בנושא
בכרם
חדשות
 
[משל] / אוושה קלה ברוח
בביכורים מאז כ"א אדר ה´תש"ע

 

רחלי,

נדודים שבנפש צימחו מעוף

אל לבנת הספיר


משל למה הדבר דומה? להלך, שכמה לדבר הסמוי מן העין. גופו רפה, ליבו חפץ, והווייתו מדוללת. כך היה מהלך ממקום למקום, מזמן לזמן, מדיבור לדיבור ואינו יודע שובעה. פעם אחת פגע בו ניצוץ. אסף אותו הניצוץ והערה אל קרבו, והיה רוגש בו מעט מן המעט שבנוחם. אחר הייתה נפשו מתמלאת מחשכים. והיה טובע באותה אפילה, עד שאינו יכול להתקיים בה ולו לרגע אחד. משראה, ביקש לעצמו אותה הטובה שמצא. היה מפסק רגליו ומרווח אנחתו וממעט במילים. עד שפגע בו אוד נוסף, והיה מכלה אותו עד גזרו האחרון.


פעם פשה בו הריקבון, והיה משתוקק בכל מאודו לחוש באור, משתוחח ונחלש תחת המשא הכבד. ותמה על ישירות העולם וזקיפותו, בעוד הוא סומא ושמחתו מבוערת. כך פלפל בדעתו וזגזג במעשיו. היה מהלך מכרך פלונית לאלמונית, ומוצא אותן ריקות. גופו נרעד ונכלם מקיפאון שדבק בו, עד שנדם. מעת לעת היה מקיץ במחשבתו ומתרפק על החמה, וכשהבין שהוא שרוי עדיין באותו הנשף-חזר אל משכבו.

עד שפשתה בשדהו אש, נאחזה בזיזיו וניזונה מדרדרים שבו. והייתה הולכת ומתגברת וגדלה מעת לעת, עד שהפכה מאור גדול. היה עומד ותמה על אותו הפלא, ומפחד ליגע בו. עד שגדר עצמו בשולי הדרך, וישב שם להזין באוצרו. אז הכיר באותם ריצודי שלהבות, שאינם אלא בבואה דבבואה מאותו הנוי העצום. והיה ליבו רווה ונפשו מוארת, עד הוחם. אמץ אל חיקו יצורים חשוכים וחבק צערם. והיו שמחים עד מאוד.


כל אותו המעשה, למה בא? לדמות את האוחז בעט ושונה כתביו, שאחוז השכם והערב באותם הרהורים. ניזון מפירות הדעת, ולובש מילים שארג לכדי כסות. היה מלקט מפיהם של יודעי עיתים ומערה אל קרבו. לשונו מגלגלת פנינים שאסף, וצורפתן יפה יפה. היה משתמש באותיות שבעולם, וקובען בתבניות שאיש לא חקק. והיו קרבים כולם לזון מפיו, עד שכלה ממנו כל הטרף.

התפחד היוצר ונטרף. הייתה דעתו קטועה עליו וליבו מרטט, ונפשו פוחתת והולכת. אם פגע בו אדם, היה מבקש אותו להכותו. והיו המראות הבאים אליו משונים עד מאוד. תמהו הכול לפשרו, העלימו עצמם ופרשו אצלו. כך היה נוהג בשיגעון ואינו בדל ממנו, עד שהגיע אל היכל גדול, ואפס בו הכוח.

לכשמצא העוז להתייצב, היה משלשל עצמו בין חדרי ההיכל. מתיך בשרו בפינות, ודמו נסוך על קירותיהם. פרחו אותיות בבשרו ונחרטו בו. והיה מסתופף באותו המקום עד שנגדשה סאת הנוחם. אז אסף עצמו, ויצא.

בצאתו, ביקש באדם צלילים של רוח, להשחיל בשלשלת כיסופים, וצירף היופי לפליאה גדולה. בתוך אותו השקט היה מתרווח, מוצא בו מעין בבואה של היכל מילותיו. אז נעצמו שמורותיו וחם לבבו. היו אותיות רובצות על עורקיו, ומכווצות את נימי נשמתו. עד שנהר עצום נשטף בו, מלעלע את רבדיו. והיו הדברים שעל ליבו אדומים כדם, עת חגוג העולם עליהם כמוצא שלל רב.




ארס-פואטיקה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוושה קלה ברוח
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ח טבת ה´תשע"א  
נפשו של ההלך מהלכת במשעוליה האישיים, ואינה מוצאת את דרכה אל האחר.
נדמה כי קטע זה משול לאותו ההלך, המעביר תחושה כוללת ויחסית ברורה של בדידות.
מעניין, אבל היה לי קשה להתחבר אל השפה הגבוהה והמנותקת (זהו שילוב לא הכרחי, אך קורה לרוב).
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד