המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
מעשה מבן שהשתגע / ניק בלי ראש
בביכורים מאז כ"ה חשון ה´תש"ע



"אמא."

היא לא מגיבה, הסריג-צעיף, אולי - מחליק בין אצבעותיה כמו קוֹל מחוספס וחם. כיסא הנדנדה שלה חורק, אבל החריקות יְשָׁנות, מלטפות את הרצפה במרווחים עדינים. העיניים שלה רצות על השורות, השפתיים ממלמלות משהו. אולי סוֹפרוֹת שורות, אולי מתפללת. אולי ספירת השורות שלה היא בעצם תפילה.

"אמא, אני הולך."

היא עדיין לא מגיבה. כנראה אני שקט מדי, כשאמא שלי סורגת יכול העולם להתהפך והיא לא תשמע.

"אמא, להתראות!"

"אדם." היא מרימה את העיניים שלה מהצעיף ומביטה בי, חוששת. "לאן אתה הולך?"

"אני לא יודע."

"איך אתה הולך? יש לך כסף לאוטובוס? למונית? בוא, אני אתן לך--"

"אני לא נוסע, אמא, אני הולך".

אנחת רווחה נשמעת בבירור מפיה, כנראה שהמקום שאני הולך אליו הוא לא רחוק מהבית. "אולי תלך לנחמה." היא מציעה. נחמה היא הדודה שלה, היא גרה חצי שעת הליכה מהבית שלי, אי שם במרכז ירושלים. "היא לא רחוקה," אמא שלי אומרת, "ואם אתה לא יודע לאן אתה הולך, כל מקום יכול להיות המקום הנכון."

"אני לא יודע לאן אני הולך, אמא, אבל אני מכיר את הדרך." קצת קצר רוח. ממש קצת. בעיקר בגלל שאין לי כח לשחק בציטוטים מעליסה בארץ הפלאות.

"אה." היא אומרת, מודאגת ממני. "טוב, סוודר לקחת?"

לקחתי.

"גיזאי גיזונט. תשמור על עצמך, אדם. אל תלך למקומות האלה עם העובדים הזרים, אמרו ברדיו שזה מקומות מסוכנים. ותודיע לי אם אתה חוזר מאוחר, טוב?" היא חוזרת לִסְרוֹג. זו הדרך שלה להרגיע את עצמה. טוב, אני אומר לעצמי, ואני הרי הולך. כל אחד והדרכים שלו.

אני לובש את הז'קט, מוריד את התיק מהמתלה ושם אותו על כתף אחת. "להתראות, אמא." אני אומר. היא מרימה את העיניים מהסריגה, אני מניד אליה בראשי לשלום, פותח את הדלת ויוצא. אני כבר יודע מה היא חושבת כשהדלת נסגרת מאחורי, היא אמרה את זה פעם לאבא בארוחת הערב. עניין חדש של הצעירים האלה, היא אמרה, ללכת בלילה ברחוב הלוך ושוב. והרי פעם לא היינו עושים ככה, צקצקה בלשונה. כל הבגדים המוזרים האלה, וללכת בלילה ברחוב, ועוד כשיש ירח כזה.

זה דבר חדש.

זה לא דבר חדש, כבר הרבה זמן אני יוצא לשמור על שפיותִי בלילות.

זו לא הפעם הראשונה שאני מניד לאמא לשלום, מוריד את התיק באצבעות לבנות מהמתלה שלו, לובש ז'קט. כשאני יוצא מהבית החוצה וסוגר את הדלת אור נוֹהֵר מציף אותי בברכה: הירח כבר מזהה אותי. אולי הוא חושב שאני רוח רפאים, ורוחות רפאים הלא הוא מכיר. בחשיכה החיורת יושבים החתולים ומייללים כאילו הם בני אדם, כאילו אינם יכולים ליפול ולהשאר שלמים. אני לא יושב, גם אינני מיילל. אני הולך להסתובב בגן סאקר. אני הולך לבית קפה נוגֵה שיושבים בו שעות ארוכות ומחזיקים בידית הספל כי צריך לאחוז במשהו לפני שנתפוגג. אני הולך ליפול. כמו חוה, אני הולך ליפול.

אחרי פעמים אין ספור נהיה כל הסיפור הזה ריטואל: כבר יש שביל ללכת בו, מְשוֹררים לפגוש, שולחן פינתי שמקבל אותי לתוכו בחיבוק בודד. השגרה המוזרה הזו היא אולי זה הדבר היחיד ששומר על שפיותי, אם אפשר לשמור על השפיות. אם בכלל יש שפיות, אני מתכוון. אני לא יודע, אני חושש ללכת ולבדוק מעבר לקצֶה. גם הפחד הזה אינו דבר חדש.

בכלל, כאילו דבר כבר אינו חדש לי, רק חוסר בקמטים מונע ממני להחשב זקֵן. והלא כל דבר יוצא דופן שאנחנו מורגלים לעשות מפסיק להיות יוצא דופן, השגרה הופכת אותו להיות בנאלי כמו כל אותם הדברים שאנחנו מכירים בהם: השמש על העור, כאב של פרֵידה, בדל מאפֵר של זכרון. עם זאת, אני עדיין חושש להתרגל, כל מקום חדש אינו אלא מארח בשבילי, אין בי את העוז לנסות ולהיות בו לבן בית.

את חוה זה מעולם לא הרתיע. היא הייתה יושבת על האבנים בשמש בלא לחשוש שכל זה יהפך להיות טפט מוכָּר בעוד כמה רגעים. הייתי צופה בה ברגליים מקופלות לחזֶה ומנסה לנחש את יריעות פניה: האם השרירים שמתכווצים מתחת ללחיים הרכות שלה אומרים זִכָּרון או חידוש? היא הייתה יונקת את העשן בעפעפיִם מורדים ואז פולטת אותו בעדינות, כמו היא מופתעת מכך שעשן יוצא בכלל מפיה. "אדם," היא הייתה אומרת בין נשיפה לנשימה, ומפיה זה היה נשמע כמו בפעמים הראשונות, "אולי תפסיק לבהות בי ככה? זו לא הפעם הראשונה שאתה רואה אותי, אתה יודע". "אני לא בוהה בך!" הייתי אומר. כהדגמה הייתי שותה את שאריות הקפה ומשליך עליה את כוס הנייר. "אני שותה קפה!" הייתי אומר. "אתה שותה קפה ובוהה בי." היא הייתה אומרת בעצבות, במין השלמה עם קביעת העובדה, ואפר הסיגריה היה מצטבר והולך על האבן המחוספסת תחתיה כמו זכרון ילדות דהוי בשמש.

לאט לאט נתרגלנו. הקפה כבר לא היה מעורר כמו בפעם הראשונה, גם הסיגריה לא הייתה משתעלת, אפילו פרידות כבר לא היו בוכות את עצמן כשהמוח ריק ממסיחי דעת, רֵיק מעצמו.

אני רוח רפאים שקופה בִּרחובות ירושלים. סליחה, חוה היא רוח רפאים, אני רק מחקֶה אותה. אמא שלי היא בעליל לא רוח רפאים, היא אשה ירושלמית ושמנמנה שיושבת וסורגת בכסאות נדנדה והשלווה נסוכה עליה כאילו הייתה נֵר. היא לא מעשנת, שום עשן לא יוצא מפיה במין סלסול רך כזה כמו שהיה יוצא מפיה של חוה. תמיד הייתה אומרת לחוה 'שלום' מופתע, כאילו תוהה: 'מי את בדיוק?' "אמא," הייתי אומר לה בתשובה לשאלה שלא שאלה, "זו חוה!" "אה, כן! שלום חוה!" היא הייתה אומרת, שבה לסריגתה. לפעמים הייתה חוה מגיעה בדיוק כשסיימה סוודר כלשהו, ואז אמא שלי הייתה מגישה לה את הסוודר כתשורה: בצורה כזו או אחרת היה נדמה לה שחוה יתומה מאב. חוה הייתה מטלטלת את ראשה, נותנת לשיער השחור הקצר שלה לנשור על העורף, משלבת ידיים נחרצות, בסוף הייתה מִתרצָה, מסתובבת עם הסוודר ונותנת לי להרגיש מרוצה, אבל מורידה אותו מיד כשיצאנו מהבית. "הוא חונק אותי" היא הייתה אומרת, מצחקקת כאילו זה הדבר הנפלא ביותר בעולם.

בחודשים האחרונים שהיינו יחד היו לה כל כך הרבה סוודרים שלי, שבכל יום היא הייתה הולכת עם סוודר אחר. סוודר סרוג ביד, ביתי עד היסודות, קשיח, כזה שלא נותן לקפל אותו בצד וליפול מעבר לאופק. על כל פנים, לא בלי להגיד קודם שלום ולהתראות לאמא. ואל תטעו באמא שלי: היא אמנם אימהית ונחמדה מאוד, אפילו נראית קצת מעופפת, אבל שתי רגליה נטועות על הקרקע. זה יותר מכפי שאפשר לומר בי, וודאי שזה יותר מכפי שאפשר לומר בחוה. בחוה זה ברור כלילה: היא משוררת, אין לה אף לא רגל אחת על הקרקע. מי יודע אם יש לה רגליים בכלל.

ואני, אין זו חכמה גדולה שאין שתי רגלי על הקרקע, אני הרי נוהג ללכת.

הפעמים הראשונות ללכת היו הקשות מכל, כמו למולל עשב ביד רכה או להתבונן במים זורמים. כל מי שידו רכה או שתבונתו במים זורמים יודע מה כוונתי. קשות מכל הן היו, נוראות. לא הייתי צועק, גרוני לא היה ניחר, הייתי סהרורי בימים ושמשי בלילות, כמעט ועוד-רגע והייתי פוקע וכולי הייתי נמלט החוצה בערבול כנפיים, כפרפרים אל האוֹר.

בפעמים הראשונות הייתי יוצא והולך לבד - כמה לבד, אלוקים עֵדִי. הוא יכול להעִיד בלי חשש, הוא יודע: הייתי מדבר אליו ברחובות הסואנים של העִיר, או לוחש פסוקים יפים כשהלכתי במדשאות הרטובות של הגנים הציבוריים, שלא להפר את הדממה. ברגעי חסד נדירים הייתי מבין כמה חלקים אני, או מה אומרים העטלפים כשהם עושים לילה חושש ונסתר כזה. הייתי אוחז באצבעות רועדות את הלילה, ממולל באצבעותי, בוכה חרש.

כמה אפְשָׁר השקט.

--

השקט היה כַּפְרִי. ציפורים, עלים, טרקטור מתעטש במרחק. פשוט גן עדן בצהרי יום ירושלמי אחד. שכבתי על הגב והבטתי בשמיים. תכלת כזו אי אפשר לראות בשום מקום, אמרתי לעצמי. ואיזה שקט. מדהים איך זה קורה פתאום.

אי שם משמאלי נשמע רשרוש שאין לטעות בו. מישהו - ילד, אולי ילדה. בערך בגילי, זיהיתי בזוית העין - שוכב על הבטן לצידי. הבטתי על השמיים, כך שלא ממש יכולתי לבדוק מי זה ומה הוא רוצה. אבל מה זה חשוב, העיקר שיש שקט, אפשר להקשיב.

"מה אתה אומר?" היא אמרה. יַּלְדָּה. נועצת בי עיניים שחורות, חדות כמו בדיחה טובה במיוחד. אני, מצידי, לכאורה עדיין מביט בשמיים.

"אני חושב, שקט." אמרתי לה.

היא ציחקקה. "הוא חושב, שקט." לחשה לבטן שלה. "שקט" היא לחשה לכף היד, לברך שמאל, לאוזן שלה, לאוזן שלי. "שקט, הוא חושב. איך הוא עושה את זה? ממש איינשטיין. ציפורים, טרקטור, שקט! שקט בכיתה, בבקשה! שקט, אמרתי. הגאון צריך לחשוב!"

"אני באמת מנסה לחשוב, איך-שלא-קוראים-לך." אמרתי.

"למה אתה מנסה לחשוב?"

"כי אני רוצה להבין משהו." מעצבנת.

"לא, טיפש. לא למה לחשוב, למה לנסות?"

"כי אם אני לא אנסה אני אף פעם לא אצליח."

"איך אתה יודע, ניסית פעם?"

יופי, אבד לי הריכוז. התהפכתי חזרה על הבטן והבטתי בה: עיניים שחורות, לחיים רכות, שיער שחור רך שנח בתלתלים קצרים על המצח. היה בה משהו מוכר מאוד, אבל לא זיהיתי אותה. אולי היא הייתה איתי בגן, חשבתי. עכשיו אני בכיתה ח', הגיוני שאני לא אזכור מישהי שהייתה איתי בגן. במיוחד כשגם היא התבגרה מאז.

"היי, מי את?" שאלתי.

"קודם תגיד מי אתה," היא אמרה והניחה את הראש על כפות הידיים, היה נדמה שהיא קבעה עובדה ואין לה כח להתווכח איתי.

"אני אדם," אמרתי. לא היה לי כח להתווכח איתה.

היא חייכה לעצמה, כאילו צוחקת מבדיחה פנימית. "אני חוה," אמרה.

"יופי," אמרתי, "ועכשיו בְּאמת?"

"בְּאמת?" היא אמרה, "אמת אתה רוצה? למה לא אמרת קודם?" היא חייכה, שותקת שְׁנִיה, משהה את המתח. "חוה."

"ומה עוד?"

"מה עוד אתה רוצה לדעת?"

"מה שם המשפחה שלך, וגם מאיפה את, ובמה את אוהבת לְשַׂ--" אמרתי.

"אתה טיפש." היא קטעה אותי. "אם היו שואלים אותי מה אני רוצה לדעת הייתי שואלת כמה חלקים אני, הייתי שואלת מה אומרים העטלפים כשהם מצייצים ככה, או למה שמיים. עזוב. יודע מה, אפילו על אנשים אפשר לשאול מלא שאלות מעניינות. ואתה? 'מי את, מאיפה את'." חִקְתה אותי בצורה נלעגת. "מזל שלא שאלת מה אבא שלי עושה".

"אבל לא מעניין אותי מה אבא שלך עושה," אמרתי.

"אתה רואה?" אמרה. "בדיוק על זה אני מדברת."

אבל בדיוק על זה היא לֹא דברה. היא מעולם לא דברה מה אבא שלה לא עושה, מאיפה היא לא או מה היא לא. ידעתי שהיא בת בודֵדה, לא יותר. לא ידעתי מה היא לא, אבל ידעתי מה היא כן: משוררת. ברגעי חסד היו פניה מנשבות שירה כאילו אין דבר אחר בעולם, ובאמת לא היה אז דבר אחר בעולם: מילים היו משחקות לרגליה, משפטי כמיהה היו נושבים בשערה, בעיניה בערה אש אחרת, זרה. לפעמים הייתה עומדת ומדקלמת את דבריה בפאתוס, משהה את השקט, ואז פורצת בצחוק. "אל תהיה מופתע, אדם," היא הייתה אומרת, "אתה תתרגל לזה עם הזמן". בזמנו חייכתי ושתקתי לה, אבל לכשעצמי חששתי מההרגל הזה: ואולי היא תחדל מכל זה יום אחד? חששתי לבטוח בה. הלא יותר מכל, משוררים צעירים הם עם לא מהימן.

אולי חוסר המהימנות הזו היא שעושה אותם למשוררים, אולי כובע הברט והסיגריה הצרודה ביד, אולי הערפילים. משוררים רואים את העולם אחרת, אמרה לי חוה פעם, ואני מתבונן עכשיו ברחובות ירושלים ומנסה לברר לעצמי איך נראה העולם אחרת. אם אפשר. אם האנשים הבודדים שהולכים פה והתאורה הסהרורית של הרחובות וקולות הרקע נראים אחרת למשוררים, ואיך בכלל לכתוב ראִיה.

ואם לכתוב את הראִיה, האם אפשר לו לאדם אחֵר לקרוא אותה.

ברגעים של שקט צלול בירושלים אני מעלה לעצמי רעיונות. ברגעים של שקט עכור - כמו עכשיו - אני קורא בהם. על דף הפנקס שלי, היכן שאמורים לבוא - על פי כל כללי ההגיון - דברים מבוררים ופשוטים בכתב יד צפוף וקריא, מופיעים שברי משפטים. "שגעון." אני מעלה מהפנקס לאורה של מנורת רחוב חיורת, שטופת מכוניות ואספלט. מישהו נתקל בי ברחוב, לראשו כובע שחור וסרט אדום כרוך בו, אני ממשיך וקורא: "כל גאון הוא משוגע." ובמקום אחר - "ההבדל בין המשוגע לגאון הוא שהגאון יכול להסביר את נקודת הראות השונה שלו לאלו הנורמלים, בעוד שהמשוגע רחוק כל דרך תקשורת איתם". כל כך הייתי חושש לחוה כשהייתה מטפסת על שולי חומה או חצר, מהלכת על השפה, ממלמלת לעצמה. ואם תיפול - שהלא בסופו של דבר היא תיפול - שעל כל פנים לא תרחיק מהקו יותר מדי, שתוכל לחזור ולהסביר מה ראתה: ציפורים עקומות וירח אדיר מתנשא, אולי שמיים הזויים, אולי את הצבע האמיתי של כחול, שהוא רחוק ונעלם מאוד.

אם בכלל ישנו צבע אמיתי לכחול, כוונתי. אולי כל אחד רואה צבע כחול משלו, וכשהוא אומר כחול הוא מתכוין למשהו אחר ממה שאתה אומר. דבר שכזה שלא יוודע לנו לעולם. כשאני מתבונן סביבי בלילה הכחול והקר הזה אני חושב על אמא שלי, שהזהירה אותי לבל אצא בלי סוודר, ולובש את הז'קט. ברגע הראשון ישנה חמימות חונקת שכזו, אימהית ומפתיעה, ואז הגוף מתרגל עד שכבר אין את ההפתעה שבחום. מסביב לבושים כולם מעילים, עסוקים בשלהם, בודדים. בעצם כולנו בודדים, אני חושב. בעצם כולנו חנוקים בתוך המעילים של עצמינו וכוספים לקצת אחֵר, ואין. אנשים יוצרים לעצמם חברה אנושית, ובעצם כל מטרתם היא להעמיד פנים שהם נמלטים מהבדידות הזו. ויש חוקים להעמדת פנים, קוראים לזה שפיות: מן קליפה כזו שאומרת לנו בסך הכל להיות יחד עם כולם סביב, לנסות להמלט מן הטירוף הזה בהעמדת פנים שגרתית, בנורמות חברתיות, בשֵינָה.

ככה לפחות חוה טענה פעם.

זה היה לפני הכל, אי שם בהתחלה. היא כבר עישנה סיגריות. אני, בשלב הזה בחיי, עדיין לא נגעתי בקפה. היינו צעירים, ממש צעירים. ארבע עשרה, גג חמש עשרה.

"היי, הינדיק, אתה זוכר את בן המלך שנעשה הינדיק?" היא שאלה, מניפה את הברט התכול שלה למעלה בקוצר רוח רגעי. אם היינו עומדים היא הייתה רוקעת ברגלה, אבל אנחנו יושבים. ובכן, בעסה לה.

"כן." אמרתי. בן המלך שחשב שהוא תרנגול הודו ושאוכלים אותו בחג ההודיה. סליחה, שישב עירום מתחת לשולחן ואכל פריכיות וקרקרים, משוגע. כן, זוכר.

"אתה זוכר איך הוא נרפא?" היא שאלה.

"הרופא ישב איתו עירום מתחת לשולחן ואז התחיל להתנהג כמו בן אדם, לא? ואז הוא אמר לו - כאילו, הרופא לבן המלך - שאפשר להיות הינדיק ולשבת ליד השולחן וללבוש בגדים ולאכול בסכין ומזלג. נכון? משהו כזה. למדתי את זה פעם".

"אתה יודע מה חשבתי?" היא אמרה במן דחיפות כזו, לא מתאימה לה. כאילו המילים נורות לה מהפה. "פתאום עלה לי לראש - יכול להיות שבן המלך נשאר הינדיק?"

"לא," אמרתי, "הוא אף פעם לא היה."

"אוף איתך!" היא אמרה, "אני מתכוונת - יכול להיות שהוא נשאר משוגע, אבל התנהג כמו אדם נורמלי מבחוץ?"

"נו, נניח שכן, ואז מה?"

"אז בעצם כולנו משוגעים בפנים! אתה מבין? כולם כולם כולם - " היא נעמדה על הספסל והצביעה לכל העברים ברחוב. "כולם משוגעים בפנים, אבל שומרים על השפיות שלהם בכח. יכול להיות?" אנשים הסתכלו עליה בתמהון והמשיכו הלאה. ילדה קטנה הצביעה עלינו חזרה ומשכה ביד של אמא שלה. התעלמתי.

"יכול להיות. מה זה אומר?"

"למה זה צריך לומר משהו? אני לא מאמינה שאני יושבת לידך על ספסל ברחוב. אתה כ ז ה קול שפוי ונורמלי שפשוט אפשר להשתגע! לא כל דבר צריך לומר משהו."

"אבל אנחנו כבר ממילא משוגעים, לא? אז איך אפשר עוד להשתגע?" אמרתי. אין ספק, הייתי נורמלי מאוד פעם.

"אני אסביר לך, טוב? הנה, תראה- כולם שונים אחד מהשני, טוב?" היא ציירה ריבועים ומשולשים שונים זה מזה בקו ישר, אחד ליד השני, על דף קטן מהפנקס שלי. "הנה, אתה רואה? משולשים ועיגולים."

"ריבועים." אמרתי.

"לא משנה. העיקר שכל אחד שונה מחבירו, כן? והנה אדם גאון," היא ציירה קשקוש באותה שורה של המצולעים. "הוא שונה מכולם, אתה מבין? אבל הוא יכול לתקשר עם כולם, לכן הוא גאון. והנה-" היא ציירה משהו בפינה של הדף, רחוק מהכל "-הנה משוגע. הוא גם שונה מכולם, אבל אין לו איך לומר את זה לכולם. הוא רואה את העולם אחרת. אין לו שפיות, בקיצור, אין לו שפיות."

"תרימי שניה את היד מהדף," ביקשתי, "אני רוצה לראות."

היא הרימה את היד והסתכלה עלי. היה מצויר שם סמיילי עצוב. בהיתי בה, היא בהתה בי. חשבתי שהיא הולכת להפתיע אותי, לצחוק פתאום, משהו, אבל הרגע הרציני נמשך. אחרי כמה שניות היא חיטטה בכיסים שלה והוציאה סיגריה קצת מעוכה. הסתכלתי סביבי. הייתי חייב משהו בדחיפות, אבל לא ידעתי מה.

פתאום ידעתי משהו. "אני הולך רגע, טוב?" אמרתי לה. היא משכה בכתפיה. הלכתי לבית הקפה שמאחורינו והזמנתי קפה בפעם הראשונה בחיי. אני חושב שזה היה הרגע שהגעתי למסקנה - אולי לא מודעת, כנראה לא מודעת - שאני צריך להתעורר, שאני צריך להפסיק להיות סטטי, שאני צריך להפסיק לישון.

"איזה אתה רוצה? רגיל? הפוך? אספרסו? קפוצ'ינו?" שאלה הקופאית ולחצה תוך כדי על כל מיני כפתורים במכונה שלה. לא היססתי לרגע.

"הפוך," אמרתי, "ברור שהפוך."

--

"אבל למה?" אמרה אמא שלי.

"למה מה?" אמרתי.

"למה קפה." אמרה. היא חגרה את סינור המטבח סביב מותניה וניגשה לשטוף את הכֵּלים. "מה, אין לך כבר משהו בריא לשתות בבית הזה? הקומפוט שלי כבר לא טוב בשבילך?"

"מה הקשר אליך?" שאלתי, "ולמה לעזאזל יש לך בעיה עם זה שאני שותה קפה?"

"אין לי בעיה עם זה שאתה שותה קפה," היא אמרה, "ואל תדבר אלי ככה. יש לי בעיה עם זה שזו הכוס החמישית שלך בשעה האחרונה, ואתה לא מסוגל להפסיק. רק יושב ושותק לך בסלון ומחזיק כוס קפה ביד. משהו מורט לך את העצבים בזמן האחרון. אתה מוכן להגיד לאמא שלך מה קרה, או שגם בשביל זה אני כבר לא מספיק טובה?" היא שטפה את הסבון והניחה את הכוס במייבש. שתקתי. פולניה עד לשד העצמות, אמא שלי.

"נו?" היא אמרה.

"שניה." אמרתי. "אני צריך לסדר את הדברים בראש."

נשמתי עמוקות, השבעתי את הדמעות שלא יעלו ואת העיניים שלא יצרבו. לא היה לי מצב רוח להשתנקויות.

"בקיצור," אמרתי, "אתמול בבוקר חוה התמוטטה, נפלה, השתגעה, תקראי לזה איך שתקראי לזה. המשפחה שלה, אין לי מושג מי הם, אשפזו אותה בבית חולים לחולי נפש או בבית משוגעים איפשהו. היא שלחה לי הודעה ממספר לא ידוע, לא מהמספר שלה, ובקשה שלא אבוא לראות אותה. היא לא עונה לי לא במספר שלה ולא במספר ההוא. זהו, את יודעת. עכשיו את מרוצה?"

אמא שלי התנשמה עמוקות. "אני מצטערת, אדם."

שתקתי.

"אל תדאג," היא אמרה, "אתה תראה, הכל יהיה בסדר בסוף."

"כן," אמרתי, "יהיה טוב. יהיה בסדר." אבל לא ממש האמנתי לה. משהו היה ממש לא בסדר.

"אתה רוצה משהו?" היא שאלה.

"לא, כלום. תודה." אמרתי. השארתי אותה לשטוף את הכלים והלכתי לשבת בסלון, כוס קפה חדשה מחממת לי את האצבעות. דואגת עד הפולניות הטבועה בה, ואולי גם מפחדת לאבד אותי, היא צעקה אחרי מהמטבח: "אם אתה רוצה משהו רק תגיד, טוב?"

טוב.

בסוף, אחרי נצח או שניים, קמתי. יצאתי החוצה, מותיר את הדלת פתוחה אל הלילה, והלכתי. דמויות הבהבו בשולי שדה הראיה שלי, צללים התממשו באור המנוכָּר של הירח, נעים לאיטם באפלולית, קו התפר שבין החושך ובין האור. עלים רשרשו בעצבות על האספלט של המדרכה והנדנדה בגינה הציבורית חרקה חרש, כאילו הייתה חיבור לא מהודק בין שני עולמות והיא עומדת להפקע. באותו לילה, בּוֹדד על הספסל, חשבתי רק על חוה. חשבתי על איך שפגשתי אותה, איך הסתובבנו בכל הסביבה הזאת והעולם היה כדור משחק בידינו. איך שתיתי קפה והיא פלטה את הסיגריה שלה בנינוחות אל פרצופם התמה של עוברי הדרך. איך הייינו יחד כמו שני ענפים, איך צלצלנו את צחוקינו ברחובות המתגלגלים של ירושלים, במורדות ההר, בעתִיקוּת, ולא התבוששנו. בהתחלה, על כל פנים, בהתחלה.

כחודשיים לפני שנפרדנו הייתה חוה לרוח רפאים. הצל של עצמה החל מחוִיר את לחיָה, והיא הלכה והתכנסה לתוך עצמה כאילו הייתה ילד קטן החושש שיכּוּ אותו. לא שאלתי מה ומדוע, אך החזקתי בה ברגעים שנשתתקה באמצע משפט, ברגעים שהרצינות טפסה על פניה כמו חנווני שתולה בכובד ראש שלט חדש על החנות. היא החלה להביט בי במבט תוהה, מסתקרן, שואל את עצמו לְמה אני שם. אז לא ייחסתי לזה חשיבות, הלא אין לבטוח במשוררים, אבל במבט לאחור אני תוהה אולי הייתה זו נקודת השבירה. אולי הייתי לרקע בחייה, והייתה צריכה למשהו אחר וחדש ונועז שלא יכולתי לספק לה, אני והפנקס שלי. באותם ימים היו העליות למישור ובתי הקפה היו נועדים ועגמומיים מאוד, כאילו נדים למשובתי ואולי יודעים עלי דבר-מה מאחורי גבי, שלא יכולתי לומר מהו. לא נתרחקנו, אני וחוה, אבל דומה היה עלי שכן. כלומר, שאולי פתאום היא מבינה משהו, יודעת משהו, כאילו אכלה מפרי עץ הדעת והבדידות הקיומית הלמה בה בכל עוּזָה. קיויתי שהיא תעמוד בזה. שלא תחליק, שלא תיפול, שתשמור על קליפת השפיות שלה כאילו חייה תלויים בה, ואולי היא תלויה בחייה.

לשוא.

הנדנדה בגינה הזו חורקת שוב ומוציאה אותי מדעתי. כבר עלי ללכת. אני קם מהספסל הזה, שהתיישבתי עליו בלי לשים לב, ומנופף לו לשלום. אני עוזב את הגינה, הולך ברחוב הנוכֵחַ ושוכח, כתמיד, לאן פני מועדות. רחובות ירושלים מפנים אלי פנים סקרניות- אולי תכנס אלינו? אבל רגלי יודעות היטב לאן ללכת, ואני מזהה מרחוק את אורותיו המהוסִים של בית קפה קטן. אולי אפשר לומר, בית הקפה שלי. אותו מקום שקניתי בו את הקפה הראשון בחיי, אני וחוה. הקופאִי שם כבר מכיר היטב את המקום שלי, המוזיקה כבר מעתה לובשת את כפפותיה וזולגת אל הלילה בגרגור חרישי, כמו נהמת ים. אבל הרי אין ים בירושלים, רק אבנים גדולות ואיילות, ואני יושב בכסא שלי, שמתאים אותי כאילו ישבתי בו מאז ומעולם, וכבר הקפה ההפוך בדרך לכאן, כך שיש לי את הזמן להתרווח אחור, לפשוט את הז'קט, לשלוף את הפנקס שלי ולכתוב עוד שתיים-שלש שורות בשיר חדש שנִצנץ את עצמו בחשֵׁיכה.

מי ידע לספור עד כמה אנשים יושבים לבדם בבתי הקפה? אני רוח רפאים שקטה ומורגלת ברקע שיחותיהם של השותים. בשלב הזה במסלול הקבוע שלי אני תמיד מהרהר עד כמה אנשים מזמינים את עצמם להתכנס, מבקשים מאחרים להיות בם, להבין אותם, לדעת אותם עד אמת. אנשים משוחחים מסביב, צוחקים, ובעצם מבקשים לומר - אולי תהיה לידי, אולי לא אהיה לבד בתודעה הזו, שעוטפת אותי כמו קליפה? אבל אין דבר לעשות. לבד אנחנו, לבד נהיה. אני וספל הקפה ההפוך שלי, שכבר הגיע וכבר מכניס את אצבעותי לידית שלו ומבקש אותי לשתות.

ואני שותה בלגימות קטנות. עוצם את העיניים ומברך על ההִתְרגלות, על השגרה, אבל כשאני פוקח את העיניים אינני לבד.

"שלום," היא אומרת, צל צילו של חיוך מבקש את פניה, מהסס. "ראיתי אותך יושב לבד ובאתי לומר משהו."

חוה.

"חוה!" רק את המילה הזו אני יכול להוציא מהפה, וגם זה בקושי.

"לא," היא אומרת, "לא חוה. אני נחמה, אחות של חוה." היא משלבת את ידיה בחיקה, נבוכה. "אמא שלך אמרה שאני יכולה למצוא אותך כאן."

אני מתבונן בה: עצמות הלחיים יותר רחבות, יותר רכות. האף שונה. משהו בעיניה לחוץ יותר. ככל שאני מתבונן בה יותר אני רואה שאין דמיון בינה ובין חוה. אולי חלש, אולי מישהי כמו אמא שלי הייתה מבחינה בדמיון ומעירה משהו. ואני, כמובן, עם כל ההזיות שלי.

"אה." אני אומר. "לא ידעתי שיש לחוה אחות. היא אף פעם לא אמרה עלייך משהו."

"הנה, עכשיו אתה יודע." היא אומרת. "אני אחות שלה, ויש עוד אחת בבית. רק אבא אין לנו."

"היא באמת לא אמרה שום דבר על אבא שלה" אני אומר, כאילו לעצמי.

"מה?" אומרת היא.

"לא חשוב."

"טוב." אנחנו אומרים ביחד. חיוך קצר ובלתי נשלט ואחר כך משתררת שתיקה מביכה.

אני גומע מהכוס שלי ומסתכל מסביב. כוסות קפה מתנגשות בהמולה המהוסה של בית הקפה, משורר סחרחר מְבִּירה עומד על כסאו ומקריא שיר למצהלות חבריו. בחוץ סובבות מכוניות. שני אנשים עומדים מחוץ לחלונות הזכוכית הגדולים ומדברים בתנועות רחבות. משאני רואה שנחמה הזאת לא תתחיל לדבר בעצמה, אני נוטל את היוזמה.

"אז מה עם חוה? הכל בסדר איתה?" אני שואל.

"כן." היא אומרת מוכנית, ואז מתבלבלת- "כלומר לא, לא הכל."

"אני יודע שלא," אני אומר, "היא בבית משוגעים. אני מתכוון - איך היא מרגישה, מתי היא משתחררת, אם היא מדברת עלי--"

נחמה חוככת בדעתה אם לומר משהו. ואם לומר, מה לומר, ואיך, והאם אפשר לומר משהו, ואם יש דרך נסיגה.

"תראה," היא אומרת ומשתתקת.

"נו-" אני דוחק בה.

"אני מצטערת..." היא אומרת. "העניין הוא ש- איך לומר? נשלחתי על ידי חוה. היא בקשה ממני לבקש ממך סליחה."

"אני סולח," אני אומר, "אבל סליחה על מה? לא אני אִשְׁפּזתי אותה."

"העניין הוא שאתה, איך לומר, מוזר כזה." היא אומרת.

"אני מוזר?" אני אומר, "ומה היא?"

"היא... אוף, אני לא יודעת איך לומר את זה." היא מגמגמת.

"מה? אני לא מבין." אני אומר.

"אני יודעת שאתה לא מבין, זאת בדיוק הבעיה, אוף!" היא טומנת את ראשה בידיה ושותקת למשך שניות ארוכות. אחר כך מרימה את ראשה ועיניה נוצצות מדמעות.

"ככה:" היא אומרת, כמעט דומעת. "חוה בקשה לומר לך שאתה שייך לעבר שלה, שהיא לא רוצה יותר קשר אליך. שהיא הולכת ומתבגרת, היא נהיית שפויה, רוצה להתחיל ללמוד ולעבוד, היא כבר במקום אחר. שקול יותר, לא יודעת... בוגר יותר. אולי זו המילה המתאימה."

זו לא הייתה המילה המתאימה. אני יודע את זה. אני גם יודע איזו מילה היא מחפשת.

"נורמלי?" אני מציע בשקט.

"כן, נורמלי" היא שמחה על העזרה. "נורמלי, נכון, זה המילה."

"ומה הקשר אלי?" אני שואל. "כלומר, למה לנתק את הקשר איתי?"

"אני לא יודעת, טוב?" אומרת אחותה, "לא יודעת. אולי זה בגלל שהיא לא רוצה שמשהו ימשוך אותה בחזרה. היא אמרה משהו כזה."

"אני אמשוך אותה חזרה?" אני לא מאמין.

"כן." היא אומרת.

שתיקה.

"טוב." אני אומר לבסוף. "נראה שהיא הולכת ונהיית שפויה בבית המשוגעים, לא?"

היא קמה מהכסא. "אני מצטערת, אדם," היא אומרת, "היא בקשה להתנצל. לבקש סליחה... היא לא התכוונה לפגוע בך. אוף. אתה מבין, לא היה שום בית משוגעים."

לא מבין.

"היא לא מאושפזת, טוב?" היא על סף סערת רגשות. אני כמו מנותק מכל זה, מעופף איפשהו על הירח. "אין שום בית משוגעים ושום דבר. היא פשוט הייתה צריכה תירוץ טוב לעזוב אותך. אוך, אני כל כך מצטערת. לא ידעתי שזה יפגע בך ככה."

"מה חשבת?" אני אומר לאיטי.

"זה לא אני, זה אחותי! אני רק עושה לה טובה..." היא מתחילה לבכות בלי קול. "אתה סולח לה? אתה סולח לי? אתה סולח?" היא בוכה.

"אני מקוה שאני סולח," אני אומר.

"טוב, תודה. סליחה. שוב. אני צריכה ללכת, טוב?" מכונית צופרת בחוץ, שני אנשים מדברים בקול רם, אחד מצביע עלי. נחמה מהדקת את הסוודר על גופה. היא יוצאת בגב שפוף, מקנחת את האף, נודדת.

אני נושם עמוקות. לא מבין, אטום לרעשים. עוד יקח לי זמן לעכל את זה, אם בכלל. אם לא אשתגע פתאום, לא אעלה בלהבות ברוח הנוראה הזו. האור עמום ומוזר לעיני ובליל הקולות אטום, כאילו השמיעו אותו אט אט ועיוותו את הצליל ועוד שניה הכל נופל וקורס לתוך עצמו. אני מנסה להבין איך איבדתי אותה. איך היא החליטה שאני לא, שזה יכול להיות מישהו אחר, ואיך אמא שלי קשורה לעניין, ואיך דודה נחמה, ולמה הדברים מזוותים ומצולעים ומרובעים כל כך. והסוודרים. וכך או כך, כל הזמן הזה הולכות ושבות לי בראש, במין ריטואל שכזה, השורות הראשונות שהיא אמרה:

"אמא שלך אמרה שאני יכולה למצוא אותך כאן."

ופתאום, כמו בהילוך איטי, מתברר בי הכל. למה אמא שלי התעניינה לאן אני הולך, למה היא לא הייתה מופתעת כששמעה שחוה התאשפזה. איך יכול להיות שיש לחוה אחות בשעה שהיא בת יחידה, למה אמא שלי הבטיחה שבסוף יהיה בסדר. מה היא אמרה לחוה? מה היה? אני חייב לדעת.

אני חייב ליצור קשר עם חוה, לומר לה שאני עדיין כאן, שאפשר, שעדיין לא מאוחר, שאפשר לחזור. אף פעם אינך יודעת, אני אוֹמַר לה. אני חייב לעשות משהו, לרדת במדרגות, לרוץ, להבין מה קורה ואיך ומתי ואיך ואיך להסביר למלצר שאני אשלם לו, רק שעכשיו אני חייב לצאת, אני חייב לרוץ מכאן ולהתקשר לחוה ולדבר איתה ולהפסיק, סוף סוף, להפסיק להתגעגע.

רק שבמקום כל החיובים האלה אני יושב לי ובוער במתינות. מדבר בנחת עם המלצר, מחשב את החשבון, משלם, עוטף את גופי בז'קט ויוצא אט אט החוצה. בלי לחץ, בלי בהלה. שליטה עצמית מושלמת, שפיות עד הסוף. בלי לצעוק, בלי לנופף בידיים, בלי לרוץ ולהתפרץ ולצחוק ולבכות ולחבק ו--

הוֹי.

אני משוגע, בלי ספק. אני פשוט משוגע.



שגעון

© כל הזכויות ליצירה שמורות לניק בלי ראש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ח חשון ה´תש"ע  
כ"ח חשון ה´תש"ע  
ומעורר מחשבה.
באמצע, לפני שהיא התאשפזה (או לא), קצת הלכתי לאיבוד ולהשתעמם. מזל שאישפזת אותה ...
כ"ח חשון ה´תש"ע  
אפשר לכתוב מלא על התוכן והסגנון ועוד שכוייעחים, אבל אשאיר אותם לגדולים ממני, ופשוט אומר שבי זה פשוט נגע, בעיקר בנקודה בה אני נמצאת היום.

דבר אחד שהרגשתי, אולי לא בצדק, אבל הפריע לי מעט- שבאמצע הסיפור המשלב הלשוני (לא יודעת אם זו המילה) די משתנה. יכוליות שזו רק אני
כ"ט חשון ה´תש"ע  
וממש ממש הזכיר לי את זה (אם כבר מדברים על הינדיק), ג"כ של ר' נחמן:

פעם אחת אמר המלך לאהובו, השני למלך: באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע. אם כן ונטכס עצה.
ענה לו, שעל כן יכינו לעצמם תבואה שלא יצטרכו לאכול מהתבואה הנ"ל. וענה לו המלך: אם כן, כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להיפך, שאנחנו נהיה משוגעים.
על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל נסמן סימן על מצחינו, שנדע על כל פנים שאנחנו משוגעים. שאם מסתכל על מצחך וכן שתסכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משוגעים.
(רבי נחמן מברסלב)
אחד הגדולים!

זה כמעט הסיפור שלך...
מה אתה אומר?
כ"ט חשון ה´תש"ע  
איזה סיפור יפה על שיגעון. ועל געגוע.
גע גע גע גע געגוע... למה דווקא עכשיו הייתי חייב להעלות את זה, הא?! אוף. הנה, יש לי כבר דמעות בעיניים בגללך.
זה לא יאומן איך שאתה מצליח לכתוב טוב כל כך את השיגעון והגעגוע. אתה בטח יודע כבר שאתה כישרון, הבטחה, הדבר הבא וכו' וכו'...
אז אני לא אגיד את זה.
הדבר היחיד שהפריע לי פה ושם זאת השפה שלא הייתה לגמרי אחידה ופה ושם השתרבבו לך כמה שוונצים בתוך הקטעים המליציים, מה שגרם לכמה שורות להרגיש מאולצות עגנון בתוך כל השטף של המילים. אבל עשית את זה כל כך טוב, שזה לא מאוד משמעותי.

אני תמיד אומרת שאסור לסמוך על משוררים.
כ"ט חשון ה´תש"ע  
אחד הנפלאים ביותר שקראתי כאן. קטונתי מלנתח וגם לא הקשבתי בשיעורי ספרות, אבל זה בהחלט עומד בשורה אחת עם כתיבה של ספרי איכות שקראתי. כמו שלייאה אמרה- עשית דברים מיוחדים מאוד לשיגעון ולגעגוע.
כ"ט חשון ה´תש"ע  
פרוזה.

יופי.
הכתיבה נהדרת. ממש. פשוט כיף לקרוא.

מבחינת התוכן - אני מרגישה שיש כאן סוג של נשמה, אולי רוח, וזה פשוט מעולה. נגיד, ב"רעש לבן" לא מצאתי אותה
אז זה יופי ונהדר בפני עצמו.

זהו, לכרגע. יש לי גם איזו הערה או שתיים, אבל אני צריכה לנסח אותן קודם



כ"ט חשון ה´תש"ע  
כי קטונתי מלהתיחס לכתיבה.

בתור אחד שמכיר מקרוב גם את הגאונות כמו את השיגעון, אני יכול לומר לך שהאנושות נשארה בכל כך הרבה ספקות רק הודות לבתי המשוגעים למיניהם.

חן חן לך!
אלעזר,
אינו איש במקום שיש אנשים,
ברומא ואינו רומאי.
כ"ט חשון ה´תש"ע  
אני מניח שזה יפריע לאנשים: המשלב משתנה באמצע במכוון.
אני מתכוון- יש לזה סיבה הגיונית שקשורה לתוכן.
קריאה נעימה.
יהודה.
כ"ט חשון ה´תש"ע  
הרבה זמן כבר לא קראתי משהו כזה, וזה בא בדיוק בזמן...

הזכיר לי קצת את עפיפונים של רומן גארי וזו כבר אמירה כשלעצמה...

בתחילת הסיפור היה נדמה לי שיש עומס בדימויים, בהמשך זה פחת, אני לא בטוח שזה באמת פחת או שזה פשוט הפסיק להפריע לי...

אחד הטובים שלך, נהניתי...
כ"ט חשון ה´תש"ע  
(לא יודעת מה לומר. באמת. נשיפה של התפעמות ותו לא. מומלץ מועדף ומחומש. וואו וואו וואו).
כ"ט חשון ה´תש"ע  
"אם בכלל ישנו צבע אמיתי לכחול, כוונתי. אולי כל אחד רואה צבע כחול משלו, וכשהוא אומר כחול הוא מתכוין למשהו אחר ממה שאתה אומר. דבר שכזה שלא יוודע לנו לעולם..." -הי, כשהייתי בערך בכיתה ד'/ה' חשבתי על זה. אז מה, זה אומר שגם אני משוגעת?!

וברצינות: יש לך כישרון כתיבה. מתנת א-לוקים, אם תרצה. מדהים איך אי אפשר להפסיק לקרוא אחרי מילה אחת, איך בקלות "נשאבים" להתמכרות למילים... רק בעיה קטנה לי: כל סיפוריך מאופיינים בעצב או בכעס ונקמה וכד'. הייתי מעוניינת לקרוא פעם סיפור קצת יותר אופטימי, עם שמחה...

עלה והצלח.
ל´ חשון ה´תש"ע  
באמת סיפור טוב עם הרבה מקום למחשבה.

הגעגוע נפלא, ובשיגעון אני לא מבין.

ל´ חשון ה´תש"ע  
"משוררים צעירים הם עם לא מהימן..."


הכי טוב שלך עד כה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד