בנושא
בכרם
חדשות
 
הזקן והנער - הזדמנות שניה / חיים הדר
בביכורים מאז כ"א אלול ה´תשס"ט

 

           

ישבנו לנו במקום רחוק וגבוה. תלוש מהמציאות. אי שם למעלה בתוך כחול אביך מרחף ומסתלסל. פיסת קרקע ירוקה ועץ גדול רחב גזע, חום ויפה, עתיק ומצולק. ענפים דקים, כאצבעות עדינות, יוצאים ממנו, נשלחים לאוויר, מלטפים אותו בעונג. ושקט. ומבט. ואנחנו נשענים על הגזע.

והאמת שתמיד חלמתי לשבת איתו. ולא האמנתי שאי פעם זה יקרה. ועכשיו זה קורה. הייתי צריך לנחש שבנסיבות כאלו אפגוש אותו, זה היה אמור להיות צפוי, מסוג הדברים שכשהם קורים לך אתה ממש לא מבין איך לא חשבת על זה קודם.

ושקט. ואני מסתכל. והוא כל כך צעיר ויפה והעור עדין ורך ויותר בהיר ושזוף קצת והשיער מתפרע, שחור כפחם, ולא ראיתי אותו כבר כמה עשרות שנים. מבטו לשמים, עיניים קרועות בוהות, מרחפות. ואש! איזו אש. אני נזכר. כאילו לא עברו כל השנים האלו. הוא פה. ניצב מולי. עם אותם עיניים בדיוק. בוערות. כמו נשמתו. תמימות. שום דבר לא יעצור אותו. הוא יחיה. לא כמו כולם, הם לא אמיתיים. הם לא חיים. הוא יודע שהוא יחיה. לא כמוהם. הוא באמת יחיה. משוגעים. לא מבינים לא רואים. איך, איך הם לא רואים. רק הוא שם על צלע ההר שלו מול השמיים שלו עם השקט שלו והמערה והאבן והמים והמוזיקה. והפרחים והחרקים והקוצים והאדמה החומה הזו, הרכה הזו. זה העולם שלו. השקט. הבעירה, הידיעה, האמת. החיים שלפניו. שהוא יקבע אותם ולא יהיו בהם טעיות ולא שטויות. חזקים פראים אמיתים עד הסוף.

ואני רוצה לללטף אותו. שולח יד, מעביר על פניו להרגיש את העור. מתחת לעיניים. הפנים. עם גב היד. מלטף. לוחץ. ויורדת לו דמעה. והמבט לא משתנה. תלוי לו אי שם. הפנים שלו לא זזות. המבט לא משתנה. והדמעה יורדת.

ויש לו ספרים שהוא קורא במרפסת. בגינה על הדשא מתחת לעץ. העץ שנשתל עוד כשהאדמה הייתה רכה. הייתי בסוף היסודי כשאבא עשה אותה. מאדמה עם קוצים לעצים ודשא. ועכשיו הוא גדל מאוד העץ. הזדקן. פרותיו לא כמו כבימי נעוריו, עת פרותיו גדולים ומתוקים היו.

והשקט של הגינה לעת שקיעה. והקפה הקר. עם הגלידה. והספר הזה שהוא יודע לקרוא לאט, לקרוא לעומק. להתחבר. להבין את הכותב. קראתי אין סוף ספרים. חלקם בלילה אחד. חלקם בשניים. אני לא יודע לקרוא כמו שהוא קורא.

וההתענגות. על השקט. על הקפה. על ההתנתקות והצלילה.

אני לא יודע איך איבדתי אותך. כבר שמונים שנה שאני מחפש אותך. בכל הר. בכל ספר. אתה עולה על הר אחד ומתענג על הטבע. אני רץ עשרים וחמישה קילומטרים, בין גאיות ושלוחות כדי להרגיש קמצוץ מאותה הרגשה שהר אחד עושה לך.

וכל כך האמנת. וכל כך ידעת. ידעת שתדע לאהוב. שהלילה העדין והמלטף הזה. עם המוזיקה הזאת והכוכבים. והעיניים שנעצמות. שזה לא יעלם. שהכנות. שהרכות, שהפתיחות. שאתה והוא, כשאתם מדברים. נפשות שמתלטפות.

שהחיוך הזה שלא יורד. בישני. עדין. רגוע.

שזה אף פעם לא יעלם! שתקרע אותם. את החיים. בעדינות.

אתה אמיתי. אתה חי. כמו שאתה רוצה. ואף אחד לא יגיד לך מה לעשות. ואתה לא תסתבך. ואתה לא תעשה דברים שלא תרצה. ואתה לא תתרץ את עצמך. ואתה תראה להם, תראה לעולם. תראה למורה שיש לה כזה עצב בעיניים. תראה לכל האנשים הכועסים והעצבנים. שלמען ה' איך, איך אתם לא שמים לב שיש פה שקט ויש פרח ויש שקיעה. ויש רק אני והיא.

ואתה לא תיתן הסברים. ולא תצטרך להגן על עצמך. כי אתה צודק. כי אתה יודע שאתה בסדר. כי אתה לא תנסה להוכיח שאתה בסדר. לעזאזל, שהם יוכיחו.

ואני באמת לא יודע להסביר לך.

לא יודע.

אתה שואל לאן. אתה לא מבין איך. אני מבין אותך. בשבילך זה בלתי נתפס. לא יכול להיות. לאן הלכתי לאיבוד אתה שואל. איך הסתבכתי? שמונים שנה אני שואל את עצמי את זה. אמרתי לך, שמונים שנה חיפשתי אותך, התגעגעתי אליך. בוא כבר, צרחתי אליך. לאן נעלמת. והתעייפתי וקרסתי ונגמר. רק אבק וצללים.

ואתה קם ומסתכל ובוער ומחבק ובוכה ומאמץ ואומר לי, לי זה לא יקרה.

ואני סוגר עיניים ורק יכול לקוות.

ואני מחבק את הנער. שהיה אני. וכשאני פוקח עיניים הוא נעלם.

וממשיך קדימה, לעולם שכולו טוב.  


חשבון נפש עצב

© כל הזכויות ליצירה שמורות לחיים הדר
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז אלול ה´תשס"ט  
אהבתי, רעיון מקורי, התחברתי אליו.
גם הכתיבה יפה.

שים לב שעברת מגוף שלישי לנוכח באמצע שדיברת על העל הילד-עצמך.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד