בנושא
בכרם
חדשות
 
לימודים מאורגנים / אמיר מויאל
בביכורים מאז כ"ג כסליו ה´תש"ע

כל מי שספרו בידו, שיעוריו בביתו, ומשכורתו באוניברסיטתו, יודע כי לימודים טומנים בחובם אתגרים רבים. יהיו שיאמרו כי האתגר הוא העבודות הרבות, אחרים יגידו כי המבחנים, ויהיו שיעידו כי המעמסה היומיומית היא היא האתגר האמיתי. עבדכם הנאמן, סבור כי הקושי האמיתי הוא סגל המרצים ואילו אני סבור, כי האתגר האמיתי הוא ההגעה בזמן לשיעור הראשון, עקב המטלה הקבועה שמזמנים לי ימי שני ,ימי הלימודים, בבוקר - שׂימַת הילדים במעון.

כל מי שמוצצים בידו, ילדים בביתו, ומשכורתו במעון הסמוך לביתו, יודע כי ילדים טומנים בחובם אתגרים רבים. יהיו שיאמרו כי האתגר הוא העבודות הרבות שהם גורמים, אחרים יגידו כי המבחנים בהם הם מעמידים אותך, ויהיו שיעידו כי המעמסה היומיומית היא היא האתגר האמיתי. כותב שורות אלו סבור כי האתגר האמיתי הוא ההגעה בזמן לשיעור הראשון, עקב המטלה הקבועה שמזמנים לי ימי שני, ימי הלימודים, בבוקר - שׂימַת הילדים במעון, ואילו אני - מסכים איתו.

כל מי שאקדחו בידו וסכינים בביתו ישלם את משכורתו לבריון הקרוב לביתו על מנת שאמצה את הפתיחה ואתחיל לכתוב. עבדכם הנאמן סבור כי זהו המעשה הנכון, אולם כותב שורות אלו לא מבין מיהו אותו עבדכם הנאמן שמוכן לוותר על עקרונותיו רק בגלל כמה סכינים אקדחים ובריונים.


מכיוון שבימי שני, המוזיקאית שבביתנו מתחילה ללמוד מוקדם, מכורח המציאות עליי להעביר את זאטוטינו ממעוננו למעונם, ולהספיק להגיע אל עיר הקודש עד השעה עשר. על מנת לפשט את הדברים עוד יותר - עליהם להימצא במעון עד השעה שבע וחצי לאחר שהם רוויים במשקה, מעט קלוריות בבטנם, ומלובשים, תוך שימת דגש על המלצת ארגון ההורים כי הבגדים יהיו תואמים אחד לשני ותואמים לעונה השוררת בחוץ. עת יורד ליל ראשון, אני מריץ בראשי את מהלכי המחר. רבע לשבע השכמה. כאשר הילדים עוד נטולי כוח התנגדות שמים את החולצה על ראשה של הקטנה ואת החיתול על הקטן יותר, לראשונה נותנים כוס שוקו, לאחרון תה קמומיל (הידוע בכינויו בבונג, שבתרגום חופשי מניב אפריקאי לעברית פירושו: "רק זקנים ותינוקות שותים את הדבר הזה") גרביים נעליים וחיש מהר לעגלה ולמעון הסמוך. תוכנית מצוינת אני מחייך לעצמי בסיפוק, מכוון שעון מעורר לבוקר המחרת תוך שאני שומע את המוזיקאית המפהקת לצידי מזכירה שמאוד חשוב לקחת מחר את הבקבוק של ינעם למעון, ובגדים להחלפה לנפת. אני מהנהן וגולש אל עבר עולם החלומות.

מעולם החלומות אני קם לעולם הבלהות. הילדים מדושני העונג נמים במיטותיהם באצילות, בעוד אני מנסה להעיר אותם. "רבע לשבע ילדים! קדימה! השכמה! אבא צריך ללכת ללימודים!" משום מה צעקותיי לא נשמעות. אני מנסה להרים את קולי אולם פי נפתח ולא יוצא קול. גם החדר בו אני נמצא לא נראה כמו החדר של הילדים. ומי לעזאזל נוגע לי בלחי שעה שאין אף אחד לידי?? אני פוקח את עיניי, ומוצא כי אני  מחופר במיטה שלי ולידי עומדת הקטנה מלאת כוח התנגדות כשהיא חופרת לי בלחי עם האצבע ואומרת שיש לה פיפי. "אבא קום".

אנחנו כבר באיחור. הילדה עולה על ה"ישבנון" ומתחרטת אחרי המדרגה הראשונה. "נפת, אמרת שיש לך פיפי". רק זה חסר לי, פיפי באמצע הדרך למעון. הנסיכה מחייכת אליי חיוך שכולו אומר: "אבא, שנינו יודעים שאמא לא פה ואין לך סיכוי לקחת אותנו למעון בזמן". החזרתי לה מבט של "עוד נראה" והתחלתי לרדוף אחריה עם חולצה ארוכה כאשר אני מרחיב את צווארונה באמצעות ידיי על מנת לשים אותו על ראשה. היא רצה וקפצה על המיטה תוך שהיא מתגלגלת כאורי כדורי, אגב חיוך מאוזן לאוזן וצחוק שדמה מאוד לצחוק הגורל שהדהד בחדר. השעון מתקתק. גם הרגל שלי. מעצבנות. "נפת..." ניסיתי טקטיקה אחרת בקול מתחנחן "אם תתלבשי יפה - אבא יביא לך שוקולד". היא הרימה את הראש מהמיטה והסתכלה עליי, אחר חייכה חיוך שבע רצון וחזרה לתנוחה המכודרת. היא יכולה להשיג הרבה יותר. בשלב זה, עבדכם הנאמן כבר התייאש. אולם אני לא התייאשתי. עברתי לגזרה השנייה. ינעם שמע את המאבק של אחותו והראה סימני התעוררות. חיש בִּבְגַנְתִּי את הבקבוק לפיו, תוך שאני מסמן לעצמי V. תינוק ב' - שתה. נשאר רק להלביש אותו ולגרום לו לאכול משהו. בגזרת נפת עדיין התעקשות.

רבותינו אמרו שמה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח, ומה שלא הולך בעוד יותר כוח הולך בקשרים ובשוחד. סרתי אל המקרר וחזרתי כשקוביית שוקולד נחה לה בידי. נפנפתי בה מול נפת. אישוני הדבש בעיניה הפכו מרובעים וחומים כשוקולד והם נעו בקצב אחיד יחד עם היד שלי. "רוצה?" שאלתי בהתרסה ושמתי את השוקולד מאחורי הגב. ינעם המְבּוּבְּנַּג הושיט את היד מבין הסורגים של הלול ובמיומנות רבע רומנית חטף את השוקולד מאחורי גבי. הגונב עם בבונג פטור? מכיוון שתינוק ב' המתקרא ינעם התנהג עד כה יפה ולא עשה בעיות החלטתי שלא להיאבק בו. הרבה. מיד ניגשתי לחלץ את השוחד מבין אצבעותיו. איזו לפיתה יש לקטן הזה. לא אכפת לי מהשוקולד - זה כבר עיקרון. אחרי מספר ניסיונות כושלים ומבטי נחישות מהקטן (שמאוד הזכירו את המבטים של אימו המוזיקלית), תקתוק השעון הארור והמונוטוני החזיר אותי לתלם, מזכיר לי כי אין זמן למאבקי שוקולד. חשתי אל עבר המקרר כדי לשלוף שוחד חדש. חשדתי שאין חדשות טובות. אין עוד שוקולד.

רכנתי בייאוש על יד המקרר והחלטתי ללבוש את מסכת האבא העצבני. לאמא זה תמיד עובד. "נפת!" נכנסתי לחדר כשכל כולי אומר כעס "עכשיו את נותנת לאבא להלביש אותך, ואם לא, חֵי חִדְקִי כי אפליק לך!" זה עבד. לחמש שניות. "שוקולד", אמרה נפת וזרתה סוכר על הפצעים. "אין שוקולד", הפטרתי. "תקבלי כריות". "סוכריות!!" צהלה הילדה. "לא סוכריות. כריות." אולם הדין כבר נגזר אז החלטתי לנצל את הרגע והלבשתי אותה בחולצה שהכינה אימהּ מבעוד מועד. תינוק א' כמעט לבוש. את המכנסיים כבר שמתי אגב החולצה וגם את הגרביים של דורה היא כבר שמה באותו השוונג. (אחיו של בבונג?). נשארו רק הנעליים והנה תינוק א' כבר לבוש לגמרי. מרוצה מהשלמת משימה נוספת פניתי אל עבר הבבונג שהיה מרוח כולו בשוקולד הגזול. ישר לכיור לשטוף פנים. אין זמן. אני נזכר ששטיפת פנים לא הייתה ברשימת המטלות. אני לוקח את השפן הקטן לרחוץ פנים תוך שאינני מסיר את מבטי מהבקבוק שלו. דבריה של אשתי מהלילה עוד הדהדו במוחי. "אמיר, למה קנית גבינה צהובה? אמרתי לך שיש במקרר..." אה, סליחה - "אמיר, חשוב מאוד לקחת את הבקבוק של ינעם לגן מחר". אחרי ששטפתי את פניו של ינעם התפניתי להכין שוקו לקטנה. "סוכריות!" היא התריסה בפניי. "כריות תקבלי לפני שנצא לגן, עכשיו לשתות." הכנתי לה שוקו ובינתיים הלכתי להלביש את הקטן. הלוואי וכוח ההתנגדות שלו היה קטן כמוהו. הוא התגלגל והתחמק, הסתובב והשתולל, אולם ידי הייתה על העליונה (שלו) והצלחתי להוריד לו את המכנסיים והחיתול. אולם לכל הרוחות, החיתולים נמצאים בחדר הסמוך. אני משאיר אותו עירום למחצה והולך לחדר השני תוך שאני שומע את נפת "אבא, פיפי!". אני חושב שאני משתגע. אומרים שלכל ילד יש כישרון. אצלי זה מתבטא בלמצוא את הזמן הכי פחות מתאים לדברים הכי פחות מתאימים. כעת- מה מסוכן יותר? אני מנסה לחַשב כשלרשותי מספר מועט של שניות קריטיות. ילדה בת שנתיים וחצי עם פיפי או ילד בן שנה וחצי ללא חיתול על המיטה של אבא ואמא. "נפת", אני מנסה להחליט בקור רוח, "לכי בבקשה לשירותים כמו שלמדנו". באמת למדנו. אני הולך לינעם אבל שומע את הקטנה נאנקת "פיפי". נראה כמו החלטה שגויה. סגרתי את החיתול של הקטן, ואצתי אל הקטנה שכבר הספיקה להרטיב את המכנסיים. ואת הרצפה. ואם לא די בכך - הבחנתי בכתמים עזים של שוקו שהצטיירו בעליצות על חולצתה הנקייה לשעבר. אני מוחק בראשי את הV. תינוק א' לא לבוש ולא זו בלבד אלא שנוספה עוד מטלה לרשימה הנערמת וגוברת - לשטוף את הרצפה. אולי אגיע לשיעור השני.

אני מרגיע את הקטנה ומבקש ממנה להתרחק מהשלולית שנוצרה. בינתיים הקטן מתקרר בחדר ואני עַט להלביש אותו. בזריזות של שד, ובעצבים מרוטים של שד טזמני, הלבשתי את הקטון במיטב הבגדים שהיו על השידה. תינוק ב' לבוש ורווי. תינוק א', לעומתו, הביטה בשלולית שעשתה בסקרנות והייתה מלוכלכת משוקו ורטובה. כמה כוחות נפש נדרשו ממני כדי להוריד ממנה את הבגדים שכל כך עמלתי להלביש. אודה לאל כי הפעם היא לא התעקשה כל כך. אחרי שהחלפתי לה תחתונים ומכנסיים, גופיה וחולצה ומצאתי נעליים חדשות כי גם הנעליים שלה הסתקרנו איך זה לטבול בשלולית שתן, התיישבתי על המיטה בכבדות. השעון השמח לאיד, לא התחשב והמשיך לתקתק בקול כמלעג. בעיניי כמעט ונקוו דמעות. הוְריד במצח החל לפעום בקצב השעון המתקתק. על מנת שאוכל לשטוף את הרצפה מבלי שעוד זוג נעליים יחפוץ להיכנס לשלולית, השתמשתי בדמות המצוירת על גרביה של נפת. בקליק קטן חטפני דורה ובוּץ החלו להשתובב על מסך המחשב מפנים לי עשרים ושלוש דקות וארבעים וחמש שניות. "אבא, חטפני!". נשמע קולה של הקטנה מהחדר. בהתחלה חשבתי שהיא מתכוונת לינעם. "חטפני במחשב נפת", אמרתי, תוך שאני מחפש מגב וסמרטוט "הוא לא יכול לקחת לך כלום. גם לינעם לא. נראה אותו מוציא לו מהיד קוביית שוקולד". התחלתי לנגב את הרצפה ולפתע שמתי לב שאני בעצמי עוד בנמנמת. ונעלי בית. ייאוש עוטף החל לרדת אל החדר, כמו סוהרסן שיונק את כל השמחה מהחלל. נכנסתי אל החדר הממוחשב על מנת שאסמן V כפול על נושא הקלוריות וחילקתי עוגיות קטנות לדור-ה צעיר. במחשבה שנייה, הרהרתי בגיל, אני כבר כמעט לקראת סיום, שני הילדים שתו לבושים ועכשיו אוכלים. שמחה קטנה החלה למלא את חלל הבטן. אבל את חלל האף החל למלא משהו אחר. ריח לא נעים הגיע מכיוון תינוק ב'. אני לא מאמין. אולי אסור לתת בבונג ועוגיות יחד? לכמה שניות חשבתי להביא אותו למעון בצורה כזו ולהגיד שהוא עשה את זה בדרך, אולם היה לי נהיר שהמבט שתתן בי המטפלת יגרום לי לחזור הביתה, להחליף לו ולהחזיר אותו שוב. שוב פשטתי את עמלי. נעליים, מכנסיים, חיתול. חיתול חדש מכנסיים חדשות (אי אפשר להחליף חיתול בלחץ בלי ללכלך את המכנסיים) ושוב נעליים.

העיקר שאגיע לשיעור השלישי - חשבתי לעצמי. עוד עשר דקות לדורה. שמתי לעצמי אוכל בקופסא, נעלתי נעליים, אזרתי עצמי בחגורה ונכנסתי לחדר שוב. בדיוק כשדורה ובוץ צעקו "הצלחנו" והחלו בריקוד הגשם שלהם, אספתי את הילדים מהחדר, אמרנו שלום לדורה תוך שאני אומר לעצמי ששום דבר לא יכול עוד להשתבש. שמתי לילדים מעילים וכובעים ויצאנו החוצה סוגרים אחרינו את שער הבית, ואני בתוכי סוגר אחריי את הבוקר המזעזע הזה. הכובעים על הראש, המוצצים בפה הבקבוקים...לא...אין מצב...ינעם, איפה הבקבוק שלך?!

שוב הכישרון הזה שלהם. התחלתי להתלבט האם להכניס את הילדים שוב הביתה או להיכנס מהר ולחפש את הבקבוק. בחרתי באופציה האחרונה תוך שאני מקפיד לשים עין ולראות שהם לא בורחים. אולם איפה הבקבוק הארור? הוא לא על השולחן ולא מתחת למיטה. אני מתחיל להניף שקיות באוויר, להרים ספות, להזיז שולחנות ולהבריג החוצה מדפים. כל גופי מתכסה זיעה והוְריד שבמצח פועם בפרסטו. מבחוץ אני שומע את אחת השכנות שואלת בקול אל עבר הבית - "ינעם, לאן אתה הולך? איפה אבא?" אני שומע את נפת עונה לה שהלכתי להביא לה סוכריות. די!!! לא יכולתי יותר. כל העצבים בגופי היו מרוטים. ידיי נקמצו לאגרופים, זעקתי לשמיים וביקשתי רחמים. בית החזה שלי עלה וירד בנשימות מהירות. ניגשתי  לארון והוצאתי בקבוק חלופי. יצאתי החוצה אל עבר הילדים המחייכים, העצים המחייכים, הרוח המחייכת החתול המחייך והשכנה הממש לא מחייכת. חייכתי אליה בזיוף בליווי מנוד ראש, ולקחתי סוף סוף את הילדים אל עבר המעון.

כל מי שעִתּוֹתיו בידו, סדר בביתו, ומשכורתו לא הולכת למטפלת, בידוע שילדיו גדולים או שעדיין אין לו ילדים. יהיו שיאמרו כי אין לו אתגרים אמיתיים בחייו. אחרים יגידו כי הוא אינו יודע אילו עוד אתגרים יהיו בחייו אולם עבדכם הנאמן סבור כי בבונג הוא אחלה תה. ואילו אני - הגעתי לשעה האחרונה.



בוקר הומור הורים ילדים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאמיר מויאל
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ו כסליו ה´תש"ע  
מזמן לא צחקתי ככה מול המחשב.
כ"ו כסליו ה´תש"ע  
פשוט בכיתי מצחוק. אתה גדול, אתה.


עבדך הנאמן חימש. גם אני.
שלמה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד