המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
נדיר שגברים בוכים / זליג שפיץ
בביכורים מאז כ"ד אדר ה´תש"ע

 

תשעים ושבע תפילות עלו באותו לילה מרחבת הכותל המערבי. לילה סטנדרטי, או אם להשתמש במילה המגעילה, שגרתי. כלומר, לא מסחרי כמו ערב סוכות או שומם כמו אחרי התפרעויות בהר הבית; לילה של סתם אמצע שבוע באמצע השנה. לילה שהחל בשמונה בערב וביקרו בו בערבוביה חרדים, דתיים לאומיים, כמה תיירים ויותם.

מה שתמיד השתוקק יותם לדעת היה עד כמה התפילה שלו באמת שונה משל השאר. הרי אם להודות על האמת, התפילות מתחלקות בדיוק לשני סוגים: לזיווג הגון, או של ברי המזל שכבר התקדמו - לפרנסה. יותם היה משוכנע שיש לצורך העניין שתי קופסאות בשמיים, בהתאמה, אליהן ממיינים מלאכים את התפילות לפי סוג מבלי לקרוא אותן אפילו. מחלות, כדורגל ולוטו הולכות לקופסה קטנה יותר, "חריגים".  

הוא תהה, איפוא, אם 'לז"ה' ("לזיווג הגון" - ז.ש.) אחת יכולה בכלל להיראות שונה מחברותיה. אם גם כשמגיעות אלף כאלו ביום, באמת תינתן תשומת לב מיוחדת לאחת שהיא אמנם מיוחדת. ואולי, שאל את עצמו, זו בכלל אגואיסטיות מצדו להרגיש שהתפילה שלו היא אמנם מיוחדת. רק בגלל שכל כך כואב לו, בגלל שנדמה לו שהסיפור שלו באמת שונה, או כי הוא היחיד כרגע ברחבה שבוכה. האם לא לכולם נדמה שהם במרכז הזרקור? שהם הם הסיפור המשמעותי תחת עינו הבוחנת של אלוהים?  

זה לא עוד סיפור על רווקות מאוחרת. הרי נדיר שגברים בוכים. היה נדיר גם עבור יותם עצמו לאחוז באבנים החמימות והדביקות ולבכות דמעות אמיתיות. הוא אפילו לא בכה על עצם העובדות והמספרים. לא הפריע לו שמבין חברי השיעור בישיבה רק הוא, ניתאי, נדב ורפאל נותרו רווקים, כאשר מבין הארבעה ניתאי מצהיר מעל כל במה אפשרית שלא יתחתן לעולם, נדב יצא כבר עם כל בנות כפר גנים שעברו את כיתה ו' ורפאל מתקלח רק לכבוד החגים. כי לו עצמו לא הייתה, על פניו, סיבה לדאגה. בניגוד לחבריו, כלפי חוץ הייתה הרווקות שלו בגדר תעלומה. הוא היה תכול עיניים, גבוה ויפה. הרבנים הסכימו שהוא מוכשר, החברים הודו שהוא נפלא, ולידו בייניש ממוצע היה רגיש כמו בצק עלים. בנות התעניינו לגביו. דודות ניסו לדחוף לו מכל הבא ליד. הוא לא היה מחשוכי ההצעות, המיואשים מנהר הפניות שהזכיר נווה מדבר קטן. הוא היה מאלה שבעיניי הסביבה נחשבים מבוקשים, שלא מוצאים למרות שאותם כולם ירצו.

בדרך כלל, אגב, אלה הם תמיד המקרים הכי קשים.

שעה אחרי שבכה מול האבנים כבר ישב בדייט. ממש ככה, שעה אחרי, בקלות בלתי נסבלת הזורה מלח על כל החתכים שלו. חלומם הוורוד של כל המתקשים; בית קפה סולידי, פאתי תלפיות, שולחן ליד החלון, בחורה בשם מוריה.

מתבונן מהצד לא היה מאמין שלבחור שיושב כאן הייתה מתישהו בשבוע האחרון סיבה לבכות. היא הייתה יפהפייה. משפטים, שנה ב'. שיער גולש, גומה בלחי אחת, השאר לא משנה. יותם הפגין ביישנות נימוסית. אפילו שכבר נפגשו כמה פעמים. השפיל מבט אל הקפה שלו, חשב לאט מהרגיל, חיפש את ההשתקפות של עצמו.

"וחיים אקדמאיים, לא מושכים אותך?" התעניינה בעדינות, משתדלת לא להישמע כמותחת ביקורת. "אם הגעת לשיעור ז' בישיבה בטח ראית את הרוב כבר יוצאים לאוניברסיטה. אתה נשארת. זו אמירה כלשהי, לא?"

העיניים שלה היו על שלו, מקוות, אבל הוא בהה דרך החלון. "לא בהכרח," אמר בקושי.

לא מגיע לה, חשב ובחש מבלי ליהנות ממראה הקצף מתערבל. לא מגיע לה להיתקע עם מישהו כמוני. כל כך פתוחה לדעות אחרות, כל כך מיוחדת, וזורמת, תצטרך ללכת איתי שלב אחרי שלב. כל כך משתדלת להחיות את זה לבדה, לפצות על כל מה שאני...

"קשה לצאת החוצה," הוא אמר וכפה על עצמו להביט בה. "אני פשוט לא מוכן עדיין לצאת."

היא הנהנה. התרשמה, למען האמת. "אני חושבת שזו גדולה להיות מסוגל להודות בזה."

"תודה," לחש, כמעט מאוכזב מהסירוב שלה למצוא בו חסרונות. באיזשהו מקום, ניסה בכלל להקל עליה. לעזור לה לדחות אותו. לכל אורך השיחה הוא העמיד אתגרים, צינן התלהבויות, אבל היא התעקשה באומץ לחתור למגע. העיניים שלה התעניינו, שלו היו כבויות. וכשפתחה בשטף דיבור על גישות ביהדות, הרשה לעצמו להסתכל בה ארוכות ולנתח את פניה. מבלי לשמוע מילה ממה שאמרה, התעמק בשפתיה הנעות, בשערה הגולש והתחנן להבין איך זה הגיוני. איך לעזאזל זה הגיוני.



נדב הגיע מאוחר. יותם שכב על הגב בחדר כשהדלת נפתחה ואלומת האור בקעה פנימה. הוא שקל להעמיד פני ישן, אבל בחר שלא.

"לא משהו," אמר נדב לפני שיותם הספיק להתעניין. "אני אתקשר אליה מחר ואחתוך."

"אהא," אמר יותם, בדיוק כמו כשהגיב בליל האמש. נדב חזר אז מחתונה וסיפר שמישהי מצאה חן בעיניו. הוא שאל עליה, והתברר שהיא בדיוק סיימה קשר והיא מעדיפה להמתין קצת לפני שתיענה הצעה חדשה. יותם הניח שהיא התכוונה כנראה ל"המתנה" מהסוג של בין בשר וחלב.

אבל כרגע הדבר החשוב היחיד היה שנדב לא יתחיל לספר איך היה.

"אז אנחנו יושבים שם, מתחת ל'מפלצת' בירושלים, ומדברים ומדברים, מסתבר שהיא מכירה את נועה גולדברג, איזה קטעים, זוכר? ואת נאוה פיין גם כן."

אם אעצום עיניים, חשב יותם, אולי נדב יפרש את זה ככאב ראש. החדר די חשוך, אולי הוא בכלל לא ישים לב. 

"אחר כך הלכנו לקפה, היה נחמד, וכל הזמן היא מסבירה לי על שיוויוניות, ועל כמה ש" - הוא עיווה את קולו לצייצני, "הזכר והנקבה שווים בערכם אף אם לא במהותם."

יותם שמע בד נוחת על משענת הכיסא שלידו. הוא עצם עיניים יותר חזק, התרכז בשחור. אל תחשוב על זה, אמר לעצמו ברוגע. הכל בסדר.

"ואז אמרתי, נעשה לה קטע. בסוף כשהמלצרית באה עם החשבונית - היי, אתה איתי בכלל?"

והוא השתתק. רק עכשיו גילה יותם שהוא צמוד לקיר ומצונף. "מה? איתך, בטח איתך," הסתובב לכיוון נדב, עדיין בעינים עצומות. תמשיך לדבר, התחנן בליבו. אל תתעקש. אבל קולו הצורמני להחריד של הפלורוסנט נשמע לפתע, והתבהרות אדומה ונוראית פשטה על עפעפיו. הוא פקח עיניים. הסתנוור מהאור הלבן והמגעיל. הוא ראה את נדב עומד ליד המתג, בגופייה.

"מה יש לך, אתה לא מרגיש טוב?"

"תכבה את האור, נדב."

"תהיה איתי רגע. המלצרית משאירה חשבון, ואני לא זז. לא זז. והיא מסתכלת עליי, ואני עליה, ושנינו לא זזים, כמו ב'פריז' כזה, מחכים לראות מי ימצמץ קודם."

הגופיה קצת גדולה עליו, זה המידע היחיד שיותם הצליח לעבד לפני שניסה לחשוב על מילוט. אם יעצום עיניים עכשיו זה יהיה חשוד עד מטומטם.

"ואז אני שואל אותה, את מחכה שאני אשלם, נכון? והיא מתחילה לגמגם, בעיקרון שלחתי יד לארנק, אבל אתה יודע, דייט ראשון, אז חשבתי..."

"כן, דייט ראשון," סינן יותם בטמטום ותר בעיניו אחר פתרונות אפשריים ברחבי החדר. אני לא חייב בכלל להסתכל. מי אמר שחייבים להסתכל על מישהו כשמדברים איתו, אני אעמיד פנים ש...

נדב התמתח לאורך משהו שנראה כמו נצח, ופתח את הארון. הוא שלף משם מגבת ארוכה בצבע כחול כהה עם ריקמת 'נדב רוזמן'. הוא פיזר את שיערו, היה לו שיער עד הכתפיים, לנדב. נכנס אל המקלחת, פתח את זרם המים, ובזמן שאיפשר להם להתחמם יצא החוצה חזרה. "אמרתי לה, כולך קשקושים. אתן הפמיניסטיות מצפות לשיוויוניות, אבל בדייט הראשון לא מוכנות לצאת עם מישהו שלא משלם. עם הכלל אין לכן בעיה. אני צודק או לא?"

יותם לא יכל ממש לשלוט על התגובה, זה היה אינסטינקט מובנה לשיחה עם צודקים. הוא הביט בנדב והתכוון למשוך בכתפיו. אבל זה היה הרגע בו הוריד נדב את הגופייה.

"שיט - נדב!" הוא צעק, והסיט את מבטו כאילו ננשך ממשהו.

"אה?"

"כבה כבר את האור המסריח!" הוא זעם. ליבו החל לפעום בחוזקה, והוא הרגיש חום בפניו. "מה כל כך קשה בלכבות אור?"

אתה לא חייב להסתכל. אתה חייב להשתלט על עצמך.

"מה יש לך?" החזיר נדב. "מה היא עשתה לך שם בתלפיות?"

"תעוף, תעוף כבר למקלחת," יותם צעק, אבל הסתכל ישירות. ישירות ישירות. שנא את עצמו, שנא את נדב. ורצה. ושנא את עצמו עוד יותר.

"אין לי מושג מה אוכל אותך." נדב אחז במגבת ונכנס למקלחת. יותם זעף, טמן את פניו במיטה, ושמע איך רעש המים שעד לאותו רגע פגעו בקולניות בקרמיקה משתנה פתאום.


בשלוש לפנות בוקר הפלאפון רטט. עירני לחלוטין מתחת לשמיכה, יותם הסיט את מבטו אל המכשיר שזהר פתאום באור לבן-כחול. הוא בחן את הצג. יעלה.

"היי."

"היי." קולה היה צלול אך זהיר, הוא הרגיש שהיא מגששת לבחון את מצב רוחו.

"גם את לא יכולה לישון?"

"הלוואי. אני מתה לישון. רק עכשיו סיימתי לערוך עבודה."

הוא המהם בתשובה. במיטה לידו, נדב התהפך.

היא שאלה, "איך היה עם מוריה?"

"היא בחורה טובה."

"אמרתי לך. אתם מתכוונים להמשיך?"

הוא שתק. לראשונה בחייו הבין את המושג "זמן אוויר".

"יעלה..."

"יותם, נשמה. תקשיב. שמעתי היום על מישהו."

"על מישהו?"

"מוסמך. הוא יכול לעזור לך. עם הבעיה שלך."

"תני לי לנחש," יותם הידק את השמיכה סביב פניו. "הוא גר בארץ עוץ."

"רעננה. מפנים אליו מ'עצת נפש', אומרים שהוא עזר להרבה אנשים."

"את מדברת מידיעה או שזה ממש כתוב בפרוספקט שלו?"

היא צחקה, אבל יותם עצם עיניים. נשף אויר חם אל הפומית. לא היה לו כוח אפילו להתנגד.

"מה, בתשלום?"

"כן, טוב..." לראשונה נצטננה התלהבותה. "זה החיסרון. הוא קצת יקר..."

"הו, את זה אני כבר מת לשמוע."

"מאתיים ארבעים שקל לפגישה. אבל זה רק בגלל שהוא ממש מבוקש."

"כן? איפה, בכלבוטק?"

"די, נו. תבטיח שתחשוב על זה." 

"סביר להניח שכבר יתקשרו מהבנק להזכיר לי."

"על הפגישות," צחקה.

הוא צחק גם. היה לו נעים לדבר איתה. הוא כאב שהחיים לא יכלו להיות רק שיחות טלפון ארוכות בלילה. הוא התעצב מכך שמתישהו יהיה עליו לצאת מהשמיכה.


מיקי טען שהוא ידע כבר משלשום, נדב לא האמין גם עכשיו.

אבל ניתאי התארס.

דורון הסביר כידען למתקהלים סביבו בארוחת בוקר שניתאי פשוט ראה אותה בדוכן פלאפל ו'הבין'. שעד היום הוא טעה, שיש דבר כזה אהבה אמיתית, שאת זה הוא היה צריך תמיד. הוא לגם מהתה שלו, דורון, זאת אומרת; נהנה מהמעמד השמיימי הזמני של 'החבר הכי טוב של המאורס הטרי', וסיפר שניתאי פשוט פנה אליה ושאל אם היא רוצה לצאת איתו. התברר שהיא בדיוק סיימה קשר והיא לא יודעת מה לומר, אבל לאט לאט...

"שככה יהיה לי טוב," אמר מישהו ליותם בטלפון. "חשבתי שהמיטה בחדר שלושים ושמונה לא תתפנה בחיים."

יותם חייך וניתק. ממילא היה צריך לסיים. הוא עיין שוב בפתק שלפניו ווידא שהוא מול הבניין הנכון. מבין מקרים רבים, זו הייתה דוגמא ליום שבו אינך רוצה להתבלבל בדלת.


היה לו זקן קצר מאפיר ומשקפיים עבות. יותם תהה אם יום אחד יהיה מטפל לנטיות הפוכות במגזר הדתי לאומי שלא יראה בדיוק אבל בדיוק ככה. היה ברור לו שהמשקפיים העבות הם חלק מהגדרת התפקיד. שחלק מהפרוצדורה של ההסמכה לג'וב הזה הוא לקחת טפסים ולהחתים עובדת של אופטיקנה על הצהרה שהוא פנה אלייה.

החדר בו ישבו בצוותא היה בעצם המרתף, והוא היה מעוצב באופן ורוד ומרגיע למדי. הספה עליה ישב יותם הייתה קטיפתית ונעימה, ועל הקירות מסביב היו תמונות נוף שסביר להניח שלא באמת קיים. לגבי כל הוורוד שהיה על הטפטים, ועל השטיח, ועל המפה שעל השולחן הקטן שהיה ביניהם - יותם קיווה בכל מאודו שזה מעוצב ככה רק במקרה.

המטפל, שלמה גרוסמן שמו, הניח תה ועוגיות והתרווח בכורסה משלו. הוא נתן ליותם להתאקלם למצב החדש לפני שפתח את השיחה.

"למה הגעת אליי?"

רציתי לברר איפה השגת את חולצת המשבצות המשגעת הזאת, רצה יותם לומר.

"נטיות הפוכות."

"אתה סובל מנטיות הפוכות."

"כן."

"אני מבין." היה לו קול חד-טוני ומרגיע. יותם העריך את היכולת להגיב קודם כל ב'אני מבין' פשוט, בלי להביע תדהמה, בלי להתנהג כאילו זה סוף העולם. המטפל הנהן במשך כחצי דקה, ואחרי שיחת חולין קצרה על כמה זה חשוב לבוא ולהתייעץ, אמר, "למה אתה חושב ככה על עצמך?"

יותם חשב על השאלה ולא הצליח לענות עליה בתחילה. מה זאת אומרת 'למה'? "אני פשוט יודע. זאת אומרת, אני כבר מכיר את עצמי."

"אבל לפעמים אנחנו לא באמת יודעים מה אנחנו מרגישים," הסביר גרוסמן. "לאדם יש נטייה לקבוע עובדות לפי תיאוריות, במקום לעשות ההיפך, לגבש את התיאוריות אחרי שכל העובדות בפניו."

יותם אמר, "אני לא חושב שזה המצב."

גרוסמן בחן אותו בערבוביה של סקפטיות וויתור.

"בסדר. בוא נתחיל מההתחלה. ספר לי איך זה התחיל."

יותם בהה הצידה וניסה לחשוב מה לספר. "בתיכון הייתה לי חברה. מישהי בשם יעלה. ולא ממש הרגשתי-"

"לא, לא הבנת. אתה מספר לי מתי התחלת להבין ש-?"

"כן."

"זה לא מה ששאלתי."

יותם שתק.

"שאלתי איך הכל התחיל. ואני מתכוון לאותו מאורע בילדות או בנערות שלך, שגרמה לך לחוש מודע כל כך למיניות שלך עד שהגעת למצב של בלבול."

"מאורע?"

"נכון."

הייתה שתיקה. גרוסמן לא דחק בו לדבר מהר. אבל טוב, לו כל שנייה הייתה שווה ארבע אגורות.

"אני לא בטוח שאני יודע למה אתה-"

"נסה להיזכר, יותם. חשוב על העשור הראשון שלך, או תחילת השני. אני רוצה שתחשוב על זה עד הפעם הבאה שניפגש. אולי ראית משהו שזיעזע אותך. בטלוויזיה? בתמונה? בבית?" אתה המילה 'בבית' הוא הדגיש במזעור עיניים, כמישהו שנותן רמז בחידון.

יותם אמר, "בסדר. יכול להיות שהיה משהו כזה. אני אחשוב."

הם דיברו עוד חמישים דקות. על גברים, ועל נשים, על ביטחון ועל זוגיות. אבל המחשבה של יותם כבר נדדה. אל העשור הראשון. אל תחילת השני. גם אם לא הרגיש שהוא קרוב לפתרון, לפחות עכשיו היה לו על מה לחשוב.


הוא ונדב השלימו בערב.

זה מאוד קל עבור בחורי ישיבה להשלים. פשוט מתראים יממה אחרי ומדברים על דברים אחרים. מדחיקים, ושום דבר כבר לא קיים. בעשר בלילה חזרו אל החדר ונדב כבר סיפר לו על הבחורה החדשה שהוא הולך לצאת איתה מחר. ראה אותה בחנות למכשירי כתיבה וברר עליה. התברר שהיא בדיוק סיימה קשר והיא מעדיפה זמן עם עצמה, אבל אחרי שיחה קצרה הם החליטו לצאת.

"ומה עם מוריה?" נדב שאל וטפח על הגב שלו. יותם, שהרגיש קצת יותר שלו ומפוייס עם עצמו, חייך בעייפות ותקע את המפתח שלהם בחור המנעול. "מוריה," אמר רפות, "מוריה בחורה טובה."

הם יצאו שוב למחרת. בדרך אל המקום שקבעו, הוא לא הפסיק לעשות את שיעורי הבית.

גיל אחת עשרה. כיתה ו'.

הוא תהה אם הכל מונח שם, באותו אחרי צהריים מלא צחקוקים וסקרנות. הם חמקו מהשיעור החמישי, גלעד, נחומי והוא, והתחבאו בפינה הסודית שלהם בתוך השיחים הענקיים בפארק. בהתחלה סתם נהנו בריגוש שבלהתחבא, להיעלם, וריכלו על אנשים, דיברו שטויות. רק אחר כך, כשכבר נהיה משעמם והם היו עייפים, ושכבו על הגב בתוך החושך הירוק שהעניק הענפים הכבדים, והוא אפילו לא זוכר אפילו איך הם הגיעו לנושאים האלה, אבל נחומי החל להסביר דברים שלא היה להם מושג עליהם. בין גבר לאישה. להסביר "הכל", כלשונו. והם, בהערצה שאינה יודעת שובע, בתוך אווירת סודיות נדירה ותהומית, בלעו את דבריו בצמא. גלעד התמלא הרהורים ושאל שאלות, יותם לעומתו חשב שזה דוחה. הוא חשב על זה בדרך הביתה וגם ביום שלמחרת, ואם להודות על האמת, וזו האמת, יש משהו שמאותו אחר צהריים ממש לא חזר יותר להיות כמקודם לכן.

מוריה הבחינה בו ונופפה אליו.

הוא חייך. ונופף אליה חזרה.

באותו ערב דיברו המון על הילדות. על דברים שחוו וכמה הם נשארים בתודעה. בין השורות, בתוך שטף דיבורה, התאמץ יותם להביט בה עמוקות בלי שתשים לב. אם זה פגע ביכולת ההקשבה שלו, היא לא חשה בזה. הוא הסתכל בפניה ושאל את עצמו אם יפריע לו לחיות איתה. בסופו של דבר, היא חיננית. ויש לה גומה. והדברים שהיא אומרת הרי כל כך נכונים בעיניו, הוא באמת מתחבר אליהם, אז כמה רע יכול להיות אם יתייחס אליה שותפה לחיים. הוא חייב להשתוקק? להשתוקק למה? האם משהו חסר לו עכשיו?


נדב חתך עם הבחורה מהחנות למכשירי כתיבה, אבל הכיר מישהי בבית דפוס לעלוני שבת. הם דיברו קצת ליד המכונות והוא גישש בעדינות על "מה קורה איתה". התברר שהיא בדיוק סיימה קשר ומתלבטת אם להתמקד בלימודים עכשיו, או בכלל למצוא עבודה. אבל בסוף הם קבעו דייט. הם יוצאים מחר ל"ארומה".

יותם המתין בסבלנות עד שנגמר הנאום ואז נכנס למיטה. הוא שכב ער זמן רב וניצל את השקט כדי לנבור בעבר שלו. שנים ישנות צפו ועלו בדמיונו, ימים ואירועים שכמעט שכח. הוא תהה אם התשובה באמת נמצאת שם. הוא ניסה לצפות איך ירגיש כשבאמת ידע מהו הארוע המכונן שהרס את חייו. האם ירגיש הקלה? האם זה יעזור?

בין לבין חשב על מוריה. לאט לאט, באיזכורים, כמו מישהו שמנסה להרגיל את עצמו בחוויה שנויה במחלוקת, הוא התקיל את עצמו בדמיון דמותה אחת לכמה דקות וניסה להבין כיצד זה משפיע עליו. האם מתפשטת אצלו חמימות? דקירה של שמחה? הוא לא ידע לדייק. זה היה מעורפל. מנגד, מה אמור להרגיש מישהו כשהוא מאוהב? געגוע עז? כמיהה לפגישה הבאה? זה היה מספיק מסובך גם אם היא הייתה מושכת אותו...

זה לא שקר? שאל קול בתוכו, אבל רק מאוחר מאוד בלילה. זו לא תרמית עצמית דבילית לכפות עליהם את הקשר הזה? האם הגיוני שהוא ישכנע את עצמו לרצות אותה? האם יש סיכוי שהיא תרצה אותו אי פעם בחזרה?

זמזום חד ואור בוהק מתחת לשמיכה. יותם שלח יד אל הפלאפון, התקבלה הודעה חדשה. יעלה.

היא אמרה שאתה מוצא חן בעיניה.


                                       *


כשהיה בן שבע התחתנה אחותו הגדולה. כולם שמחו, וגם הוא נדבק בפרץ החיוכים וקריאות האושר. בסתר ליבו, לא הבין על מה כל הרעש. כמובן, הבחור היה נחמד ויותם מאוד אהב לשחק איתו. ועם זאת, התקשה להבין את הביג דיל שבשמחת נישואין. מה, הם שמחים לעבור לגור ביחד? טוב, יש בזה משהו כיף, הודה וניסה לדמיין כמה כיף היה אם הוא וגלעד יכלו לישון כל יום באותו חדר ולשחק מתי שרק ירצו. ובכל זאת. הוא התקשה להאמין שמדובר פה על זמינות של חבר. על מה הם שמחים כל כך? כל האושר, והחיוכים, והנשיקות, והמתנות.

לא מיותר?

הוא שר "עוד ישמע" בדבקות והתלהבות כשניתאי נכנס לאולם השכור לבוש בחולצה לבנה עם דוגמא של פסים. מרזה אותו פסים, ציין יותם לעצמו. חבל. היה צריך ללבוש משהו חלק כדי להבליט את טיפת הנפח שעוד יש לו. ואפודה בצבע בהיר מעל. אם הוא היה קרוב יותר לניתאי היה מלביש אותו בעצמו. הוא הביט בחתן השמחה המעניק חיבוקים וידע שכל זה רחוק ממנו עכשיו לגמרי. כרגע מוטל עליו רק להיות מאושר.

זה היה אירוע צנוע ויפה. ריקודים, קייטינג לא רע וכמה דברי תורה. אחיו של ניתאי דיבר באריכות. יותם הכין לעצמו כוס קפה והביט בו נואם על נפלאות ההשגחה, ושמהסיפור הזה אנחנו לומדים שאדם לעולם לא יכול לקבוע מראש מה יהיה גורלו ומתי יהיה מאושר. יותם תפס פינה ונשף על המשקה הלוהט. האח היה נאה מאוד, לבוש בחליפה לבנה ועניבה מפוספסת. שערו היה מסורק שמאלה בקפידה. ידיו נעו בהתלהבות עם קצב דיבורו. הוא ציטט מובאה מפרשת השבוע, וחזר חזור והדגש על קדושת קשר הנישואין בעיני הבורא, ולעומתן על האנטיתזות החמורות המכונות ללא פשרה "תועבה". פתאום שרף הקפה בלשונו של יותם. הוא הניח אותו ויצא החוצה.


"ספר לי על ההורים שלך," ביקש המטפל.

יותם שיכל את רגליו על הספה הוורודה. הוא הרגיש מעט יותר ביטחון מאשר בפעם שעברה. "מה מעניין אותך לדעת?"

"הכל. זכרונות ראשונים מהילדות, קווי אופי, נקודות חוזק וחולשה. תתחיל מנקודה כלשהי ותמשיך אסוציאטיבית."  

זה לא יכול להיות קשה מדי. יותם נשען לאחור וניסה להיזכר. הוא חשב שיועיל לו לעצום עיניים אבל הביכה אותו המחשבה לנסות.

גרוסמן חיכה בסבלנות.

אמא ואבא שלו. יותם חייך פתאום. וואו, זה כל כך רחוק.

"היא לא הייתה בבית הרבה," הוא אמר לבסוף. "היא עבדה."

הוא ראה פתאום את דמותה עם אפרכסת הטלפון צמודה לאוזנה, נוזפת באסרטיביות בפקיד סורר. מלהגת, יורה טיעונים, חולפת על פניו במהירות כשידיה העסקניות אינן פוסקות מלעבוד. אל הברכיים הוא היה מגיע לה, נועץ בה מבטים לומדים וסקרנים. הוא היה שואל שאלה והיא הייתה עונה ברצינות ראויה, אך תמיד בחיפזון, בדרך לעשות משהו חשוב. בלי מספיק זמן לעצור ולהביט בעיניו.

יותם אמר, "היא הייתה עסוקה." 

"במה היא עבדה?"

"חברת פרסום. היא עושה את זה עד היום, והיא טובה במה שהיא עושה. אני חושב שבזכותה גדלתי בלי להרגיש מחסור. היא דאגה שיהיה לי טוב."

גרוסמן ליטף את זקנו וחשב.

"איך היו היחסים בינה לבין אביך?"

"טובים. אבל תכליתיים. הם לא ממש היו מדברים על נושאים שלא קשורים לעבודה, לשגרה, לארוחת ערב. אמא שלי לא אהבה להתעסק בשטויות..."

גרוסמן חייך. "אני חושב שהיא הנהיגה את הבית, לא כך?"

יותם חשב על זה. הוא לא ידע אם "להנהיג" זו המילה הנכונה. הוא לא היה בטוח. הוא כן הצליח לדמיין את אביו עם סינר יותר מאשר את אימו והוא תהה אם לזה גרוסמן מתכוון.

"אתה חושב שבגלל שאמא שלי הייתה הדומיננטית...?"

"אין לי ספק שזה השפיע. כמו שאין לי ספק שעדיין עליך למצוא את האירוע שגרם לך להתחיל לנטות. את האירוע הזה אנחנו צריכים למחוק מהתודעה שלך. להעניק לו את הפרופורציה הראויה לו. אבל גם יחסי הכוחות בבית, גם הם מעצבים את נפשו של ילד קטן. אתה מבין למה אני מתכוון?"

הוא הבין.


בן שלוש עשרה.

הם יושבים במעגל, מול המדורה המקפצת, ומדברים על בנות. מלחששים. ממתיקים סוד. לראשונה נפרצים סכרים. גדי חושב על בת אל. כבר הרבה זמן, דלוק עליה אפילו. יותם הבין שיש וידויים שאי אפשר לומר בזמן אחר, שביום רגיל המילה "דלוק" הייתה סוחטת מבט של בוז וגם כמה ירידות. אבל כאן, מסביב למדורה, הייתה אחוות גברים. היה מותר לדבר על הכל. והם דיברו.

הם דיברו על יפעת, הסכימו שהיא חתיכה. נועם חושב להציע לה. נחומי אמר שאין לו סיכוי, שהיא בכלל חברה של יוני אחד מרעננה. נועם אמר שאין מצב, בסוף הם יהיו חברים.

ואז נחומי שאל, "ומה איתך, יותם?"

ויותם חייך. חייך כי הם חייכו, כי לא רצה לצנן את התלהבותם הלוחשת כגחלים. חייך למרות שלא הבין מה הביג דיל, או מה יפה בבת אל ובשביל מה להשקיע דקה ביפעת. חייך כממתיק סוד, ואמר, "אין לי מושג."


הוא צעד עם מוריה לאורך הטיילת של ארמון הנציב. הם שתקו. יותם מצא עצמו מתפלא על שהשתיקה קלה כל כך, על שלא מקנן בו פחד מרגעים מתים, על שנדמה שהיא פשוט לא דורשת את זה ממנו.

ואולי, חשב בעצב, פשוט לא מספיק אכפת לו להפסיד אותה.

הם התיישבו על ספסל בפינה שלא הייתה חשוכה מדי ולא מוארת מדי.פינה בדיוק. מוריה הרכינה את ראשה מטה, כאילו מתוך פשטות, כאילו מתוך ענווה. הוא לא הרגיש צורך לדחוק בה לומר משהו, כפי שהיא לא דרשה זאת ממנו. היא נתנה לו ללכת בקצב שלו. אבל בסוף הרימה אליו זוג עיניים, ושאלה "מה חוסם אותך מלהפתח אליי?"

הוא הביט לתוך עיניה. זה היה פרק הזמן הכי ארוך שעשה זאת מאז שהחלו לצאת. האינסטינקט הראשוני היה להכחיש, לומר שאולי נדמה לה וכנראה הם צריכים זמן. אבל הוא לא עשה זאת. הוא הרגיש שהיא ראויה ליותר. מבטא כך באופן הטוב ביותר את תשובתו, הוא פשוט המשיך להביט.

"זה בסדר," היא לחשה. "זה לא חייב להיות עכשיו. עדיף שזה יקרה מתוך שלמות ולא מתוך מהירות."

ספר לה, דחף הקול בתוכו. אותו קול מ'אתה לא חייב להסתכל', 'זה רק שוקולד, אתה יותר חזק מזה', ו'יום אחד אולי תימשך לנשים'. ספר לה הכל. אתה לא יכול לשקר לה לנצח. ספר לה, המשיך הקול והפך להיות תובעני, ואז נראה אם באמת כלום לא מפריע לה, נראה איך היא מתמודדת עם מבחן אמיתי.

פתאום הוא הבין שהוא לא רוצה לאבד אותה. כי חוץ מלהביט אינו יכול לעשות דבר. כמו בשתיקה שליוותה אותם עד עכשיו, הוא פשוט פוחד לומר את המילה הלא נכונה, להיפתח טיפה יותר מדי ולהפסיד הכל. להפסיד את האשליה המתוקה הזו דמות בחורה נפלאה ומושלמת שבאמת רוצה אותו.

היא לא תרצה אותו יותר אם יגלה לה את האמת.

"יותם," היא אמרה ברוך. "ספר לי כבר. ספר לי שאתה הומוסקסואל."

בתחילה חשב שלא שמע טוב. רגע לאחר מכן נותר לו רק לקוות לכך. לחייו להטו והוא הרגיש שהירך שלו רוטטת באי תחושה; אחר כך יתברר שאמנם זה רק הפלאפון, שבהודעת אס.אמ.אס בישר על אירוסיו המפתיעים של רפאל. מצא לו בחנות לסבונים ריחניים מישהי שלא ממש אכפת לה מהיגיינה, בדיוק יצאה מקשר אבל חיפשה משהו נועז. וגם אז יותם ישמח, אבל ישמח קודם בשלו, כי יש מישהי שיודעת שהוא הומוסקסואל אבל יוצאת איתו, ורוצה אותו, ומסתכל לו בתוך העיניים ולוחשת לו ברוך.

"זה בסדר, יותם."

הוא הרגיש נמלים זוחלות על כל גופו. "איך את יודעת?"

"לפעמים בנות מרגישות," חשפה גומה בלחייה. "וגם לא ממש קשה להרגיש את זה בך."

עכשיו באמת לא יכל להסתכל בעיניה. "אז כמה זמן את כבר...?"

"מההתחלה."

"מההתחלה?" התקשה להבין. "וזה לא מפריע לך?"

היא חייכה. "טוב, נכון שזה לא יתרון עצום..."

הוא צחק. הוא באמת צחק.

"אבל אני חושבת שעדיין יש לנו משהו מיוחד."

יותם ניסה לבטא את תשובה, אבל לא מצא משהו מספיק ראוי. שפתיו ביטאו ללא קול את צמד המילים הנפלא "משהו מיוחד", ועיניו נקרעו אליה בהערכה. היא עדיין חייכה באותה ענווה. יותם הרגיש שהוא דומע. זו אולי לא הייתה אהבה כמו שכתוב בספרים, אבל זו הייתה התחלה. הוא אולי היה עדיין רחוק מפתרון, אך באותה נשימה ידע שמעולם לא היה קרוב כל כך להימשך לאישה כמו באותו רגע.


                                       *


שלושה ימים אחר כך הוא ביצע את השיחה. ליבו פעם בהתאמה מושלמת לצלילי החיוג.

במיטה שליד שכב נדב כשהוא ער למחצה. הוא חש בהתרגשות מסויימת סביב הטלפון שמבצע שכנו, אך לא שאל פרטים. למעשה, כבר כמה ימים דיבר נדב הרבה פחות. ליותם כבר היה נדמה שעובר עליו משהו, אך מהיכרותו עם חברו ידע שכל ירידה במצב הרוח היא זמנית בלבד. מלבד זאת, כרגע גם הוא ראה דחיפות בעניינים אחרים לגמרי.

נדב שמע רק את החצי האפשרי של השיחה. "היי," מהוסס פתח אותה. היה מטר של דיבורים מהירים בצד השני.

"כן. כן, אמא. אני מצטער שלא יצא לי ליצור קשר-"

נדב התהפך לצד השני.

"כן. טוב לי. באופן יוצא דופן אפילו." שקט. לפחות מהצד הזה של הקו. שעון הקיר שלהם תקתק באלימות.

"האמת היא שכן. כן. יש מישהי. היא באמת נחמדה ו... טוב, אל תפתחו שום ציפיות. אבל סוף סוף באמת הייתי רוצה שתכירי אותה. כן."

היו צהלות וצחוקים.

"מוריה. היא נפלאה." השמחה בקולו של יותם נשמעה היטב. הוא ראה בזווית העין את נדב מושך בשמיכה בהתרסה, ופתאום זה היכה בו.

ההורים עוד דיברו, ושאלו, וחקרו, והעבירו את האפרכסת אחד מהשני, אבל יותם איבד את הלהט. הוא הפך מהורהר מדי. הוא סיים את השיחה באילוץ מסויים, וכשהוא מתכרבל בתוך הפוך טפח על מצחו ולא הבין איך לא חשב על זה קודם:

גם נדב.

הוא כמעט בטוח. התחלופה הבלתי פוסקת של בנות, החזות המוכרת, המזוייפת, הבטוחה והזחוחה כלפי חוץ. נפילת המתח מאז שלשום, ליתר דיוק; מאז שסיפר לו יותם על התהדקות יחסיו עם מוריה. האם המגורים המשותפים האלה של רווקים השותפים למצוקה היוו נחמה אחרונה עבור נדב, עד כי המחשבה לאבד את יותם שוברת אותו? האם הבין שגם יותם סובל מאותה נטייה, אבל עכשיו הוא מוצא עצמו בודד במערכה? פעמים רבות יותם תהה אם נדב יודע או חושד. ברוב הפעמים הפטיר לעצמו שזה בין כך ובין כך לא משנה. עכשיו, עם הנחירות המזוייפות שעלו מהמיטה ליד, הדברים נראו אחרת.


אל הפגישה שהתקיימה למחרת עם גרוסמן הלך במטרה להשיג תשובות.

הוא התייעץ על נדב, אם לשתף אותו בתחושתיו ואולי להקל עליו. מנגד, יתכן שיתקל במטר של צחוק. וגם זה, ציין גרוסמן, לא אומר עדיין שאתה טועה.

הוא התייעץ על ההורים, סתם משום שהשיחה מאמש העלתה את זכרונם בעיניו. הוא תהה אם במידה שהשידוך הזה יצליח, האם יש טעם לשתף את מי מהוריו. שיבינו מה עבר. אם תצמח תועלת מכך. אם יוכלו יחד ללבן סוגיות ולהסיק מסקנות, אם לא לטובת העבר אז לטובת העתיד. הוא לא שאל אם לעשות כן במידה שהקשר דווקא יכשל. הייתה ברורה לו התשובה: אסור שהקשר יכשל.

וזו הייתה שאלתו השלישית. היא מתוקה, אבל הוא לא יודע אם הוא אוהב אותה. היא מוכנה לקבלו על כל חסרונותיו, אך הוא לא יודע אם בזה הוא רוצה. היא כלילת המעלות, אך היא לא מושכת אותו. עדיין לא.

לראשונה חייך גרוסמן מאוזן לאוזן כשיותם דיבר על מוריה. כאומן הבוחן את יצירו המוגמר והמושלם הנהן כמדושן עונג, ולחץ את ידו של יותם כשזה סיים לדבר. יותם נענה מתוך נימוס, אך הוסיף להיראות מבולבל.

"אתה מוכן," פסק גרוסמן.

"מוכן?"

"לנישואין עם אישה. ההתלבטות שלך מוכיחה את זה. אתה אולי עוד לא רוצה, אבל אתה כבר רוצה לרצות. אתה מצליח להבחין בין הדרך הנכונה לבין קשיים. בין עיקר וטפל."

"אבל איך אתה יכול להבטיח," תבע יותם, "איך אתה יכול להבטיח שלא אאבד עניין? שלא אתחרט? אנשים מתחרטים גם אחרי שנמשכו זה לזה תקופה ארוכה. מי אמר שלא אקום בוקר אחד ו..."

"יותם, אתה מבקר אצלי כבר פעם שביעית מסיבה אחת: אתה רוצה להקים בית בישראל. לא ביקשת ממני שאעזור לך למצוא את עצמך. שנברר יחד אם נטייתך כזו או כזו. דרשת חד משמעית, הפוך אותי לרגיל. זו הייתה הבקשה שלך כלשונה. קרי: אתה רוצה לשאת אישה. אישה. אתה בעצמך מבין שכל מה שמסביב הוא ניסיון. המלחמה של הומוסקסואלים בדורנו היא להבין שמדובר בניסיון ותו לו, ניסיון שיש להתגבר עליו. אתה הצלחת. הבאתי אותך למקום שבו אתה מסוגל להכיר ברצון האמיתי שהבעת, יותם. רחוק מכאן רק אתה תוכל להביא את עצמך. לא נותר לך אלא להחליט לנצח את הניסיון הזה.

"והקב"ה הראה לך את הדרך," סיים גרוסמן ואמר. "הוא שלח לך בחורה נפלאה שגם מאוד רוצה אותך."

יותם הנהן בהכנעה. "אני יודע. השאלה היא אם אני זה שרוצה אותה."


                             *                  


הם קבעו לשש בערב, לאותו בית קפה בתלפיות.

יותם התקלח, הסתפר ולבש בגדים חגיגיים. מוריה הופיע דווקא סולידית, בסרפן כחול וחיוך בוהק.

הם דיברו על לחיות יחד. בתחילה "תיאורטית בלבד", דמיינו איך לה יהיה להתמודד עם מצבים מורכבים. אחר כך זה החל להישמע יותר מעשי, בהקשר של מחשבות שהם לא מפסיקים לחשוב מאז יום שלישי שעבר. אבל עד שהגיע הקפה כבר קיבלו החלטות משותפות. על סבלנות, על תמיכה. על ציפיות.

מוריה קרנה. אבל בפניה חלף צל של מתח זר.

יותם הרגיש שהוא מתמלא דריכות. הוא הרגיש שעכשיו כל מילה שתאמר בכוחה להשפיע בקיצוניות, לטוב ולרע. הוא חיפש את השאלות הנכונות.  

"יש משהו שאת מרגישה שאת צריכה לומר?" שאל בזהירות. הוא רצה להיות בטוח שלא תתחרט.

"יש לי. עכשיו שהגענו לכאן."    

הוא חיכה.

"אני יודעת שלא הרגשת, אבל מה שקורה בינינו היה מוכרח לקרות. לא כגורל, אלא כמוצא לפני יאוש. לא סתם נלחמתי עליך בכל מחיר. ההזדהות שלי עם הקושי שלך לא באה רק מתוך סימפתיה, יותם. אנחנו מהווים פתרון אחד עבור השני. זה היה חייב לקרות."

תחושה רעה התגנבה אל הבטן המלאה סוכר של יותם. הוא קיווה שזה לא הולך לאן שנדמה לו.

זה הלך.

"יותם, אני לסבית."

הכוס עוד עמדה בידו. הוא שכח שהיא שם. אולי היא הוסיפה עוד משפט מאז שהנחיתה את הפצצה, אבל אותו יותם לא שמע. אוזניו היו מלאות ברעש מחריש האוזניים של אלף הציפיות שהתנפצו לקול עבר, שולחות רסיסי זכוכית ללא היכר. יותם הניח את הכוס. הוא אחז בראשו.

"אתה... באמת לא הרגשת?"

שני דחפים סותרים. צומת דרכים. הראשון היה שוב אותו קול זועק, והוא צרח עכשיו במלוא הגרון, ריבונו של עולם, היא כמוך, היא כמוך, אתם זוג מושלם, אתם תבינו אחד את השני, זה יותר טוב אפילו ממה שחשבת, אתה לא תרגיש חריג בזוגיות, זה נהדר-

"יעלה סיפרה לך." הקול שבקע ממנו היה סדוק.

"כן."

"ידעת עליי מההתחלה."

הפעם היא היססה יותר לפני שאמרה, "כן."

הוא הרים אליה עיניים. היא קיוותה לראות בהן אושר, אבל היה בהן משהו אחר. "לא השתדלת כל כך כי באמת רצית אותי. לא באמת התחברת אליי. הייתי הומו מסודר וחתיך ולך כבר לא הייתה תקווה אחרת. רצית להתחתן איתי ויהי מה."

אולי אם הייתה מכחישה את זה עכשיו, עוד יכל להיות סיכוי לסוף טוב.

דמעות בקעו מעיניה.

"יותם, בבקשה," היא אמרה בתחינה. "אתה יודע עם כמה בנים יצאתי? עם כמה רבנים התייעצתי? עם כמה שאלות התמודדתי, וחברות, וחקירות, והורים, ולחצים. די. חיפשתי בכל המקומות. אתה ואני, אין לנו תקנה אלא אחד בשני. כל כך שמחתי לגלות שאתה נוח, שאוכל להתרגל לחיות איתך, יותר מזה לא היה אכפת לי מכלום. בוא נעשה את זה. בבקשה. כל כך עייפתי..."

הוא נעמד. "אני לא אהיה ברירת מחדל."

"אתה הומוסקסואל," נעצה בו טפרים של יאוש. "אין לך ברירה אחרת."   

"לא!" הוא שלח יד זועמת ורוקן את תכולת השולחן אל הרצפה. הכוסות, הצלחת עם המאפינס, המתקן למפיות, המאפרה, השקיות של הסוכרזית. הרעש היה חרישי לעומת האכזבה שלו, שזעקה והלכה, כאבה ודרשה את עלבונה.

כל בית הקפה הביט בהם. הייתה דממה. מוריה לא הסתכלה על הכאוס ששרר על הרצפה. היא הביטה בעיניו ובכתה.

"אל תשאיר אותי לבד."

"את לסבית," לחש לה בקול הכי יציב שבקע ממנו אי פעם. "את תהיי לבד איתי או בלעדיי."

מלצרית התקרבה אליהם במטרה להשליט סדר אבל ידיו של יותם כבר חבטו בדלת בדרך החוצה. לא היה אכפת לו להשאיר אחריו תוהו ובוהו. לא היה אכפת לו ממוריה.


ירד גשם. ככה לפחות היה נדמה לו. הוא התנדנד ברחובות ירושלים כמוכה הלם, ולא ידע את נפשו מזעם ואכזבה. כבר חשב שהיא נוצרה בדיוק בשבילו, נכונה להתמודד איתו עם הכל. והנה היא בעצמה זו שאמרה לו - הוא יכל לראות את שפתיה מבטאות את המילים - אין לך ברירה. אתה הולך להישאר לבד.

הוא חייג. היו שני צלצולים.

"הלו?"

"אני יודע את התשובה," אמר יותם.

"סליחה?"

"רצית שאפענח את חיי," הוא צעד על האספלט הרטוב. "שאמצא את הטראומה."

עכשיו נפל לגרוסמן האסימון. "אה, כמוב-"

"כלום," אמר יותם.

אחרי רגע, אמר גרוסמן, "מה?"

"אין טראומה. אין מאורע. אין טריגר. ממש צר לי, גרוסמן. לא עברתי התעללות מינית. לא נאנסתי. אפילו לא בגיל שנתיים. אפילו לא על ידי דודים. ממש ניסיתי להיזכר. אז איך נפתור את זה עכשיו? אולי זה משהו שאכלתי. אתה לא חושב?"

"יותם-"

"ואולי אני פשוט הומו."

"יותם, מה קרה עם מוריה?"

"אולי אני פשוט הומו קטן ומסכן שנדפקו לו החיים!" הוא צעק בטלפון. "בלי עתיד או תקנה, אפילו לא כזה שאפשר ליצור ממאתיים שקל לפגישה מטומטמת. שקלת את זה פעם? או שחשבון העובר ושב שלך חסם לך את הדמיון?"

"אם אתה רוצה לדבר על זה-"

יותם ניתק. הוא ניתק, והשליך את הפלאפון בקשת ארוכה לתוך שלולית מים ענקית ורחוקה. הוא נחת בתוכה וצלל מיד, משאיר אחריו גלים גלים של סערת רגשות. דקה אחר כך הדף את השער לבניין הישיבה. כל שרצה היה לשכב על הגב בחדרו ולהיעלם. לעצום עיניים, לתכנן הכל מחדש. אבל האור והקולות שבקעו מהלובי חסמו את דרכו. הוא נעצר בכניסה, והבחין בחיבוקים.

גם שיר או שניים. וקפיצות, וקולות צחוק. קולות אוהדים של חברים שהתאגדו סביב נדב, שסגר אירוסין עם בחורה מיקב נודד שבדיוק סיימה קשר ואיזה מזל שהם הכירו. נדב, שהתרחק ממנו מאז שהבין שזה זה, שעל הבחורה הזאת לא ידע איך לספר, פשוט כי לא רצה לדכא את חברו הטוב.

שנשאר לבד.

הם שרו "עוד ישמע" ולא הבחינו בו. גם הוא, למשך רגע קצר, לא הבחין בהם. הוא רק הוסיף לעמוד והתלבט אם להצטרף מבין הצללים ולשמוח. הוא רצה לשמוח. זה חברו הטוב. הוא רצה.

הוא החליף בגדים. לשחור ואפור, נטולי ייחודיות וזיהוי. לבש מעיל ארוך שקנה פעם ולא נגע בו מאז. הוא לקח מטריה ועזב את החדר שלו בפנימיה.


כבר לא ירד גשם.

הוא התרחק. מהישיבה ומהרחוב גם יחד. מפסקי ההלכה, ומהדרישה לגאווה, מהאמירות הנחרצות ומחיבוקי הדוב. מהחיים שנותנים לך דבר אחד ומצפים ממך לדבר אחר. מהרבנים שמאמינים שביכולתם לעזור. מהחברים שלא יודעים שביכולתם להזיק.

וכולם מלאי כוונות טובות כרימון. מייעצים, ומבטיחים, ומושיעים, ומסבירים לך מה בעצם עובר עליך. ומכירים את נפש האדם טוב יותר מפרויד, וצדיקים יותר מהאפיפיור וחכמים יותר משניהם יחד.

מסבירים לך שאתה מבולבל. שזה גיל ההתבגרות. ושואלים אם אתה בכלל בטוח שאתה נמשך לגברים, כי אולי בכלל אתה מדמיין, מרוב שזה נשמע מופרך, כאילו שהם הטילו ספק אי פעם שהשכנה ממול באמת מדליקה אותם או שאלו הזיות כתוצאה מאכילה מופרזת של חומוס. אבל הם לא נבהלים כמובן, משתתפים בצערך מעומק הלב, נשבעים שזה זמני, ובינתיים מקימים משפחה שעל שולחן השבת שלה לעולם לא תסעד.

ושו"ת אס.אמ.אס, ושאל את הרב, ושיעורים בכולל, ופניות בעילום שם. ותמיד רק מאפיין אחד חוזר על עצמו - אתה אסור, אתה רע, נקודת המוצא היחידה היא שכמו שאתה עכשיו אתה לא יכול להמשיך.

אז מצא פתרון. מה כל כך קשה?! אז תישאר רווק. אתה גם ככה לא נמשך לנשים. או שתתחתן עם לסבית, אני יודע? תתרכז בלימוד תורה וזה יעבור. תעסיק את עצמך בתחביב. אולי ריפוי בעיסוק? תלמד לנגן על צ'לו, זרוק את עצמך מהאנטנה של הפנטגון, משהו! רק בחייאת דינאק, תשתנה. הלבבות יכמרו כשסיפורך ישמע, אבל "הומו" הייתה ותהיה מילה גסה. אסור לציין אותה. רק "נטיות הפוכות", וגם זה שלא יבוא בהפתעה. כי אסור לך להזכיר שאתה קיים, מתחבא בצללים ומביט בערגה על זוגות שהולכים מחובקים. היהודים הכי מדהימים שקיימים בתבל ישמחו לעזור בך, אבל רק בשלט רחוק. הם יסכימו שיש להקדיש לקושי שלך אפילו פינה קבועה בעיתון, שעה שלימה ברדיו, אך בלבד שמשם לא תצא. שתישאר מתוחם בגדר. רק אל תחדור לתודעתם באמת, אל תפריע את מנוחתם, אל תהיה חלק מחייהם השקטים ונטולי צבעי הקשת. אל תהפוך לבעיה שלהם.



הכותל היה כמעט ריק.

הייתה תכונה רגילה של ערב. אולי חמישים תפילות. העננים האפורים והבוכיים סילקו מכאן עולים לרגל ולא השאירו סיכוי להרבה יותר מזה.

יותם צעד למרכז הרחבה, כובע קסקט לראשו. במרחק ביטחון מול הקיר הענק הוא נעצר ובחן אותו. הוא לא התקדם אליו הפעם. לראשונה בחייו ידע בדיוק מה הוא הולך לעשות. ואת זה צריך לעשות מרחוק.

אנשים חלפו על פניו כשהניח כיסא מפלסטיק והתיישב. את עיניו השפיל אל הרצפה, בריזה קיררה עורפו כשעשה זאת. הוא המתין בסבלנות כמשחר לטרף, ידע שיצטרך כמה דקות.

לאט לאט, הרים את עיניו וחיפש אותם.

זה נראה שגרתי בתחילה, אבל בהדרגה הוא מצא אותם. אחד אחרי השני. בודדים, מפוזרים. נחבאים אל הכלים, נטמעים בהמון, נסתרים עד היום גם מעיניו. קיימים מתחת לאפים של כל השאר.

אחד עמד ליד עזרת הנשים, עיניו בספר תהלים. אחד אחר, חרדי, היה צמוד לאבנים ואחז בהם בייאוש. בחור עם כיפה סרוגה בצבע כתום הרכין ראש על התיבה הגדולה והתחנן למצוא את הדרך. נער בן ארבע עשרה שביקש מחילה על הרהוריו. עוד אחד בן חמש עשרה. ועוד שני חרדים.

גברים בוכים. אבל לא מתוך מצוקה רגילה או בקשה מיוחדת. בעיניים מורמות בצורה האופיינית לדרישת תשובות. ידיים מוצמדות לחזה בשאלה גדולה, בתחנון להבין. יותם ספר אותם, נדהם לגלות כמה הם רבים. הוא צפה בהם בהזדהות, וכאבו התנקז כבמטה קסם והתחבר לכאבם. יחד התחברו ודחפו קדימה, מזעזעים את כיסא הכבוד.

יותם עצם עיניו. בשלווה שלח להם את חיזוקו. זרק בהם מבט אחרון ותהה אם יפגוש בהם שוב. אחר כך יותם החזיר את הכיסא למקומו. הוא הלך אל הכותל, בחר לו ספר תהלים, והחל להתפלל.




הומוסקסואלים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזליג שפיץ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז אדר ה´תש"ע  
סיפור יפה, בסך הכל.

(נראה לי שלא ממש יצא לי להגיב לך אי פעם.)

קובי.
כ"ז אדר ה´תש"ע  
(מתלבטת איך להגיב, מה להגיב, ואם בכלל)
כ"ז אדר ה´תש"ע  
עכשיו כשאני מבין שזה אתה (קראתי עוד כשהיה בשולחן העורכים) אני כבר פחות מופתע מאיכות הכתיבה ויכול להתעסק עם התוכן ועם הטיפול בנושא. ראיתי כאן כבר כמה יצירות שנפלו ביג טיים למלכודת הסטראוטיפים בבואן לטפל בנושא ההומוסקסואליות ולדעתי הסיפור הזה הוא דוגמה מצויינת לאיך ראוי לטפל בנושא הזה. הסיפור הזה מרתק מכל בחינה ורמה שהיא, בנוי בצורה ששומרת על רמת מתח בינונית גבוהה לכל אורכו ומעל הכל, כפי שאמרתי מצליח להיות אותנטי וישר עם הנושא ועם הקוראים.

שא ברכה!

איציק.
כ"ז אדר ה´תש"ע  
התעסקת בנושא עדין בצורה נאותה.

אבל הדמות של הלסבית המיואשת והביצ'ית (בסופו של דבר...) קצת לא אמינה. לא יודע למה, פשוט לא מדמיין ככה לסבית דתייה.

כ"ז אדר ה´תש"ע  
כ"ז אדר ה´תש"ע  
אבל נתקלתי במלה "יכל". יש מלה כזאת? או שצריך להגיד יכול היה?
כ"ז אדר ה´תש"ע  
תמיד מדהימה אותי הישרות שלך בכתיבה... אמירת האמת בפנים, וההליכה העדינה בין הציניות לכנות הבלתי מתפשרת הזאת, וההסתכלות הזאת על המכלול, כפי שהוא.

הלוואי שהסיפור הזה יגיע רחוק.
כ"ח אדר ה´תש"ע  
קראתי את הסיפור בנשימה אחת. הצלחת לגעת בליבי בנושא שבדרך כלל ההתעסקות בו משרה בי משהו קשה. מעולה!!
כ"ח אדר ה´תש"ע  
בעיקר שמחתי לראות שאתה מתבגר בכתיבה שלך. הסיפור עצמו יפה, אין לי מושג עד כמה הוא אמין (האם משיכתם לגברים זהה למשיכה של הסטרייטים לנשים? אני לא משוכנע בעניין, אבל אין דרך מדויקת לדעת...) אבל הוא גורם להזדהות ולהבנת התסכול, שזה טוב. חוצמיזה - האם העדר משיכה מינית גורם לבדידות? במילים אחרות - האם הייתה בודד כשלא היית נשוי, למרות שהיו לך חברים גברים? תמהני מאוד. אני יכול להבין את מה שניסית להגיד, אבל דיוק יותר בתחושות אולי היה מעביר את זה טוב יותר.
שני דברים מבניים:
א. היה לי ברור מההתחלה שהיא לסבית, בעיקר בגלל שיש לך נטיה לגילויים חדשים. ככה שאם לא הייתי יודע שזה אתה, מסתבר והקריאה הייתה אחרת.
ב. מה נדב, למסקנה? הומוסקסואל מודחק, או לא מודחק שהצליח להקים בית, או שבכלל לא? זה לא ברור...

חוצמיזה - מתגעגע להומור. אייהו?
כ"ח אדר ה´תש"ע  
יש לך כישרון להיכנס לתוך דמויות וממש לדבר מגרונן.
חני- אני לא חושבת שמדובר כאן במלחמה נגד היהדות. הדברים הם לא שחור או לבן. יכול להיות לדוגמא שזליג חושב ההיפך לחלוטין ממה שמוצג כאן, ובכל זאת החליט להביא את הסיפור מזווית ראייה שונה. אולי יש כאן הקצנה כלשהי, הכללה או הגזמה. יכול להיות. הדמות של הבחורה, כמו שאמר משה, קצת צרמה. אבל מכאן ועד מלחמה נגד היהדות...? מותר לחשוב אחרת, והביקורת-גם אם היתה מופנית במכוון-לא היתה בוטה, אלא להיפך, לדעתי.
כ"ח אדר ה´תש"ע  
הסיפור מצויין.
הטרידה אותי תוך כדי קריאה שאלת האמינות, האם ככה זה באמת נראה מבפנים?

אה, והפסיכולוג לא היה אמין עבורי. שאלות הרבה יותר מדי מובילות.

סך הכל נהנתי.
יש דברים שחשוב לדבר עליהם.
כ"ח אדר ה´תש"ע  
מלחמה נגד היהדות, חני?
מהי היהדות שלך?

(חבל לי להגיב על כאלה אמירות על חשבון הסיפור. אני חושבת שאפילו לא היית כל כך ביקורתי, קראתי דברים ביקורתיים מזה.
ואיכשהו היה לי צפוי, זליג. בחיים לא היה לי צפוי אצלך כמו הפעם.
אני עם משה. לסביות דתיות אצלי קצת פחות ביצ'יות, במיוחד כאלה שבוחרות להדחיק.
אני חשבת שהסיפור יפה, יכל להמריא קצת יותר, אבל הצלחת להתמודד כראוי.
תודה )
כ"ח אדר ה´תש"ע  
כ"ח אדר ה´תש"ע  
כמה עורר בי הסיפור שלך, נכנסת ישר ועמוק לרגשות, לתחושות של הגיבור. נפלא פשוט!

כ"ט אדר ה´תש"ע  
ניכר שיפור בכתיבה הן מבחינת רגישות והן מבחינת סגנון. לו היית מזדהה עם כל הדמויות, הסיפור היה שלם.


כ"ט אדר ה´תש"ע  
סיפור חשוב, מציג את הצד שני.

טוב כהרגלך...

[ד"א, התגובה שלו בסוף ממש מגעילה...]
כ"ט אדר ה´תש"ע  
נגעת בי מאד.
כי זה נכון, זה הכי נכון שיש.
והביקורת במקום, והתחושות במקום.
קצת סטריאוטיפי, אבל אין מזה מנוס, אני מניחה.
בהתחלה זה נורא הזכיר לי את מה שקורה עכשיו בסרוגים, אם יוצא לך לראות, אבל את ההמשך קראתי בנשימה אחת.
מצוין וכואב.
א´ ניסן ה´תש"ע  
כמה רגש מנוקז בסיפורים שלך. וזה מדהים, כי הם לא כתובים בצורה המרגשת הקלאסית, אין פה את המלודרמטיות שהופכת את העניין למרגש-דביק. זה מרגש נטו, פשוט נוגע כל כך. ההתמודדות עם החבר הגבר בחדר פשוט לא יכלה להכתב יותר טוב. והמורכבות הזו, והלסבית שרוצה (שגם לי הייתה צפויה, אבל למי אכפת), והפסיכולוג (אכן פחות אמין משאר הדמויות, הוא הרי לא באמת ישאל בפגישה הראשונה שאלות שכאלה, אבל הוא עדיין מעולה), והדמעות של הגברים, וירושלים.
אתה אחד הסופרים הכי טובים שיצא לי לקרוא. בבקשה, כלול את הסיפור הזה בספר הסיפורים הקצרים שתוציא.

דניאל.
א´ ניסן ה´תש"ע  
כמה רגש מנוקז בסיפורים שלך. וזה מדהים, כי הם לא כתובים בצורה המרגשת הקלאסית, אין פה את המלודרמטיות שהופכת את העניין למרגש-דביק. זה מרגש נטו, פשוט נוגע כל כך. ההתמודדות עם החבר הגבר בחדר פשוט לא יכלה להכתב יותר טוב. והמורכבות הזו, והלסבית שרוצה (שגם לי הייתה צפויה, אבל למי אכפת), והפסיכולוג (אכן פחות אמין משאר הדמויות, הוא הרי לא באמת ישאל בפגישה הראשונה שאלות שכאלה, אבל הוא עדיין מעולה), והדמעות של הגברים, וירושלים.
אתה אחד הסופרים הכי טובים שיצא לי לקרוא. בבקשה, כלול את הסיפור הזה בספר הסיפורים הקצרים שתוציא.

דניאל.
א´ ניסן ה´תש"ע  
סיפור יפה מאד ועשוי מצויין.

לילה טוב
יוני
ב´ ניסן ה´תש"ע  

יש לך פה כמה שורות ופסקאות שהן מעולות, אבל אני חושב שקצת פספסת לקראת הסוף.


אני חושב שזה סיפור לא גמור, יש עוד כמה פסקאות להוסיף, אתה לא יכול להשאיר את כל הקצוות פתוחים, לפחות סגור חלק



כך או כך, אחלה סיפור


ב´ ניסן ה´תש"ע  
היכולת שלך לקחת נושא יחסית מוצנע, ולכתוב עליו כזה סיפור מרתק, שמעלה נקודות למחשבה ותהיות, בסיס לדיון- זה אומנות.

ואתה כותב נפלא, וצפוי לך גדולות, אבל את כל זה אתה כבר יודע :)
ג´ ניסן ה´תש"ע  
עכשיו אני שמחה לראות שיש פה גם סיפור על הומואים דתיים ושהסיפור לא סטראוטיפי ולא נמשך ל"מוכר", הצלחת בהמון רגישות להכנס ללב של הגיבור שלך ולהאהיב אותו,
(הדמות של הפסיכולוג פחות אמינה)
אני חושבת שכדאי מאוד להמשיך ולפתח את הסיפור הזה..
נהנתי מאוד לקרוא, התרגשתי, והצלחת לשמור אותי במתח במשך כל הקריאה!
ד´ ניסן ה´תש"ע  
נדמה שעשית מה שלא חשבתי שצליח אי-פעם לעשות: לתפוס אותי ולעורר אותי בסיפור דרמטי מהזן המועדף עליך לאחרונה, באותה מידה בה הצחקת אותי ומיכרת אותי בסיפורים ההומוריסטיים שלך בעבר. ועוד על הדרך לתפוס את הקרניים של הנושא הכי בוער בציבוריות שלנו לאחרונה, מ"סרוגים" ועד הרב אלון (על פי ההאשמות). רק לפורום לא הצלחת לחדור הפעם, למרות כתב האישום הבוטה שניסחת לקראת הסוף...

הסיפור מצליח למשוך את הלב מההתחלה (גם אם אז הוא נשמע קצת כמו סיפור דייטים-של-דוסים בכייני סטנדרטי=]), מרגש ומסקרן באמצעו, שני הטוויסטים מפתיעים (אני לא מדבר על זה שהיא לסבית, אלא על הסצנה הלא-צפויה של "ספר לי כבר אתה הומו", והסצנה ה"החוב"ית של "את תהיי לבד איתי או בלעדי". אני אישית דווקא לא צפיתי את זה שמוריה לסבית, ודווקא מאותה סיבה שאחרים צפו - חשבתי שזה סוף טוב מדי וצפוי מדי בשבל זעליג, לחתן את ההומו עם לסבית ושלום על חורבות ירושלים - ואכן צדקתי...), והסוף סוגר מעגל עם ההתחלה וגם פתוח עד כאב - וכאב בסיפור הזה הוא דווקא חיובי...


הכי עיצבנת אותי עם ניתאי. בהתחלה הוא נשמע לי כמו הבן-אדם הכי מעניין שם, ואז אחרי שבע פסקאות אתה הולך ומחתן לי אותו?!?! מה יש לכם, רֵעים נשואים, שאתם חייבים לקחת אל ישימון המוות האיטי שלכם את כל האנשים הטובים? הגם אתה, זעליג? (לא לרצוח אותי, לחוצי חתונה, השבועות האחרונים היו ספוגי אבידות בשבילי, כמו תמיד ביישורת האחרונה לפני ספירת-העומר=])
אגב זה, הרשה לי להתקטנן עמך רגע דווקא בנקודה שלא מעניינת אף אחד: שיעור ז', זמן קיץ (פרשת קדושים, אאל"ט.) ורק שלושה רווקים נשארו?! אצלנו בישיבה נרד בקיץ הקרוב ל7 (מתוך כ20 בסה"כ), ואצל החבר'ה שלי מהעיר ומהישיבה התיכונית המצב טוב בהרבה - קצת פחות מחמישים אחוז שטרם כבלו את עצמם לנצח.
השאר דווקא נשמע לי אמין.
מוריה לא "יצאה כלבה" לתחושתי, אלא דווקא די מסכנה, כראוי לדמות המתוסבכת השניה בסיפור. המשפטים "כל כך שמחתי לגלות שאתה נוח, שאוכל להתרגל לחיות איתך, יותר מזה לא היה אכפת לי מכלום. בוא נעשה את זה. בבקשה. כל כך עייפתי..." צמררו אותי כל-כך, שכל נעיצת הטפרים אחרי זה הרגישה לי מיואשת נורא.
גרוסמן גם נשמע לי אמין, במידת-מה. כלומר, לא סביר שמטפל יהיה אטום עד-כדי-כך למטופל שלו, אבל אני גם ככה סובל ממשבר אמון מתמשך עם הפסיכולוגיה, ומאמין שמיום שהיא התקבלה למשפחת המדע היא הידרדרה למחוזות הזויים והֶשְעריים, ודירדרה עימה את שמו של המדע כולו (וסלחנה לי נא כל העובדות-סוציאליות-לעתיד שכאן). אבל יכול להיות שאני סתם סובל מתסביכים (והמשכילים יסיקו)...
אם כבר משהו מוזר בעיני זה הקשר יותם-יעלה, אבל זה כבר נושא אחר. ואגב, היא יצאה יותר "כלבה" ממוריה, לטעמי.


בכל מקרה, איש, תודה על ההזדמנות המרתקת הזאת. אני אמשיך לחזור לכאן מדי פעם. תזכה למצוות ולפרובוקציות איכותיות רבות.


[אה, וניק - שני דברים: א. בדידות נוצרת אוטומטית בגיל מסוים, כשהחברים מתחילים להיעלם ולהיאטם איש איש בקונכיית נישואים שלו. זעליג ניסה והצליח ליצור את התחושה הזאת בסיפור, לטעמי. ב. ברור שנדב בסוף סטרייט גבר-גבר שלא יודע איך לספר לחבר הטוב שלו שהוא הולך להתארס. יכול להיות שזה בגללי, אבל את המחזוריות הנצחית של 'חבר מתנהג מוזר'-'חבר מעדיף שלא לספר לי מה הולך'-'חבר מתארס בפתאומיות' חוויתי כבר כמה פעמים בחיי...]



שנזכה לצחצח כל מה שמסוגל להבריק
נחשון
ד´ ניסן ה´תש"ע  
ד´ ניסן ה´תש"ע  
הנושא קרוב לליבי ברמה כמעט אישית. כך שכתיבתך המרגשת המורכבת ופשוטה גם יחד. הביאה אותי להזדהות עמוקה ולהרבה מחשבה.
תודה רבה!

ה´ ניסן ה´תש"ע  
בעיקר יצרת אצלי אמפטיה ענקית ואיזה מין רגש אימהי גורם לי לרצות לקחת את יותם (יתום?) ולחבק אותו חזק חזק..
כל השאר- אפשר עוד לשפץ ולהרחיב ולבנות, אבל העיקר והכי חשוב: הזדתי עם הדמות.
כל הכבוד ושיהיה חג חירות~
ו´ ניסן ה´תש"ע  
ואמיתי.
ו´ ניסן ה´תש"ע  
עצוב, כמדומני שלא מספיק אמיתי. הפסיכולוג היה לא אמין, והמהלך איתו היה הרבה יותר מדי מהיר.
הזכיר לי את http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=46584
"לכסות" של אוסנתי, אמיתי, אבל חסר.

ד"ש-מן-הסתם מבן דוד של אשתך שהיה פה בשבת (ודיברנו על הסיפור הזה ועל החוב)

(זו תגובה תמציתית, כי כתבתי תגובה ארוכה מקודם והיא נמחקה).
ז´ ניסן ה´תש"ע  
ואין לי מילים.
ח´ ניסן ה´תש"ע  
האמת שרואים שניסית. אבל זה לא יצא אמין. התגובה המוגזמת כלפי החברים שלו, הדמות של מוריה, הפסיכולוג, הדיאלוגים.
לא יודע, זה פשוט לא יצא לי אמין.

אני חושב שכן צריך לחקור הרבה יותר טוב לפני שיוצאים עם מסקנות כמו "אין טריגרים לדברים כאלה", למרות שאני מאוד מתחבר למסקנה הסופית של פשוט להתפלל, כי יש דברים מורכבים שאין להם פתרון פשוט.

המון בהצלחה, אני דווקא מתרשם מהעיסוק בנושאים רגישים ופרובוקטיביים, רק אל תהפוך את זה לבלעדי!

בהצלחה (ומזל טוב עוד לא אמרתי)

רטטטטטט
י´ ניסן ה´תש"ע  
שהסיפור נעלם מהמומלצות, אני חוזרת להגיב.


אני חושבת שהרוב כבר נאמר, אבל הרשו לי להסב את תשומת לבכם לתאורים הגאוניים של הדמויות- מה הן לובשות, מה היה מחמיא, מה לא... אני מכירה אולי 3 בנים שיכולים לתאר ככה ושניים מהם אכן- אמ- נו, הומוסקסואליים וזה. לא כולל רועי מסרוגים ;-)


כתוב היטב, ובכלל יש עתיד וזה.
(תגובות של 2 בלילה מה לעשות?)
כ"ב ניסן ה´תש"ע  
כ"ב ניסן ה´תש"ע  
שוב עשית את זה.

זה אחד הסיפורים החזקים ביותר שקראתי מעודי, והוא היכה בי בקטעים מסויימים כמו סטירת לחי לפנים. התיאורים כולם אמינים ושובים מאוד, אם כי גם לדעתי הפסיכולוג היה קצת אטום מדי והזכיר לי את הפסיכולוג מהסרט "ואהבת".


(שלחתי את הסיפור לחבר הומוסקסואל. הוא הוכה בהלם, ולא האמין שכותב הסיפור נשוי)
כ"ה ניסן ה´תש"ע  
יש לי 3 דקות לכתוב אז נראהמה אני אספיק. טוב אז - ממש יפה, קצת טראומתי. (אני עדיין בזעזוע- לא יודעת אם טוב או רע..)דבר שני- איזה יופי שיש לך כל כך הרבה תגובות חיוביות+עם ביקורת+אהבה לדבר! כייף לקרוא, רובם צודקים. (כל השאר טועים כמובן :) )בקיצור (עוד דקה אחת..) תמשיך ככה , ואני מקווה לראות אותך בשבת , אבל לא נראה לי שאני פה.. אז תדע שרציתי!!! חייבת לעוף=]
אויש זה חשוב!--> קבל תיקון.. גם לך אסור עכשיו "צוף"...(יש קנאים, לא אשמתי..)
כ"ו סיון ה´תש"ע  
אתה רב אומן. ויום אחד אתה אפילו תהיה סופר גדול. כולמר, מפורסם, כי גדול אתה כבר עכשיו.
הצלחת לרתק אותי עד הסוף, לכתוב סיפור מלא ברגש וברגישות, אמין, נוגע וכואב. אני אני דווקא כן האמנתי ללסבית. אנשים מסוגלים להגיע לבחירה בברירות מחדל כאלו מרוב ייאוש.
אני תמיד נדהמת מהיכולת המופלאה שלך לספר כל פעם סיפור שונה עם דמויות שונות ועדיין להצליח להיכנס לתוך הדמויות, להביא זוית אישית ולגרום לנו להרגיש, להזדהות ולהאמין.
אם יש מישהו בעולם שהכישרון שלו לספר סיפור, פשוט סיפור טוב ואמיתי, בלי כל הקישקושים, הוא פשוט מעורר קינאה, זה אתה.
ט"ז אב ה´תש"ע  
הרבה דברים יש לי להגיד על כל הנושא הזה..

אבל לענייננו- כשהגיע בסיפור נושא ההומוסקסואליות, אמרתי לעצמי- אוי, נו.. שוב הנושא הזה?..
ומה גבר סטרייט יכול כבר להגיד על זה (בהנחה שזה המצב) ולמה הם חושבים שעצת נפש עוזרת למקרים כאלה??

אז קראתי עוד כדי לראות מה החידוש שיביאו לנו הפעם..

וכשהיא אמרה שהיא לסבית- (טוב, אני לא מכירה יצירות שלך, אז בשונה מאחרים שאמרו שזה היה צפוי) הופתעתי ובעיניי זה עשה את כל הסיפור.

זה שנשארו קצוות פתוחים, זה הכי אמיתי בעיניי ולא צריך לסגור שם שום קצוות.

אהבתי.

כ"א אב ה´תש"ע  
בס"ד

לא זוכרת שחימשתי והייתי כל כך שלמה עם זה...
מדהים.
לקחת נושא שיכול להיות הכי פרובוקטיבי וכתבת אותו בצורה הכי צנועה, הכי יפה וכנה. יצרת פה דמות של צדיק אמיתי שמתמודד. של איש אמונה אמיתי. שלא משקר לעצמו ומאכיל את עצמו בססמאות, ומצד שני- גם כשהעולם שלו מתפרק לו מול העיניים, הוא לא בורח למצעד הגאווה, הוא בורח- להבדיל אינסוף הבדלות- לכותל.

בהתחלה הערצתי את מוריה. סיפרתי עליה לבעלי בהתלהבות תוך כדי קריאה, והוא ציין שלדעתו זה תיאור של גיבורת על לא מציאותית...וטוב, מסתבר שהוא צדק...
אבל הרושם הראשוני שהיה לי עליה נחקק בי ולימד אותי על גבורה, על קבלה, על בגרת, ועל התבוננות פנימה.

הצלחת לעבוד עליי מצוין. יצרת לי סיפור נפלא ונוטף דבש, על צדיק אמיתי שמתמודד, על גיבורת על עם לב זהב...ואז ניפצת הכל והסברת שבעצם, זה לא כל כך פשוט, והססמאות והעיצות וכל הרצון הטוב שבעולם לא הופכים את ההתמודדות לפחות מייסרת וכואבת.

ובאמת שכשהוא יצא החוצה, וזרק את הפלאפון לתוך השלולית והתנהג ברשעות מסוימת למוריה (גם אם הכי מוצדקת)- היה נראה כאילו הרע הולך לנצח. הרבנים, והפסיכולוג, והבדידות...
אז אולי לוותר על הכל...
ואז עם כל הכאב
הוא בורח..
אל ה'.

סיפור חשוב, חזק, נפלא, בוגר... ראוי ל10, לא ל5...אבל אין פה.
ט"ו כסליו ה´תשע"ב  
ט"ז סיון ה´תשע"ח  
אני תמיד ידעתי שאני… אבל אף פעם לא הרגשתי יותר מדי לחוץ מזה
אחרי שקראתי קצת נבהלתי
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד