולם שמעולם לא חוויתי. גרמת לי להתעצב על העולם הזה, שגווע לאיטו, מתנוון. באמת העצבת אותי.
[הפעם האחרונה שקרה לי משהו כזה הייתה בשר הטבעות. לא הסרט ח"ו, הספר.]

באמת סיפור נהדר. מועדף.
נתנאל.
י"ד ניסן ה´תש"ע  
ממש תודה...
פחדתי שבאמת זה יהיה מבלבל מדי ואני מודה לך שהשבת את ליבי.
אם גרמתי לך להתגעגע לעולם שגם אני עצמי לא הכרתי, זה הישג גדול מבחינתי.
באמת העיקר זה ההשלמה של הארי בסוף עם המוות של אחיו.

אספר לכם את הסיפור של היצירה הזאת. הייתי תלמיד שיעור א' בעתניאל והחברים שלי הרגישו שמרוב לימודים ותחינת חומר אין לנו זמן לדבר מלב אל לב. יסדנו חבורה שנפגשה כל יום חמישי לצורך זה. אחרי כמה שחנ"שים ודברים דומים צץ הרעיון שנעשה יצירה בסיבובים - מישהו אחד יצור סוג אחד של מדיה, השני יעשה יצירה אחרת על בסיסה, וכן הלאה. חבר שלי התחיל וצייר הר גבוה, שלטענתו הוא לקח מנוף ילדותינו בגוש עציון, והעביר את זה אליי. הסתכלתי עליו ולאט הרעיון נרקם לי בראש - הר אפל, אובדן, וכן הלאה. כתבתי את זה (מלא בשגיאות כתיב במיטב המסורת) והעברתי הלאה, אבל שם היצירה המסתובבת שלנו נתקעה.
כ"א תמוז ה´תשע"ב  
איזה כיף שנתקלתי בו!
אתה כותב מעולה, עלילה טובה, דימויים חיים, ויצירת רקע מצויינת.
מה שכן, קצת שגיאות כתיב וחבל, כי זה באמת אחד הסיפורים המיוחדים שקראתי.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד