בנושא
בכרם
חדשות
 
רעש לבן / ניק בלי ראש
בביכורים מאז כ"ו אב ה´תשס"ט


יותר מכל רצה עכשיו לישון. להניח את ראשו על הכר ולצלול לשינה חסרת חלומות וחסרת מעשים, אבל עיניו לא נענו לו: התרדמה הייתה ממנו והלאה. כמה שעצם את עיניו והניח את ראשו על הכר בתנועת לטיפה, לא הצליח עוד לשוב ולהרדם. גם להשאר סתם במיטה לא רצה: שוב ושוב עלתה לפניו איילת, בכל פעם אמרו עיניה משהו אחר ובכל זאת היה בהם דבר-מה דומה. בקשה, אולי תחינה. בלית ברירה הוא היה צריך לפקוח את עיניו, לתחוב את רגליו לנעלי הבית המעוכות, לתמוך את ידיו בברכיו ולקום. באיטיות דידה עד לכיור שבמקלחון הקטן ושם ניבט אל עצמו: עיניו אחוזות עוד בחבלי השינה כבקש אחרון, הזיפים עוטפים את פניו ובפניו חרותים הסימנים ששינה ארוכה מותירה. ברדיו שר איש אחד על גשם ברחוב, ובבלי דעת הוא סובב את כפתור העוצמה עד שהיה הרדיו במינימום האפשרי, כך שעדיין יכל להסיט את הוילונות ולמצמץ מול אור השמש ששטף את הכל, ובו בזמן התנגן לו ברקע שיר על גשם ללא כל הפרעה.

 

אנשים אחרים הלכו ברחוב ותיקים אחוזים תחת ידם. מאיר לא הכיר אף אחד מההולכים. כולם היו נראים לו כאחוזים במין התארגנות חשובה לעשות משהו שנסתר מעינו, וכאילו מה שהם עושים אינו אלא כיסוי למזימה עמומה שהולכת ומתקדמת אל מטרתה והוא אינו יכול להניא אותה מכך. נחום, הבן הקטן של השכנים, התיישב בשילוב ידיים נִרְפֶּה על הגדר בחוץ. הוא התבונן במבט חולמני, קצר רואי, בנדנדה שעמדה בחצר: הצבע כבר נקלף ממנה, מפנה את מקומו לברק חיוור של נחושת עירומה. בחנות המכולת עבר רוכב אופניים והפיל עיתון על הרצפה, ועמרם נאלץ להקיף את הדלפק, להרים את העיתון, לאבק אותו ואף לנופף באגרוף קמוץ לעבר רוכב האופניים. גם הוא היה נראה למאיר כעושה את חלקו בהצגה ובאמת אין לו חפץ בהנפת האגרוף או באיבוק העיתון. הוא שפשף בזִרְתוֹ את זוית העין מצידה הפנימי והוציא גרגיר שינה אחרון בהסח הדעת, אחר כך הגיף את הוילונות והאפלולית שבה לשרור בחדר. הוא נאנח בִּבְלִי סיבה, ואז הוריד את הפיג'מה והתלבש בתנועות מכאניות, כאילו אין לו כל חפץ בבגדים כאלה או אחרים. את הפיג'מה הניח על המיטה. החולצה החליקה חזרה אל הרצפה, אבל הוא לא הרים אותה: דעתו הייתה פזורה עליו. הוא עיין בהסח הדעת באצבעותיו, שהיו נראות לו מופלאות משום מה, ואחר הלך למטבח.

 

במטבח היה סיר על הכיריים והאש תחתיו כבויה. מאיר הרים את המכסה ועיין היטב בתוכו, אחר כך רִחְרֵחַ, אבל לא הצליח להבין דבר: בַּכֹּל דבק ריח מגואל, חמוץ וחמקמק, שמאיר לא הצליח להאחז בו. כשהניח את המכסה עלה במוחו שלא שם לב מה היה בסיר: אולי ערב רב של ירקות ובשר, אולי פירֶה. לרגע ידע שהוא יכול להתבונן שוב בתוכן הסיר, אבל לא היה בו כל רצון לעשות זאת. על כל פנים, לא היה עוד רעֵב. אחר כך הבחין: גם מהכיור עלה הניחוח המגואל. על השיש היו שאריות לא ידועות, עוגה שמחציתה נאכלה כבר וכן סכין ומחבת. את הסכין והמחבת הניח בכיור החמוץ, את השאריות גרף אל הפח. משום מה חשב שלא הוא יצר את השאריות. כלומר, ודאי שזה הוא, שכן איש לא נכנס לדירה בימים האחרונים: הדלת הייתה נעולה ולא נפתחה, אף לא בכדי לאפשר למאיר לצאת. ואף על פי כן, הוא הרגיש שלא היה זה הוא שאכל כאן והותיר אחריו סימנים. לרגע ראה את עצמו מבחוץ, רוכן מעל הפח והריח החמצמץ דבֵק בנחיריו כמו חיה מבוהלת ונלעגת. באנחה הוא רכן להציץ במקרר, אך הניח לדלת להסגר מעצמה: ממילא לא ידע מה הוא רואה במקרר, אף לא היה לו עניין בכך. הוא הזדקף והקשיב: הגשם עדיין טופף ברדיו, אם כי היה נראה שהשיר עומד לקראת סיומו.

 

מאיר התיישב בספה שבסלון, על השולחן הנמוך שלפניו שכב עיתון ידיעות של אתמול ועליו כתם קפה גדול. הוא ניסה לקרוא את הכותרת, אבל האותיות הטשטשו מול עיניו. הוא ידע שהיה שם משהו על שיחות השלום והאיום האיראני, אך לא הצליח לסדר את המשפט בסדר הגיוני: אולי אירן מציעה שיחות שלום, ואולי שיחות השלום תלויות באיום האירני. היה נראה לו שאין לזה כל חשיבות, אך אף על פי כן עצם את עיניו והניח למילים להתערבל במוחו: שלום ושיחות, שיחות ושלום, המילים היו לו כמו מערבולת תת מימית שסוחפת הכל והביטוי כולו לא היה נראה לו נכון. הוא בדק את המילים אחת אחת ולא מצא בהם פגם, פתאום ידע: כמה תמים זה שחושב ששיחות מוליכות אל השלום. אדרבא, כל שיחותיו האחרונות עם איילת הובילו רק למלחמה.

 

עוד דפים רבים היו בעיתון, אבל מאיר שמט אותו על השולחן: לא היה בו כח לשבת ולקרוא. עתה, ככל שניסה, לא עלתה דמותה של איילת ברוחו והיא שלווה, עכשיו היה בפניה משהו נפרד ונורא, אבל לא הצליח להבחין מהו. ככל שהפך בזה לא הצליח למצוא את נקודת המִפְנה. רק ידע שהוא עייף, עייף מאוד, ובכל זאת איננו מצליח לישון. ברדיו שר מישהו בסלסולים מכמירים על שקיעה, וכמה שהתאמץ לא הצליח לעלות בסולם הצלילים יותר ממה שבני אדם ראויים לו. על כל פנים, בחוץ עדיין זרחה השמש ובפנים הוילון עצר מהשמש להכנס. אפלולית אפורה וקרירה כיסתה את פניו של מאיר. איילת, אמר לעצמו בבלי דעת, מה זה היה לך.

 

הוא לא ידע. ליתר דיוק: הוא לא ידע. גם לא מה אומרת השאלה. רק ידע שהיה צריך לשאול אותה. קם וניער את ראשו, אחר כך הלך בפסיעות קצרות אל החלון ופתח אותו, מניח לשמש להציף את החדר ולהכות בפניו בלא הרף, בטורדנות ילדותית. לא היה בו כח לזוז לצל, רק להתבונן אל החוץ, והאדישות האטה את חושיו והפכה את רחש הרחוב למן צליל עמום. הוא ניסה להתרכז: כמעט דבר לא השתנה מלפני חמש עשרה דקות. האנשים עברו ושבו כנהר אפור, עמרם ישב בדלפק חנותו ודיבר עם קונֶה. מאיר לא ראה את פני הקונֶה, רק את חולצתו הכחולה ואת נעלי הספורט שלבש. אולי בכלל הייתה זו קונָה. בינו לבין עצמו, ידע, אין חשיבות לעניין: ממילא כבר זמן רב לא ירד לקנות אצל עמרם וזמן רב לא דיבר עם אדם. בעבר היה דבר כזה מטריד אותו, אבל עכשיו התבונן בכל במבט של משקיף מבחוץ, ודבר לא היה חשוב לו עוד.

 

מאיר חיפש בעיניו את נחום, הבן של השכנים. על הגדר הוא לא ישב עוד, רק מספר גבעולים רמושים ציינו את מקום מושבו. על הנדנדה שבחצר התנדנדו שתי ילדות צעירות, כבנות שש ושמונה, לבושות שמלות קצרות ללא שרוולים. שיערן היה בלונדיני, ובפיהן התנגנה שפה זרה, פלמית או שוודית. נחום עמד והתבונן בהם מן הצד במבט תמה, קצר רואי. מאיר הסתכל בו מן החלון: החולצה המלוכלכת, המתוחה קצת מעל הבטן הרכה, המשקפיים שמחליקות ללא הרף מהאף, אפילו הפה הפעור מעט, כולם היו נראים למאיר כמו ציור גרוסטקי. פתאום עלתה בו הבנה: לרגע ראה את עצמו מבחוץ, הפה הפעור מעט, החולצה שאינה מכסה את הבטן הרכה, העייפות. הוא הרהר בזה רגע ולא מצא בזה עניין, אך אף על פי כן סגר את הוילונות, התיישב על קצה הספה, עצם את עיניו ושתק.

 

הפסיעות נשמעו בהתחלה חרש חרש. כבר כשסיימה את המדרגות ידע: אלו שלה. לכן לא הופתע כשנקשה על הדלת וקראה בקול נמרץ:"מאיר!", ומשלא ענה הוסיפה: "מאיר! אני יודעת שאתה שם, אני צריכה לדבר איתך! בבקשה!" אפילו ידע על מה היא רוצה לדבר איתו, אבל לא ידע מה ביכולתו לומר לה: שהוא עייף? שאין בו כח לדוש בכל זה עוד? שכבר שבוע ולא יצא מהבית? העניין כולו היה נדמה לו מגוחך מאוד וכמו הולך לאותה מטרה קבועה וידועה מראש. ובכלל, כל הדברים נשגבו מבינתו: דומה היה שלכל דבר יש מטרה נעלמת ומה שהוא רואה אינו אלא תסמין, אם אפשר לכנות זאת כך, של משהו אחר לגמרי. בינו ובין עצמו ידע שלעולם כבר לא יבין זאת. גם איילת הייתה נסתרת ממשהו אחר. בפרט איילת, אם לדייק. כבר היו נשואים, כבר היה בהם אושר, אפילו ידע להבחין במצבי הרוח שלה בלי שתאמר במפורש, וגם לנשוף בעורפה כפי שהייתה אוהבת, ופתאום - לא כלום, רעש לבן. הוא מחה את כפו כמועך יתוש טורדן. האפלולית תעתעה בעיניו: היה נראה לו שראה דמות בזוית עינו, אבל לא הצליח להחזיק בה. הדפיקות חזרו ונשנו בדלת.

 

"מאיר." היא חזרה ואמרה ברכּוּת, וקוצר הרוח שהיה בה כמו נמוג ופינה את מקומו לתשישות גדולה. "אני יודעת שאתה שם, מאיר, אני רוצה לומר לך משהו. תפתח לי, טוב? אני חייבת לומר לך משהו. מאיר, מאיר, נו, בבקשה." עכשיו מגיעות הדמעות, ידע. "מאיר, תפתח לי, רק לרגע. בסדר?" בסדר, חשב לעצמו, בְּסדר, בְּבָּלאגן, הוא לא ידע איפה זה סדר. ומה זה כבר משנה. לפתוח, לא לפתוח, ממילא הכל מגיע לאותו המקום ואינני יודע היכן הוא. הוא שמט את ראשו על משענת הספה והקשיב. איילת השתתקה: אולי מכינה את הדברים, אולי הלכה, לא היה אכפת לו. רשרוש נשמע מאחורי הדלת. מבחוץ, כמו מרחוק מאוד, שמע את נחום מדבר עם שתי ההולנדיות, אולי השבדיות, בגמגום. הן לא דברו עברית, הוא לא דיבר אנגלית ולא שפה אחרת, והמרחק שבינו וביניהן היה רחוק מאוד ותהום פרושה לו תחתיו וכולם מתנדנדים בנדנדה העירומה, החורקת. מאיר דימה לעצמו את נחום עומד מולן ומיישב את משקפיו בכדי להיטיב לראות. התמונה כולה הייתה לו מגוחכת מאוד ועם זאת חש עצב גדול, אבל לא ידע מדוע.

 

זמן מה חלף, שוב נשמע הרשרוש מאחר הדלת. צרור דפי דפדפת קטנים נתחבו מבעד לחריץ הקטן שתחת לדלת. מאיר קם והרים אותם, אחר כך תהה מה לעשות עם הדפים שהוא אוחז בידו. "אם אתה לא יכול להקשיב לי" אמרה איילת מעבר לדלת, "רק תקרא. אני לא מבקשת ממך יותר. אף פעם לא ביקשתי ממך יותר, רק שתקרא את זה. את הגט אני אקבל בכל מקרה, אתה יודע, בסוף יכריחו אותך. תקרא, בכל מקרה, אני מחכה כאן, על הפתח." מאיר חזר והתיישב על הספה והניח את הדפים על השולחן. אחר כך ראה את המילים מתרכזות בכתם השחור ומתחננות שיקרא בם. באנחה קלה הרים את הדפים והכריח את עיניו לסדר את המילים ושיהיה הכל קריא. אחר כך החל לקרוא ותוך כדי מלמל לעצמו את המילים שקרא, והרעש ברקע היה לו עולם אחר לזמן מה.

 

"מאיר," כך פתחה איילת," אני יודעת שאתה כועס עלי." לא כועס, מלמל מאיר לעצמו, לא כועס. "אני יודעת שאתה לא מבין, אבל תראה... זה לא משהו שאני יכולה להסביר, אתה מבין? אתה מבין, גרנו ביחד שנה, ובהתחלה חשבתי שאני באמת אוהבת אותך והיינו נשואים והיית מכין לי קפה כמו שאני אוהבת. ופתאום... פתאום ראיתי את שנינו מבחוץ והבנתי שאני לא מכירה אותך, ואתה לא מכיר אותי, ושנינו אנשים זרים זה לזה שבמקרה התקרבו קצת וחשבו שזה מספיק. מה אני יכולה לעשות, מאיר? לא יכלתי להמשיך לגור איתך באותו בית, ולתת לך הרגשה שאני אוהבת אותך, כשבעצם... אתה מבין, מאיר? אתה יודע על מה אני מדברת?"

 

"ככה חיינו ביחד חצי שנה. כל הזמן קיויתי שתבין גם, שגם לך זה לא יהיה טוב, שגם אתה תרצה לפרק הכל ולנסות להרכיב מחדש, אבל לא. לך היה טוב, אתה חיית בנחת שלך ובחברים שלך ובטוב שלך, והיה לך כל כך טוב, ולי היה כל כך רע. וכל פעם שהיית מלמד ילדים קטנים בבית, או שהיית הולך לך ללמוד קצת, או לשחק כדורסל, הייתי מרגישה כזו צביטה בלב שהלכה ותפחה, וכל דבר העמיס בי עוד כאב: ממש הרגשתי כמו אישה מוּכָּה." היא השתתקה שניה. ודאי גחכה לעצמה בזעף, אולי ניגבה דמעה, תיאר מאיר לעצמו. פתאום חש רחמים גדולים: לא עליה, גם לא עליו, אולי על השקט שהיה בבית הזה, ועל הכלים המלוכלכים שהיו בכיור. "וככה המשכתי, מאיר," אמרה איילת, "משלימה לאט לאט עם העובדה שאני לא מסוגלת ליטול אחריות על החיים שלי, ואולי כל חיי אני אסבול בגלל זה אבל אין מה לעשות, ומתישהו יהיו גם ילדים שימלאו את תשומת ליבי וזהו, בזה יסתכמו חיי. ככה המשכתי עד שיום אחד, יום אחד נשפת לי בעורף בעדינות, כמו שאני אוהבת, והרגשתי שאני לא יכולה לסבול את זה יותר."

 

"אז עזבתי אותך. פתאום. קיויתי שככה יהיה יותר קל לשנינו. אני לא יודעת עליך. בעצם, יודעת אבל לא בטוחה מה זה אומר. בכל אופן, אני יצאתי מזה. הלכתי לגור רחוק ומצאתי לי עבודה והרגשתי שלווה ושלמה מאוד. ולא כל כך היה אכפת לי שאני עדיין נשואה לך. כי בעצם לא נתת לי שום גט, כמו שאתה יודע היטב. ואז פגשתי מישהו והכרתי בו והוא הכיר בי ושנינו רוצים להתחתן ולאהוב באמת, מאיר, אבל אני לא יכולה, כי אתה מסרב לתת לי גט." "אני לא יכול לתת לך גט", תיקן לעצמו מאיר, אם כי לא ידע בדיוק מה מונע ממנו. רק ידע שעודנו אינו יכול לתת לה גט. ואולי איננו רוצה באמת? על כל פנים - לא, לא עכשיו. ובכלל, לְמה זה ישנה אם יתן לה גט או לא?

 

"כבר שיגעתי לך את השכל בנושא וכבר ביקשתי והתחננתי ורציתי ואתה בשלך: לא. ובהתחלה חשבתי שאתה לא רוצה לתת לי גט כי אתה עדיין אוהב אותי, אבל בזמן האחרון אפילו בזה אני לא בטוחה. אני לא יודעת מה עובר עליך, אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני, אני רק יודעת שהחיים שלי הפכו לגיהנום, ושאני רוצה לצאת ממך אבל כבולה אליך בחבלים שאני לא יכולה לנתק. בכל מקרה, באתי לדבר איתך רק בגלל שראיתי שהמכתבים של בית הדין הרבני עדיין בתיבת הדואר. אני לא שונאת אותך, אז רק רציתי לומר לך שבית הדין רוצה לחייב אותך לתת לי גט, ושמחר השליחים של בית הדין אמורים לפרוץ לתוך הדירה שלך ולהכניס אותך לכלא עד שתתן לי גט. אני לא רוצה שזה יקרה לך, אני לא שונאת אותך, אז רק רציתי לומר לך, בבקשה-"

 

מאיר הניח את הדפים על השולחן וחש בעיניו את העייפות. איילת, כפי הנדמה, האזינה מעבר לדלת, שכן היא חכתה שיחדלו רשרושי הדפים והמילים המתמלמלות ואז אמרה בשקט: "אתה שומע, מאיר? בשבילך אני מבקשת. לא בשבילי. תכתוב כבר את הגט הזה, תן אותו לרבנות, באמת שאני לא רוצה שתסבול יותר מדי. מאיר, בבקשה..." והיא השאירה את המילה תלויה באויר, קמה והלכה. מאיר שמע את קול נקישות הנעליים, אולי הסנדלים שלה, טופפות בחדר המדרגות. לרגע ביקש שהדלת תהיה פתוחה, ושיוכל לראות מבעדה עם אילו נעליים היא הולכת: אולי משהו שקנה לה. אחר כך חשב שהוא יכול להתבונן בה מן החלון. הוא קם בכבדות מן הספה ופקח את עיניו: האפלולית עדיין שרתה בחדר, אבל קרן שמש הצליחה להכנס במרווח שבין הוילונות והאירה את אחת המרצפות. הוא ידע שיש לזה איזו משמעות סימבולית, אבל לא הצליח להזכר מהי, אולי לא ידע אף פעם. הוא התקרב אל המרווח הצר שבין הוילונות והתבונן אל החצר. איילת יצאה מחדר המדרגות והלכה. מאיר התבונן בה: לשניה הייתה נדמית לו כדמות מטושטשת, מוארת מאוד, ואז נבלעה בפתח מכולתו של עמרם. מאיר ניסה להתרכז, דומה היה לו שהיא הפילה עיתון על הרצפה, אבל לא הצליח לראות: כבר נעלם הכל בשטף הגדול ובהמולה וברחש הבלתי פוסק שבלע הכל.

 

הוא חזר לחדר, ממצמץ קצת בכדי לראות באפלולית. כשהגיע לאמצע הסלון היכה באפו הריח המחמיץ מהמטבח. הוא התבונן באצבעותיו: נדמה היה לו שיש בהם דבר מה מופלא, אולי שמסוגלות הן לעשות משהו יוצא מגדר הרגיל. פתאום גמלה בו ההחלטה. הוא ניגש לדלת, סובב במהירות את המפתח, פתח ויצא במהירות, שלא יפקפק בו ליבו ויחליט לחזור. הוא עמד בחדר המדרגות ושאף את הריח הצונן של הבטון, אחר תהה מה לעשות עכשיו: הלא לחזור סתם לא יחזור. לרגע מולל את המילים בין אצבעותיו: לחזור, לא לחזור. הוא לא ידע מה מיוחד בהן, אם ישנו בכלל; אולי כל הדברים שבעולם אינם מיוחדים באמת אלא רק יוצרים צירוף גדול שהוא מיוחד. כמו המוני נמלים שיוצרים גוף משל עצמן: קן נמלים, מלכה. ואם יפול אחד מהם - יבוא אחד אחר ויתפוש את מקומו. על כל פנים, הצורה הגדולה והנסתרת תשאר כפי שהיא.

 

בין לבין מצא את עצמו בחוץ והשמש מכה על עיניו. הוא כיסה על עיניו באצבעותיו והציץ מן החרכים: הכל היה לו מבולבל מאוד וההמולה הלבנה התדפקה על אוזניו גל אחר גל. בתיבת הדואר ראה את המכתבים שאיילת דברה עליהם, והם לבנים ויפים מאוד. פתאום חש את התשישות הגדולה וכל שרצה היה לשבת ולישון קצת, אבל ידע שלא יוכל להרדם. הוא נשען על הגדר, נשען בידו האחת ומיישר בידו השניה את הגבעולים שנמעכו על ידי נחום. היה נראה לו שהוא עושה טוב גדול, אף על פי שהגבעולים - כמו להכעיס - שבו והתכופפו ונעצבו מיד אחרי שיישר אותם. כמתוך ענן ראה בצד את נחום עומד וחולצתו חושפת את הבטן הרכה שלו: מבולבל. שתי ההולנדיות חייכו אליו וצִחְקָקו. גם איילת מצחקקת ככה, זכר לפתע בעצב. עדיין ראה דמות בזוית עינו אך לא הצליח להבחין בה. הוא לא ידע מה זה אומר.

 

מאיר ראה את העיתון שהפילה איילת: שוכב עייף ומאובק באספלט של המדרכה. כמתוך חלום אפוף הוא הלך עד לעיתון, איבק אותו והחזיר למקום. את הכותרת לא קרא, ואולי קרא ולא זכר מה היה כתוב בה. האותיות יצרו צורות משלהן בתוך מוחו. הוא איבק את ידיו, מרגיש שוב את התשישות זורמת בעורקיו, כאילו במקום דם הייתה לגופו מערכת תשישות משלו, ובעורקיו זורם לו חומר אפרפר ואיטי: עייף, עייף מאוד. פתאום ראה את עצמו מבחוץ, עומד ליד העיתונים ומאבק את ידיו שוב ושוב, ונמלא תמהון גדול על עצמו: כמה זמן הוא כבר צֵל? כמה זמן עבר באפלולית? היה נדמה לו ששנים רבות. הוא הרים מאחד הארגזים שקית חלב. אכין לעצמי קפה, אמר לעצמו, קפה כמו שאיילת אוהבת.

 

"אז מה, מאיר? חזרת אלינו?" מאיר נשא עיניים שמוטות אל עמרם: הקסקט, העיניים הבורקות, השפם הצהוב והשפוף. עמרם לא הבחין במבט, ואולי הבחין ולא היה אכפת לו: "כבר שבוע לא קנית אצלנו, אה? ראיתי עכשיו את אשתך, ואולי אני צריך לומר גרושתך? מה נסגר, גרשת אותה כבר? תאמין, לי, אם היא הייתה שלי כבר מזמן הייתי זורק אותה, אה? פרוצה. בושה וחרפה לבנות ישראל, יא אללה. אה, מאיר?" מאיר הלך וכשל. הרעש הבלתי פוסק צלצל באוזניו כמתריע על אסון ובטנו התהפכה בו. עמרם התנשא מעליו והיה נדמה לו כמן ענק שראשו בשמיים ועוד מעט וידרוס בו. "לא," הוא אמר, "עדיין לא גרשתי אותה". "טוב מאוד!" הריע עמרם, "ככה צריך! שתדע לה, שתוסיף לקח, תאמין לי, בסוף תחזור אליך על ארבע, הכלבה. אתה עוד תראה. תאמין לעמרם, לי יש נסיון עם נשים. מה אתה רוצה? חלב? יאללה, ארבע שבעים. מה, אין לך כסף? רשמתי לך. אתה כמו בן בית אצלי, מאיר, בחור כלבבי. תבוא פעם, נדבר."

 

הוא לא ידע איך הגיע לבית, רק ידע שהכל אפור, הכל ריק. תחושת הקבס הלכה והתחזקה בו. הוא נכנס למטבח והריח החמצמץ דבק באפו בפתאומיות שכזו, שהוא שמט את החלב על הרצפה וכרע על ברכיו מול הפח, אבל להקיא לא הצליח על אף העויתות. ואולי לא היה לו מה: כבר שכח מתי הפעם האחרונה שאכל משהו. אולי לא ידע זאת מעולם. הוא נעמד על ברכיו, רועד, ואחר נתמך בשיש ונעמד, אצבעותיו עושות את מלאכתן בבלי דעת: מורידות כוס, מרתיחות מים, מודדות סוכר וקפה, שופכות מים. הכל היה נראה לו מוביל למטרה מסוימת, נסתרת מעינו, אבל עדיין לא ידע מהי וקיוה מאוד שהוא עומד לפני גילויה. הוא נשף בהסח הדעת על הכוס, כמו שאיילת הייתה אוהבת. ליתר דיוק: כמו שאיילת הייתה אוהבת. מאיר גלגל את המילים בלשונו ולא מצא בזאת כל פגם, רק שהכל היה אפוף מאוד ולא ברור: אולי איילת לא אהבה באמת מעולם.

 

כשפנה להרים את שקית החלב מן הרצפה ראה בכיור את הסכין שעדיין איננה שטופה, ופתאום היה הכל ברור וצלול. רק הדמות נותרה בזוית עינו: אולי היה זה רק הצל של עצמו. על כל פנים, הוא הרים את החלב מן הרצפה וערף את קצהו במכה מדויקת, אחר כך הוסיף את החלב למים ולקפה ובחש עד שהיה הכל כפי שצריך. הוא הניח את הקפה על מגש, הוסיף פרוסה מהעוגה והניח גם את הסכין: כמו שאיילת הייתה אוהבת. כמתוך חלום לקח את המגש עד למיטה הזוגית, הרחבה עד אין קץ, והתיישב בה: את גבו השעין על הכרית, ואת הקפה והעוגה אכל בנסיגות קטנות, כאילו היו מעדן נדיר שלא ישוב עוד לעולם.

 

כשסיים התבונן באצבעותיו בפליאה וניקה אט אט את הפירורים, כמונה שלל רב. הוא הניח את המגש ליד המיטה ונשכב, מניח את ראשו על הכר בתנועת לטיפה. הדמות הלכה והתקרבה אליו, ואולי מעולם לא הייתה רחוקה. פתאום ידע לאן כל זה הוביל, ומה הייתה התנועה הגדולה שנסתרה מעין כל. הוא הרים את הסכין באצבעותיו והתבונן בהן: עדיין היו נראות לו מופלאות מאוד. אחר כך, בתנועה חדה ומדויקת מאוד, הוא העביר את הסכין על ידו ובתוכה, מניח לעייפות לטפטף מעורקיו באיטיות ואז יותר ויותר במהירות. הוא התבונן בחלון: הרוח פרצה את הוילונות והשמש נתפרצה לחדר בפרצים קטנים, קטועים. אחר כך חשב על איילת, וסוף סוף היו פניה שלוות ולא הייתה בהם תחינה. הרדיו היה רעש לבן והיה בו משהו נכון מאוד. הוא הרים את ידו, מניח לעייפות לזרום ממנו והלאה, עד שכבר לא היה בו כח להרים את היד והוא שמט אותה וחיכָּה. סוף סוף ידע לְמה הוא מחכה, גם ידע שלא יצטרך לחכות זמן רב: יותר מכל רצה עכשיו לישון.

 



דכאון התאבדות סרבן גט פרידה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לניק בלי ראש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז אב ה´תשס"ט  
כתוב בצורה מעניינת ומדויקת במיוחד.
כ"ח אב ה´תשס"ט  
לא ציפיתי לסוף הזה... הייתי כ"כ שקועה שלא נסיתי אפילו לחשוב מה יקרה אח"כ.
כמו תמיד הסיפורים שלך קולחים ומרתקים, לא הצלחתי לגמרי לצייר לעצמי תמונה של מאיר, יש לי תמונה כללית - אולי כדאי שאני אעשה קריאה חוזרת.
התיאור בפסקה האחרונה מעניין.. "מניח לעייפות לזרום ממנו והלאה..." אאוץ'...
כ"ח אב ה´תשס"ט  
סיפור אחד שווה יותר מאלף מאמרים על סרבני גט.
כ"ט אב ה´תשס"ט  
קצת דכאוני מדי בשבילי, ולדעתי זה לא אחד מהטובים שלך. משהו חסר לי. אבל זה חזק.
כ"ט אב ה´תשס"ט  
אני לא יודעת להחליט אם זה סיפור טוב או לא.
לגבי הכתיבה אין ספק, אתה כותב טוב מאד והתיאורים המדויקים והמפורטים, זה ממש טוב.

אני מנסה להבין מה הפריע לי בסיפור ונראה לי שאחד מהדברים זה האורך שלו, מהקטע שנגמר המכתב של איילת, הסוף היה אמור לרוץ (לא מבחינת כמות הטקסט אלא העלילה אמורה להיות זורמת יותר), אבל הכל נשאר איטי מאד מאד, הנה הוא יוצא לרחוב, קונה חלב, לאט לאט, יותר מידי לאט, בשביל הנקודה בה היה אמור לבוא איזה מפנה או משהו כזה.
ואז זה כבר מרגיש גם עודף תיאורים.

התיאור שלו טוב מאד, מדויק, אמין מאד, וזה יפה שאתה מצליח להיכנס ככה לדמויות שאתה כותב עליהן.

אולי, בעצם, לא אהבתי את הסיפור כי הוא שקט מידי, עצוב כזה, שכאילו, אין מה לעשות איתו, אתה קורא את הסיפור ולא יודע אם לרחם עליו, או לכעוס, או להזדעזע, או להשלים עם זה..
וחוסר הידיעה הזאת, מה להרגיש, גם אחרי שהסיפור נגמר, גרמה לי לתת לסיפור הזה את הכותרת 'קצת מוזר'.
[אבל נו, כל זה כבר לא בדיוק תלוי בך ככותב]

היו הרבה משפטים טובים כמו:
"הדלת הייתה נעולה ולא נפתחה, אף לא בכדי לאפשר למאיר לצאת. "
"הגשם עדיין טופף ברדיו,"

השם של הבן של השכנים, נחום, ועמרם- זה מיותר, הם שוליים, ולפי דעתי אין צורך לתת להם שם.

וכל שנותר לי להגיד, זה תודה על זה שגרמת לי לחשוב על הנושא. ו.. שלא נדע..

י´ אלול ה´תשס"ט  
ובעומק מופלא.

על דבר דבר אחד אני מהרהרת אם היה הכרחי-
את הקישור של דיכאון לסרבנות גט,
שני נושאים עמוסים מדי להשגתי לצרוף
יחדיו, ויש בהם (אולי) הטעיה במסר.

עם זאת, אתה אמן בכתיבה ומחובר לחקר המציאות.
תודה על כל מילה.


שבוע טוב

אמילי
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד