בנושא
בכרם
חדשות
 
הענק וגנון/ סיפור באוירה פורימית / ישורון בר טוב
בביכורים מאז י"א אדר ה´תש"ע

אי שם במקום רחוק (הכל יחסי כמובן, בשביל מי שנמצא במקום הוא לא רחוק, אלא אם כן הוא סובל מפיצול אישיות חמור וגם אז זה רק חצי רחוק) גר לו ענק מרושע וטיפש (בקיצור ענק טיפוסי רגיל). לענק היו שלוש עיניים, אף מחודד, פה מלא בשניים חדות ואלת קוצים מפחידה למראה. צהריים אחד, התעורר הענק והרגיש רעב כבד (ואם בשביל הענק הוא היה כבד, כנראה שהוא היה באמת כבד) רובץ לו אי שם בביטנו ומנסה לתפוס קצת שמש ואיזו חתיכת ילד שעוד לא גמרה להתעכל. בלי לקום מהרצפה, הוא שלח את ידו אל המקפיא (או בשמו המוכר יותר-"סיביר") ושלף משם את הדבר הראשון שידו תפסה (לצורך העניין נקרא לו ההש"ת). ביס אחד גדול שילח את ההש"ת המסכן למבוך מפותל וארוך במעמקי קיבתו של הענק. וכמו תמיד, אחרי שאוכלים חטיף (או במקרה שלנו ממוטה קפואה שאיכשהו, מסיבה לא ידועה, הרוסים עדיין לא אכלו אותה) גם ענקנו הרגיש תחושה עזה של צמא מציק. הוא חטף מהמקרר את הנוזל הראשון שנתקל בו והריק אותו אל קירבו בלגימה אחת. המחשבה הראשונה שעלתה בראשו (וזה אומר לעלות הרבה, כי ככלות הכול זה היה ראש של ענק) היתה "אח, איזו הקלה אחרי הצמא הנורא הזה". המחשבה השנייה שעלתה בראשו היתה "מי האדיוט ששם בנזין במקרר שלי?". קול דקיק נשמע מאחוריו "אני לא יודע מי האדיוט (הוא בוודאי ידע שהענק לא היה הכי חכם בעולם, אבל עם כל טיפשותו הוא עדיין לא היה האדיוט), אבל אם השאלה היא מי שם את הבנזין במקרר שלך – התשובה היא אני". "מה?" שאל הענק, "איך ידעת מה אני חושב?" (מוזר שמכל השאלות שהוא יכל לשאול, כמו למשל "מי אתה?"   או "למה הכנסת בנזין למקרר שלי?", הוא בחר לשאול דווקא את "מה?" ואת "איך ידעת מה אני חושב?"). "זה פשוט מאוד" ענה הקול, "למקרה שלא שמת לב (ומכאן המסקנה שגם הקול לא היה יותר מדי חכם, שכן ודאי שהענק לא שם לב, אחרת הוא לא היה שואל. אם כי במחשבה שנייה סתם קול אף פעם לא יכול להיות מדי חכם, גם בלי שהוא יוכיח לנו את זה בהערות מטופשות), אתה חושב את המחשבות שלך בקול. "איך אפשר לחשוב בקול?" שאל הענק שהיה מלא שאלות כרימון (או לפחות כמו גויבה), בקול מופתע. "זה מין ביטוי כזה "השיב הקול, "הכוונה היא שאתה אומר את המחשבות שלך בקול, בזמן שאתה חושב אותם".  "יכול להיות" חשב הענק בקול, "אבל עדיין לא הבנתי למה הכנסת בנזין למקרר שלי?" (טוב, אז בסופו של דבר הוא כן הגיע לזה). "לא חשבתי שתבין, כי עדיין לא אמרתי לך, חוץ מזה שגם אם הייתי אומר לך אני לא בטוח שהיית מבין. בכל אופן, עשיתי את זה כי צפלון אמר לי". הענק חשב על התשובה מספר רגעים (או לפחות עשה חיקוי מוצלח ביותר של ענק חושב) והמשיך להקשות " מי זה וילהלם טל?". השתררה דומיה למשך מספר רגעים ואז שאל הקול, שעדיין נשמע קצת בהלם מהשאלה, "מה הקשר לוילהלם טל?". "אני שואל כאן את השאלות", נהם הענק בקול זועף, אבל אז השתנו פניו (ענקים ידועים ביכולתם המולדת לשנות פרצופים, אם כי לרוב מדובר בפרצופים של אנשים אחרים) ולבשו ארשת ייסורים נוראים נוראית, שללא ספק היתה מזכה אותו במקום הראשון בתחרות "הקדוש המעונה" (או לפחות בתחרות "הלבוש המקורי"), "היה לי היום סיוט נוראי ובגללו קמתי כל-כך מוקדם בצהריים" הענק עצר בפתאומיות את דיבורו (לרוב הכוונה היא לסובבים של המדבר, אך במקרה דידן גם הענק עצמו היה מופתע) והחל מוחה דמעה מקצה פיו ("דמעה???" שאל הקול, "אם זה "מקצה פיו" סביר להניח שהכוונה לרוק". "אל תשאל אותי" אמר הענק, "תשאל אותו" והוא הצביע לאחור. הוא התכוון בוודאי לאדם המוזר שכתב את הסיפור הזה, אבל כשהם הסתובבו לאחור הם ראו רק קיר גדול ומתפורר, הרבה קורי עכביש, שני משחקי איקס-עיגול מצוירים בגיר שבשניהם הענק הפסיד לעצמו ושלושה מתלים למגבות שלא נעשה בהם שימוש מעולם).  "תן לי לנחש", אמר הקול, "חלמת שאתה משחק טריוויה ואחת השאלות היתה מי זה וילהלם טל?". "כמעט", מלמל הענק ומחה טיפת רוק מזווית עינו ("מי הכותב של הסיפור הזה?!", הקול כבר נשמע ממש מתוסכל), "רק שזה לא היה טריוויה, זה היה סודוקו".  "למה? איפה? מי?" (כשהוא מתכוון ל"למה שמו שאלה כזו בתשבץ?", "איפה הם חשבו שיכתבו את התשובה?" ו"מי באמת היה וילהלם טל?"), אבל אז הוא נזכר שזה היה רק חלום (ועוד חלום של ענק) וענה לעצמו "ככה, שם, הוא". "טוב" סיכם הענק, "אז לאחר ששאלנו את כל השאלות האפשריות (כבר סיכמנו שחשיבה לא היתה הצד החזק שלו) נותרה רק השאלה "מי אתה?".  "אני", אמר הגמד שבאותו רגע יצא מהמחבוא שלו באחד הסדקים ברצפה, "גנון".  "ואני",  אמר הענק שכלל לא נשאל לזהותו אבל הרגיש צורך עז להציג את עצמו , "ענק. וחברי, לו היו לי (ובאומרו זאת התכוון לחברים שלא נמעכו או נאכלו על ידו או רגלו), היו בוודאי מכנים אותי "הר". אתה יודע, מעולם לא יצא לי לפגוש גמד". "וגם לא יצא לך", צחק גנון ברשעות, "עד שהם גילו שהפטריות שהם כל-כך אוהבים לגור בהם – רעילות, כבר לא נותר את מי להזהיר".  "אז מה אתה?" הקשה הענק. הפעם היה זה תורו של הגמד לעטות ארשת של "מגילת איכה" על פניו, אך בגלל גודלו איש לא הבחין בה וקרוב לוודאי שהיא לא היתה מזכה אותו בניצחון בשום תחרות. "פעם הייתי גנון ילדים יפה מלא במתקנים וציורים, אבל הילדים שהיו מגיעים אלי היו מלכלכים אותי ועושים לי רעש איום ונורא, אז החלטתי לנקום בהם. הייתי מעלים שלבים בסולם למגלשה, או צובע את הנדנדות בצבע טרי ונהניתי לראות את הילדים נופלים או בוכים כשהיו מגלים שהבגדים שלהם נצבעו לגמרי. כך ביליתי בנעימים מספר חודשים, עד שיום אחד הגיע פיה טובה והחליטה בתור עונש להפוך אותי לגמד ולשלוח אותי לבית של ענק. "אני ענק", אמר הר בקול מנומנם שהבהיר שאיפושהו במהלך הסיפור הוא הפסיק לעקוב אחרי גנון. "תגיד", הוא פנה לגנון, "אתה רוצה שנלך לחפש את הפיה ונכריח אותה לבטל את הקסם?" (לא שבאמת התחשק לו לצאת מהבית, אבל הוא הרגיש שהנימוס מחייב אותו לאמר משהו מעין זה).  "אין צורך", פיהק גנון, "אין לי כח לצאת למסע חיפושים (הוא לא הרגיש שום מחויבות לנימוס, אבל באמת לא היה לו כח) וחוץ מזה שאני לא רוצה לשמוע שוב את הרעש של הילדים". וברגע שהוא סיים את המשפט נשכבו שניהם על הרצפה ופתחו בתחרות נחירות (זאת אומרת, הר נחר וגנון השתדל לסתום את האוזניים ולשכנע את עצמו שמפולת הסלעים הזאת עדיפה על הרעש של הילדים). וכך הם ישנו להם באושר ואושר, עד שיום אחד הגיע פיה והפכה את הר לגורד שחקים, אבל זה כבר סיפור אחר...


אגדות הומור פורים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לישורון בר טוב
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ב אדר ה´תש"ע  
מישהו יודע למה זה כתב באמצע "שקופית 1", "שקופית 2"?
י"ב אדר ה´תש"ע  
הנה, הלכו השקופיות :)
י"ב אדר ה´תש"ע  
יופי, תודה רבה
ט"ז תשרי ה´תשע"א  
חחחח וואי כ"כ מתאים לאביטלל גם לרשום דברים כאלהה
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד