בנושא
בכרם
חדשות
 
מבעד לדמעות / ישעי
בביכורים מאז ט´ אלול ה´תשס"ט

מה  מאד קשה הוא המוות, חיוכו מופנה לאדם אחד, אך לאחרים הוא אינו מותיר דבר. ובריק השחור שהותיר אחריו מתמלאים עצבות וייאוש, ושבר - היישמע כדבר הזה? חלל מתמלא בשבר. אין היגיון באבלות, אין סדר ואין ניקיון, אין כלום, מלבד זכרון מעומם שהולך וחלש ולעיתים יבזיק בעוצמה ויטלטל את הגוף כולו והאדם יתכווץ וגוש דמעות יעלה בגרון ויחנוק, ואולי תתגנב טיפה אחת על הפנים שכבר נחצבו במי מלח והוא לא ינגב אותה, כאילו לא יודע על קיומה, ובשעת התגלות כזו, כשהמת כמו שב לחיים והוא מולו כמעט בשר ודם, עומד זקוף, מחייך עם המדים והנשק והשער הקצר, והגאווה שמתפוצצת ממנו והוא לא יודע שעוד רגע כולו יתפוצץ ויהפוך לאבק ורסיסים ודם ודמעות ובוץ ושתן וזיעה ואולי גם חלקי אויב יעופו עליו ובטעות יקברו איזה יד סורית יחד איתו, אותה היד שלחצה על ההדק, וכל חיזיון האימים הזה יעוט על האבל וישב עליו במלוא כובד המשקל שהתאסף מכל החתיכות של הגופה והארון והלוויה ובעיקר המשקל של האוויר שנותר בחלל שהותיר הילד שנפל חלל וכל האוויר שבחדר שלו והמיטה שכבר לא תכרע תחתיו והסדין שכבר לא יתקמט והכדורסל שמגיל חמש הוא לא עזב מצטרף גם הוא מיותם אל המועקה, ואפילו אין כוח לשאול למה, כי הכל ריקנות והכל אוויר והאוויר כבד מאד, ואולי החברה תבוא כי אמרו לה שרק היא יכולה לחזק את ההורים, והיא תלטף ותלחש מילים של נחמה ורק אז תפרוץ האימא בבכי, שהסתתר וחנק והתהווה מכל הדמעות שניגבה לילד שלה ועכשיו הם אצלה ביד ובבטן ועל הסלון שבו הוא כבר לא יישב ויראה טלווזיה ולא ינגן בגיטרה והחברה רק תחשוב מתי הכל ייגמר והיא תוכל ללכת לחדר שלו ולשכב במיטה שלו ולהתמוסס בתוכה, ובעצם מי מגביל אותה והיא הולכת ופותחת את החדר ומחכה שהוא ייכנס גם, הוא לא. והיא לא סוגרת את הדלת וכמו בריקוד אינדיאני עתיק ממששת את כל החפצים בחדר וטומנת ראשה במזרון, כי הוא לא יישן עם כרית ואין בה כוח לבכות וגם לא צורך כי היא איתו עכשיו והיא תישאר שם לנצח או לפחות עד מחר בערב כשיבואו כל החברים מהצבא ומהטיולים ומהתיכון ומי יודע עוד איפה כמה ואיך הוא נגע לאנשים בלב והיבבה שפתאום נפלטת ממנה מרעידה את כל החדר ונמלטת החוצה בריחוף עדין, כמו שהיה הולך כשהיה עייף מאד והאמא נרעדת ודוממת לחליפין, ואף אחד לא ישים לב לאח הקטן שתמיד רצה להיות כמוהו וחיקה את ההליכה שלו והדיבור ושפת הגוף ואפילו גילח את השערות היפות שלו והיה מספר לחברים איך אח שלו רץ וקפץ וכידרר והיה מספר את הבדיחות הכי טובות וידע לנגן בגיטרה ולהרים אותו ביד אחת ובשקט להבטיח לו שפעם יקח אותו לוואדי ויתן לו לירות ברובה, וכל החלומות המפחידים שהיה מתעורר מהם בוכה ורץ למיטה של אבא ואמא ובבוקר מתעורר במיטה שלו שאח שלו העביר אותו אליה בלי שהתעורר, והפסים בגינה והקול הגברי והצרוד ממיתר שנקרע פעם ואולי סתם מרוב צעקות ולא ישמע יותר את הקול ולא את הגיטרה ולא יחשוב יותר איך להיות כמוהו כי הוא לא יחזור יותר ולמרות שהוא קטן הוא מבין למה קברו בארון. אבא ואמא שותקים ובוהים באוויר והאחיות מסתגרות בחדרים שלהם בשקט, והוא לבד, מבולבל ופותח את השרוכים בכוונה כדי לקשור כמו שהאח לימד ולא כמו שאמא לימדה עם שיר מטופש על ארנב ואוזניים, רק עיגול, משיכה וקשר חזק שניתק ולא ייקשר שוב, אפילו אם יעשה את כל השיעורים וישטוף את כל הכלים כי יש דברים שאפילו אבא לא יכול לתקן, ופתאום הדלת נפתחה בלי לדפוק, כולם הרימו עיניים והיה שקט שקט שאפילו החברה יצאה מהחדר לבדוק מה קרה. והרוח שנכנסה לבדה לקחה איתה את ההזיה שעטפה לרגע את כולם ורגע לפני שהבכי חזר אמר האח הקטן שרק טיפשים יכולים לחשוב שמתים ייכנסו בדלת ויגידו שלום אבל הוא הכי עצוב כי הוא היחיד שחכם בחדר וזה מאד לבד להיות חכם כשאח שלך מת.


מוות שכול

© כל הזכויות ליצירה שמורות לישעי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י´ אלול ה´תשס"ט  
כבר אמרתי כמה מדוייק וכואב.
שמחה שזה כאן, אם כי שמחה זו לא ההגדרה המדוייקת לקטע הזה.
עֹז
י´ אלול ה´תשס"ט  
זה אחד מהקטעים הסוחפים ביותר, הכואבים ביותר, שהזדמן לי לקרוא בזמן האחרון.

תודה.
י´ אלול ה´תשס"ט  
זה מאוד חזק וישיר. כתוב כאילו בלי אף מסננת. בלי פסקאות בשני משפטים ארוכים שלא נפסקים, שמכניסים את הקורא לתוך סערת הנפשות (שלך?)

ועדיין, רמת הכתיבה לא אחידה. הפתיחה מצויינת וחדה, אבל בהמשך יש קטעים בעלי אופי פחות בוגר ומפוכח לעומת הפתיחה. יש פה ושם דימויים קצת משומשים לצד דימויים מיוחדים כואבים ושובי לב. פה ושם גם נפלת לבנאליות, במיוחד בסוף.

ועדיין יצירה מאוד ראויה וחזקה.
י"א אלול ה´תשס"ט  
ועשית את זה בצורה הכי טובה שרק אפשר.

היו לי כמה הערות קטנות, בעיקר מילים לשינוי פה ושם, טעויות כתיב ותחביר, אבל בגדול אני רואה שזה סודר.

"ובריק השחור שהותיר אחריו מתמלאים עצבות וייאוש, ושבר - היישמע כדבר הזה?"

חשבתי אולי לשנות ל"ובריק השחור שהותיר אחריו מתמלאים עצבות וייאוש, ושבר - ואולי בכלל השבר מתמלא בחלל? היישמע כדבר הזה?"

אכן, הכתיבה זורמת, סוג של מונולוג רק בלי זווית קבועה. אהבתי מאוד. יש משהו מטורף בכתיבה הזאת, שמתחבר מאוד טוב לכל העיסוק במוות ובשכול.

נדמה לי שמצאתי קטע ליום הזכרון הבא בישיבה...

תודהץ
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד