בנושא
בכרם
חדשות
 
הים הקטלני / זליג שפיץ
בביכורים מאז כ"ב אב ה´תשס"ט

לplia, עם תודה.

 


הרכבת התחילה להאט, ואני חיכיתי בקוצר רוח לשמוע את הקריין המצחיק שיגיד, "נא לא לשכוח חפצים וציוד אישי ברכבת", ואז יצעק "הנכם מתבקשים להזהר בזמן עצירת הרכבת!" כאשר כוונתו היא, רק שבוע שעבר תבעו אותנו ועכשיו אנחנו חייבים להפוך את זה מהוראה למונולוג.

סוף סוף נפתחו הדלתות ונדחסנו החוצה, אני, סמי ועמי, ועדר התיירים שעלה בנתב"ג. בדרך כלל נותנים ליורדים לצאת קודם, אבל זהו שבמקרה הזה גם העולים היו תיירים מאירופה, והם לא כל כך הכירו את החוקים במדינה מתורבתת. לכן נאלצנו להפגין לחימה ורק כעבור כמה מרפקים טובים פרקנו את התיקים על הרציף וחיכינו לרכבת הבאה.

"כפויי טובה, התיירים האלה," שמתי בפה את הכרטיסים לפסטיבל ודפדפתי בספרון של הרכבות. היינו צריכים לעשות הרבה נסיעות עד לחגיגה האמיתית הלילה בחוף ראשון, והייתי צריך לוודא שנעמוד בזמנים. תיירים חלפו על פניי והפריעו לי להתרכז, וסמי ועמי התחילו להתפצל כשדיברתי איתם וזה הוציא אותי מריכוז.

האמת, אני לא כזה אוהב ריקודי עם, סמי ועמי גוררים אותי. פעם אחרונה שהם עשו לי את זה, הסתובבנו בכל המדינה כדי לחפש את החור הזה שנקרא קיסריה. מי שיער שזה בנגב? זה בכלל נשמע כמו משהו בדרום-

"אקסקיוז מי," פתאום היא נדחפה מולי בחוצפה של תיירים, ואני איבדתי את כל חוט המחשבה החשוב. "איי אם גויינג טו ד'הט פסטיבל טו!"

"זה נפלא, זה נפלא, עמי, תגיע לפה כבר!" צעקתי בחוסר סבלנות. השבדית החזיקה ביד זוג כרטיסים אדומים כמו שלי ונראה מאוד נלהבת ממשהו.

"מי אנד מיי פרנד, ג'נין, ווי אר ספוס טו מיט ד'הר טונייט..."

"מה היא אומרת?" עמי התקרב תוך גירוד נבוך בפדחתו.

"לא יודע, מתי הרכבת?!"

"מה לא יודע? מסכנה, תעזור לה, היא מצרפת."

"איזה צרפת, היא בכלל מאירופה. בדוק איטליה."

סמי התנדב להפגין את כישוריו. "אני אברר. טל מי, סו... אה... וור אר יו?"

עיני התיירת שלה קיפצצו בן שלושתינו. "אה... איי אם... היר?"

"אמרתי לך שהיא מאירופה."

"טוב," חתכתי, "היה נחמד להכיר אותך, גברת..."

"איי ניד טו נואו האו טו גט ד'הר!" היא הצביעה בלב פועם מהתרגשות על הכרטיסים שלי. "פליז... הלפ מי..."

"הרוסייה רוצה את המספר טלפון שלך."

למזלי, בניגוד לחבריי, מנת המשכל שלי גבוהה מזו של בצק עלים. "להגיע לפסטיבל, זה... בחוף ראשון. חוף ראשון!" צעקתי לה. "את מבינה?"

"הווווף...."

"אוך," פלטתי בקוצר רוח. "ראשון לציון, איז, יעני, אין אינגליש... נו איך אומרים? פירסט טו... פירסט טו ג'רוזלם. קאפיש?"

הגרמנייה הודתה לי בחום והתרחקה משם בקיפצוצים נלהבים. "וואוו," עמי טפח לי על השכם. "זה ממש עשה את ההבדל, הפרוייקט מחשב לכל ילד, אה?"


היא המשיכה בחדווה ויצאה ממתחם הרכבת. שם חכמתה עמדה לה כדי להתרחק מנהגי המוניות תאבי הבצע, וכך מצאה את עצמה ברציפי ארלוזורוב של אגד. היא עצרה את האישה החרדית הראשונה שראתה, (היו שתיים), ופנתה אליה בתחינה.

"הלו, מי אנד מיי פרנד ג'נין, ווי ניד טו גט טו ד'ה פסטיבל... איט'ס אין... פירסט טו ג'רוזלם!"

"קו ארבע מאות שמונים," אמרה האישה לאחר שהתגברה על הזעזוע מהלבוש הלא צנוע. "יש רק תחנה אחת בעיר, הראשונה היא גם האחרונה."

התיירת לא האמינה על מזלה הטוב, שהלא בדיוק באותו רגע השתרך כבר תור נוסעים אל תוך קו ארבע מאות שמונים הירקרק. אמנם בדיוק כשהגיע תורה סגר הנהג את הדלת בגלל שהאוטובוס כבר היה מלא מםה לפה, אבל בתוך שניות שוב השתרך תור לאוטובוס הבא.

הנסיעה עברה בנעימים, והנופים שחלפו על פניה גרמו לה להעריך מחדש את גודל המדינה המערבית שנראית כל כך קטנה על המפה. הפסטיבל אמור להיות קרוב לתל אביב, והנה, זו כבר שעה של נסיעה. כנראה שעולם המושגים לקרוב ורחוק שונים כאן ממה שחשבה.

האוטובוס נכנס אל המבנה המפואר של התחנה המרכזית הירושלמית, ולתיירת לא היה ספק שאכן הגיעה לעיר ברמה אחרת. רגליה כבר השתקקו לפצוח במחול עם חברתה ג'נין, וכעת לא נותר אלא למצוא את המקום המדוייק. היא צלחה את הבדיקה הבטחונית, חצתה את מבנה התחנה המרכזית ויצאה אל צידו השני.

היה חם מאוד, אבל לפחות ההזהרות על לחות גבוהה מדי באזורים קרובים לים התבררו כמוגזמים. עוברי אורח רבים היו ברחוב, והיה עליה רק לבחור. "אקסיוז מי," עצרה אחד מהם, "וור איז דה ביץ'?"

"ביץ'?" האיש המקריח נעץ בה מבט. "שו ביץ'?"

"דה ביץ', דה ביץ' אוף דה סי."

קו שמונה עשרה בדיוק עבר לידם ומילא אותם פיח. היא השתעלה, אבל האיש המקומי כנראה היה מורגל. "וואלה, הים הכי קרוב..."

"יס! יס, ד'ה נירסט פליס!" שהרי למה להסתבך.

"דה נירסט זה... דה דאד סי."

עיני היפניות של נפערו. "דה דאד סי?" בתוך ליבה תהתה, האם האיש אכן מקומי? לא יתכן שהים מת. אבל הוא הנהן בביטחון והמשיך בדרכו, והיא, בדיוק כשרצתה לשאול אדם נוסף, הבינה פתאום מה בוודאי התכוון לומר, רק שלא שלט היטב בשפה המדוברת ביותר בעולם.

בשמחה חזרה אל תוך התחנה המרכזית, צלחה עוד בדיקה בטחונית ומצאה עצמה בקומה התחתונה הממוזגת של המקום. מולה ראתה סניף ידידותי למראה של "סטימצקי", ובתוכו מפזזים מוכרים ידידותיים אף יותר. היא ניגשה אל אחת המוכרות, ג'ינג'ית חביבה למראה, כשהפעם פועם בה הרצון להפגין את כישורי השפה העברית שלה שצברה עם שיחון שקנתה בחנות כזאת ממש.

"סליחה," פנתה אל הג'ינג'ית שבדיוק המליצה לבחור קטוע גפיים על הספר "עשה זאת בעצמך: בניית אמבט", "אני צריכה... ש-שתסבירי לי איך לנסוע לים הקטלני."

הג'ינג'ית מלאת הסבלנות ניסתה, "ספר בשם הים הקטלני?"

"נו, נוט בוק!" הנידה במרץ. "זה ים שהוא קטלני, שם אני צריכה להגיע."

"ים שהוא... אההה...!" הג'ינג'ית חייכה ברוחב לב. "בסדר. את צריכה לשאול במודיעין איך להגיע לשם כי אני לא יודעת, אבל אני ארשום לך על פתק את השם של המקום שאת מחפשת, בסדר?" ובו במקום שרבטה מהר על נייר הזמנות של החנות.

לא לפני שמכרה לה "אנגלית לדוברי עברית!" יצאה התיירת מהחנות ועלתה אל הקומה שמעל. הפעם, חשה בטוחה יותר. בידה הייתה פיסת מידע אמיתית, ללא שתזדקק לסמוך על זכרונה, ודמות המוכרת החביבה נסכה בה ביטחון. היא עקפה את דוכן הסלולרי, עלתה במדרגות הנעות וחיפשה את המודיעין. למזלה, ראתה מולה אשנבים מאויישים, שמעליהם היה כתוב information.

"שלום", שאלה כשהגיע תורה, "אני צריכה להגיע למודיעין."

"מחוץ לתחנה, לחצות את הכביש, קו מאה ועשר," אמרה האישה שבפעם העשירית היום נאלצת לשדך קווי אוטובוס שאינם של החברה שלה. בעשר ישיבות הצוות האחרונות כבר עלה הנושא הזה.

הנסיעה בקו מאה ועשר הייתה קצת פחות נוחה מבקו ארבע מאות שמונים, אבל התיירת האמיצה ידעה שבסבבי הריקודים הסוערים הלילה הכל כבר ישתלם. אחרי שעה של נסיעה היא ירדה במקום שנאמר לה, והביטה סביבה. היה שקט. הייתה בריזה של אחרי צהרים. ולא היה ים.

היא עצרה אם עם עגלה ושני ילדים, ונתנה לה את הפתק מהמוכרת הג'ינג'ית. "פליז, איי ניד טו גט ד'הר!"

האישה עיינה בפתק. הייתה כתובה שם המילה 'קישון'. היא עמדה לכוון אותה בנונשלטיות לכיוון רחוב נחל קישון, שהרי ידוע שרחובות מודיעין לא מגוונים יותר מאשר "נחל קישון", "נחל שורק", ו"נחל חרדי". אבל שוב האיר כוכב מזלה של התיירת, והאישה הייתה חכמה. ברור היה שלא מדובר על רחוב, אלא על הקישון האמיתי.

"אז את עולה כאן ברחוב," הסבירה לקבקזית, "וימינה עד הסוף. בהצלחה!"

בתהיית מה הלכה התיירת עד לקצה הרחוב ופנתה בהתאם להוראות. שם מצאה עצמה מול בניין לבן וגדול, ואותיות קידוש לבנה אותן לא ידעה לקרוא. ספריה עירונית.

האישה בקבלה עיינה בפתק גם היא וכיוונה אותה למדף ק3. כשהמזגן שוב מיטיב עמה אבל עם תחושה עמומה ההולכת ומתגברת בתוכה, הלכה התיירת עד לשם.

תשומת ליבו של הספרן הוסבה לא בקלות. הוא העמיס על גבי העגלה ערימה ענקית של ספרים, ובעוברו ליד מדפי האותיות המתקדמות ראה תיירת אוסטרית ממררת בבכי. "מה קרה?" שאל בחמלה. היא תלתה בו עיניים רוויות דעמות והתקשתה לדבר. "ד'ה פסטיבל... ד'הי סנט מי היר... איי דונט קנואו..."

"ששש..." הוא הרגיע אותה בליטוף של ספרן. "בואי נחשוב. אם חיפשת מקום ושלחו אותך לכאן, כנראה ש..."

היא פסקה לבכות. בטחונו פתח לה תקווה.

"כמובן!" הריע כמנצח ושלף מהמדף הסמוך את 'שביל ישראל'. "עכשיו, בואי נראה," הוא פתח את העמוד הראשון, מפת ישראל. "את יכולה לזהות לי על המפה איפה את אמורה לטייל?"

היא חזרה שוב אל הפאניקה משהבינה שהיא נדרשת להפעיל ידע. "איי דונט... איי ניד טו גט טו דה פסטיבל, איי ניד טו פיינד ג'נין..."

חיוכו נמחק. "אה. הבנתי." הוא קם והתרחק. כבר חשב שמצא בחורה אינטלינגנטית לעזור לה, ושוב מצא עצמו תקוע עם אירופאית פרו פלסטינית מסריחה. בחוסר חשק הסביר לה איך להגיע לג'נין, והלך לסדר מקרה חרום באזור האות ל'.


השמש כבר שקעה לה. המונית התרחקה, הסתלקה בפאניקה, יותר נכון, והשאירה את התיירת להתבוסס בענן של פחמן חד חמצני. כשבידה שיחון עברי אנגלי וגם שני עותקים מושאלים של אפרים קישון, התיירת עשתה צעדים מהוססים אל העיירה בה אמור להיות, סופית, הפסטיבל המיוחל.

לאט לאט ראתה פרצופים. ילדים, נערים, מבוגרים. בתחילה מהחלונות, ואחר כך יצאו מהבתים. התקווה כבר חזרה אליה, הנה, אנשים שבאים אלייך כדי לעזור.

כשהסתיים הלינץ', הגיעה בנשימותיה האחרונות אל הכביש הראשי שמצאה. בגדיה היו קרועים ונפשה היטרפה עליה. בבכי הרימה עיניים אל השמים. לא אכפת היה לה יותר מהפסטיבל ומחברתה. כל מה שרצתה היה להגיע חזרה לביתה בסרביה, להניח ראש על הכרית ולישון. התסכול פרץ ממנה:

"Please, oh God! All I need is a LEAP OF FAITH!"

מונית שירות עצרה לידה בחריקת בלמים. "מישהו אמר פתח תקווה?"

זה יכל להיות סוף רגוע יחסית ליום הסוער. מכוניות ואורות שחולפות מול הזכוכית עליה היו שעונות פניה, בתוך המונית הצהובה נושאת השלט "באר שבע". אבל כנראה שתפנית אחת אחרונה הייתה צריכה לקרות כדי שהכל יהיה באמת מושלם.

הנהג עצר את האוטו. היא התעוררה מנמנומה וגילתה שנותרה אחרונה. "טוב, אה... זה פה קרוב, רק אחרי הפינה וקצת ללכת..." אמר הנהג.

לפחות הארנק שלה היה הרבה יותר קל בהליכה האיטית והלא יציבה שלה עכשיו. היא שאפה אויר והתמסרה לו, לשקט שסוף סוף הגיע, לשלוות הגלים שפעפעו מימינה... לאורות הזוהרים מרחוק... לדממה...


סמי ועמי הביאו עוד סיבוב של טקילה, והרבצנו אותו יחד. פתאום הרגשתי את המרפק של סמי בצלעות. "תראה, תראה," הוא הצביע קדימה, לאיזושהי נקודה לא ידועה בין מעגל הריקודים לדי ג'יי. "זאת לא האוזבקית מהבוקר?"

הסתכלתי. היא באמת דמתה לה, רק שהפעם היא נראתה כמו סמרטוט מהלך, ושבעיניה הנעוצות בי היה מבט של רצח וזעם.

הנדתי בראשי. "תיירים תמיד ישארו כפויי טובה," הדלקתי סיגריה והעמדתי פנים שאני מחייך אליה. "תאמינו לי, מישהו צריך להגיד להם שהם הגיעו למקום הלא נכון."  


הומור

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזליג שפיץ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ב אב ה´תשס"ט  
בכיתי מצחוק:
||

החצי(?) הראשון, במפגש עם הישראלים, היה המצחיק יותר. הסוף מעולה. אהבתי גם איך שהיא עברה את כל הגילגולים חוץ ממרוקאית, בערך.
ע-נ-ק.
חימשתי.
שקלת:
"בקרוב זה ימשיך להצחיק"?
כ"ב אב ה´תשס"ט  
זה היה אחד הדברים הכי מצחיקים שקראתי בחיים שלי.
הרגת, הרגת אותי לגמרי.

חומש, הועדף, ומבחינתי גם הומלץ.
ענק, ענק.
*זלגתי* מצחוק.

לקח לי שתי דקות להירגע כדי גם לכתוב שמבחינת התוכן, החזרה שלה לפגוש את החבר'ה הראשונים כולל המסקנה החדה כל כך של הבחור המעשן בסוף - מושלם.

זה בדיוק הדרך להעביר מסרים!
כ"ב אב ה´תשס"ט  
לעניות דעתי הפיצית.

הכי הכי אהבתי את הקטע עם information. זה הומור ברמה שנונה מאוד.

מדהימה בעיניי היכולת שלך לשנות ז'אנרים בצורה קיצונית.
אתה רואה, אפשר להיות שפיץ גם בלי להרים את כל האתר על הרגליים...
כ"ב אב ה´תשס"ט  


חמודה, הג'ינג'ית..
כ"ג אב ה´תשס"ט  
10.
שזה פעמיים לחמש.

|נופל על הרצפה|


אבל, הנמשל (לו יש כזה), והפירורים שפיזרת ממנו לאורך הסיפור, הוא כמו סיכה בבלון נפוח.

תודה.
כ"ג אב ה´תשס"ט  
אופייני לך, כאבתי עם התיירת.
כ"ג אב ה´תשס"ט  
כ"ד אב ה´תשס"ט  
זה ענק...!

ממש אהבתי את כל הגילגולים וההסתבכויות!

אתה ממש שפיץ!

כ"ד אב ה´תשס"ט  
היה אחלה.

והערונת: בקטע של קו 480 צריף לתקן: "כבר היה מלא מםה לפה" - "מפה לפה".
כ"ד אב ה´תשס"ט  
היחידה שזה לא הצחיק אותי..שבת שלום.
כ"ד אב ה´תשס"ט  
רק כשראיתי את התגית...
וזה לא בגלל שאני קשה הבנה, אלא מפני שהלינץ' ה"מצחיק" שלא תואר, גרם לי כמעט לבכות.
כ"ה אב ה´תשס"ט  
מה מצחיק בלינץ'.

לקריאתי,
המעבר מסיפור חביב והומוריסטי
לאירוע עם הלינץ',
כל-כך מרגיש לי לא מהימן
הזוי לחלוטין
ולשם הפרובוקטיביות, גרידא.
חבל, כי אתה מסוגל לשיקולים עמוקים מאלה.


שבוע טוב

אמילי
כ"ו אב ה´תשס"ט  
מה שאלומה אמרה

שנון כהרגלך :) זה הומור "קישוני" כזה, אבל בשפה שלך,
אם זה לא היה עצוב זה באמת היה מצחיק נורא, רחמיי נכמרו, בחיי...

אתה קורע, זליג!

ותודה איזה כיף לי!
אין עליך.
כ"ו אב ה´תשס"ט  
חמוד אבל קצת רדוד לטעמי, חוץ מהשנינויות עם השמות של המקומות אין כאן איזה משהו מעבר (לפחות לפי הבנתי...) ובתור סיפור שכזה אז הסיפור צריך להיות קצת יותר עליז (אולי הסגנון צריך להיות שונה)...

וגם מה עם "הסבר פניך לתייר?" הם לא ממש ישראלים- ישראלים בדר"כ אנשים ממש אוהבים לעזור ולהסביר ולא חושבים בסגנון של "שהתירים האלה יעופו לנו מהפנים", זה גם היה יכול להיות יפה יותר אם כולם היו מסבירים בנחמדות והי הייתה מתבלבלת בעצמה בלי עירוב של "מחשבות זדון" על ה"אירופאים האלה".
כ"ו אב ה´תשס"ט  
בעקבות קריאה נרגשת של ידידנו השפיץ באתי באיחור אופנתי כהרגלי.

אדיר, זליג.
העניין הוא שהתירוץ לאיחור האופנתי שלי הוא טיול בתאילנד, כרגע.
(אני חושבת שאני הביכוריסטית הראשונה שכותבת תגובה ליצירה מאינטרנט קופי שגובה 60 בהט לשעה.)

וזה מה שעשה את הסיפור הזה לאדיר מבחינתי, כי הדברים האלה קורים לנו עכשיו!!! אנחנו תיירים פה, ודופקים אותנו חבל על הזמן, ואנחנו מוצאים את עצמנו בדיוק במקום ההפוך מאיפה שתכננו, ואף אחד כאן לא מבין מה אנחנו רוצים מחייו.

סיפור מרתק, כיפי ומגניב, מאוד זליגי.
אולי פספסתי משהו, אבל איך התיירת בכלל ידעה לדבר בעברית? אולי תשים לה איזה שיחון, או משהו כזה? זה יכול לעשות את כל העסק ליותר ברור, וגם מצחיק.

יואו, אני מתה על הערסים שלך!

בכיף שיהיה,
תמסור ד"ש לחבר'ה.
כ"ז אב ה´תשס"ט  
מאוד.
איי, אתה גדול.

כ"ז אב ה´תשס"ט  
בעיקר על האופן בו צפצפת על מגבלות הגוף הראשון (המספר אינו יודע הכל).
כ"ג אלול ה´תשס"ט  
כ"ג תשרי ה´תש"ע  
איי, אתה כזה חוכמולוג!
אהבתי מאוד את כל השגעונות עם הקווים, וכל המשחקים בין המשמעויות של המילים (מודיעין, קישון, פירסט טו ג'רוזלם?! ליפ אוף פיית'?? איכ, פתח תקווה הזאת, תמיד ידעתי שצריך להשמיד אותה)
אהבתי את המוכרת גם :)
היה ממש מצחיק וכיף לקרוא! ודי להתבכיין שאין טעם להעלות סיפורים אם הם לא מומלצים, יש לך תגובה אפילו מתאילנד!

אהבתי
כ"ח אדר ה´תש"ע  
כיף ומצחיק ביותר
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד