בנושא
בכרם
חדשות
 
מפגש בין קירות / גלעד בן טל
בביכורים מאז כ"ה שבט ה´תש"ע

 

זהו סיפור על אחד שנגרר לבית המשוגעים. אם אדייק, אומר שהוליכו אותו לשם מרצונו החופשי אך בכפייה מסוימת (הרי בסופו של דבר אף אחד לא באמת רוצה ללכת למקום שמלא בסטיגמות על מוזרויות ומחלות למיניהן). להמחשת השיגעון של אותו אדם - דמיינו לעצמכם אדם הכותב על משוגע כשהמשוגע עליו הוא כותב הוא בעצם עצמו.

האחד שבסיפורנו בעצם לא נחשב ממש אחד. כל שורש שיגעונו הוא בעצם ראיית עצמו כשתי ישויות נפרדות. אני לא מדבר על שתי ישויות כהפרעה פסיכולוגית כמו פיצול אישיות או סכיזופרניה. אני מדבר על ראיית אותו אחד את עצמו כאילו החלק הראשון באישיותו מכוון לחיים ה"נורמאליים" של הקיום והחלק השני מכוון לחיים ה"חולניים-אישיים" שלו עצמו. אפשר כמובן לנפנף בעיה זו כסוג של אי שפיות, בטענה שכולם רואים את עצמם כאנשים שמכוונים גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ, אבל בואו נאמר שלאותו אחד שבסיפורנו לא באמת אכפת מה אתם חושבים. הדבר היחיד שבאמת מפריע לו הוא הקרע שנוצר כתוצאה מההתנגשות בין מה שהוא רוצה למה שמציאותי בחייו הפנימיים. שוב, בבקשה אל תהפכו זאת לאיזו אמירה כלל אנושית, כאילו יש לכם מושג איך האחד (שהוא בעצם שניים) באמת מרגיש. ניתן לומר שהסיבה לכך שהוא הולך לבית המשוגעים מרצונו החופשי היא כדי לומר שאין לכם באמת מושג איך הוא מרגיש, אחרת גם אתם הייתם הולכים לבית המשוגעים מרצונכם החופשי.

מצד שני אולי הסיבה שהוא בוחר ללכת לבית המשוגעים היא בגלל שגם הוא לא יודע איך הוא מרגיש. (בסוגריים נעלה את השאלה המתבקשת, האם בחירתו של אחד זה נבעה משיגעונו? או שאולי שיגעונו גרם לו לבחירה הגיונית? אולי בכלל העובדה שאדם בוחר ללכת למקום השייך לאנשים שניטל מהם הרצון החופשי הוא בעצם פרדוקס, כי מה שווה בחירתו של משוגע?)

בחזרה לשניים שבסיפורנו. הגעתו לבית המשוגעים מלווה ברגשות מעורבים של חדווה ויגון. חדווה על הגעה למקום מלא באנשים קרועים ושבורים כמוהו ויגון על עזיבת העולם הקרוע והשבור מאחוריו.

כניסתו הממשית למבנה הקר משרה בו סוג של אדישות מחממת, מן הסוג הגורם לך להרגיש את חום גופך עולה בזמן שמוחך מתקרר ומסתגר. הדמעות שבעיניו מוצאות מפלט בצורה של חיוך. לא חיוך מזויף או נבוך, חיוך אמיתי, של הרגשה לא ברורה אך מנעימה. חיוכו מוצא מפלט בצורה של בכי הולך וגועש. לא בכי משמחה כפי שהיית יכול לחשוב מהחיוך שעל פניו, אלא בכי של תסכול וייאוש. בכי של תינוק מזוקן, זקן תינוקי, אדם המתחיל ונגמר באותה נשימה.

האחים, לבושים בגדי לבן, יוליכוהו לכוכו וימצו עמו את הדין. יטלו עורו, יטלו אונו ויטלו שיחתו (עם ניקיונו האובססיבי). מעצמו ימנע ממזון ומשקה, שהרי מה אלה בעולם חסר חיות. יישאר רק הוא ומחשבותיו, ערום מהפרעותיו.

הוא, עצמו ואירוניותו - מצד אחד חסר כל הנשלט על ידי חומרי הרגעה, מצד שני בעל המאה ובעל הדעה בכל מה שקשור לנפשו.

פינה לחשוב בה, לנוח בה.

זה כל הסיפור. 

 



פינה שיגעון

© כל הזכויות ליצירה שמורות לגלעד בן טל
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד