בנושא
בכרם
חדשות
 
ספר כריתות / עפר ואפר
בביכורים מאז י"ז אב ה´תשס"ט

 

 

אולי בכל זאת.


איש לא אמר את המשפט "אולי בכל זאת". איש גם לא אמר משפט אחר. החדר היה מלא שתיקה. רק צעדיו של יוסף, ששוטט אנה ואנה בחדר, השמיעו קול חרישי. על פי תנועותיו של יוסף, ניכר היה שהוא מחפש דבר מה. אבל עיניו, עיניו נראו כמהרהרות בדבר אחר לגמרי. כאילו סקרו במבטן דבר שאינו נראה לעין, אלא רק לעיני דמיונו של יוסף עצמו. פיו, מכל מקום, שתק. גם אני שתקתי. ובכל זאת, צירוף המילים "אולי בכל זאת" זעק זעקה אילמת בחלל החדר. רק דבר אחד ידעתי. רק דבר אחד הסכים יוסף לומר לי, כשביקש ממני שאבוא אל ביתו הערב: זה בעניין לאה.


שנתיים חלפו. כבר שנתיים שיוסף ולאה אינם חיים יחד. שנתיים מאז שלפתע פתאום ארזה לאה את חפציה ונסעה. גם הילדים נסעו איתה. מאז, איש מאיתנו לא ראה אותם. השמועה אמרה שיוסף גירש אותה, אולם איש לא ידע להסביר מדוע. כמובן, אם תשאלו כל אחד בשכונה אם הוא יודע למה זה קרה, הוא יגיד לכם: בטח שאני יודע, זה בגלל... וכאן ימשיך כל אחד כיד הדמיון הטובה עליו. אף אחד אינו יודע מה באמת קרה שם, וגם אף אחד לא הצליח למצוא הסבר הגיוני לכך שהזוג המושלם הזה התגרש. הם היו משפחה אידיאלית, מהסוג שרואים רק בפרסומות בטלוויזיה, איש לא העלה על דעתו שמשהו שם עומד להתפרק. כמה שכנות קיוו שאולי בכל זאת היא תחזור פתאום, לא יתכן שהיא תלך ככה סתם. אולי בכל זאת הם יחזרו לחיות ביחד. על כל פנים, תוך כמה שבועות כולם הצליחו להשכיח מלבם את המאורע. כולם, חוץ מיוסף.

יוסף לא התחתן מאז. אומרים שניסו להציע לו פעם או פעמיים, אבל הוא אמר שאין טעם, זה מאוחר מדי, בגילאים כאלה אי אפשר להתחיל מחדש. הוא לא חזר להיות מי שהיה לפני כן. כבר שנתיים שהוא ממעט לצאת מהבית, וכשהוא יוצא הוא הולך לאט, מדבר בקול נמוך, מבטו מושפל ועיניו כבויות. אף אחד אינו יודע מה באמת קרה שם, אבל משהו קרה, והוא כנראה עדיין לא נגמר. יוסף הוציא מפיו מילים מעטות מאוד בשנתיים האחרונות, אבל פניו אומרות כל הזמן: אולי בכל זאת.


הבטתי ביוסף המסתובב מפינה לפינה בחדר, פותח מגירות, מציץ מעל המדפים הגבוהים, בודק בין הכורסאות. כבר עמדתי לאזור אומץ ולשאול אותו מה הוא מחפש, ופתאום - כשראשו תחוב בסדק שבין ארון הספרים הגדול לקיר, הוא קרא: הנה זה!


"זה" היה בסך הכל נייר. הוא הושיט לי אותו. תסתכל, אמר.

לא היה צורך להגיד עוד מילה אחת, הנייר דיבר בעד עצמו. אני, יוסף בן שמעון, וכל שם וכינוי שיש לי... מגרש... אותך, אשתי, לאה בת משה...


ידעתי כל הזמן שמשהו שם לא היה בסדר, אמר יוסף.

מה לא היה בסדר?

אתה לא מבין מה קרה?! הוא הרים את קולו.

התביישתי לומר "לא". הגט נראה בסדר גמור; כתוב באופן ברור, עם השמות הנכונים, שתי חתימות של עדים שמעידות בבירור שזה גט תקין לגמרי. מה הבעיה?

אני זוכר מה קרה, אמרתי. כלומר, את הגירושין, לא יותר מזה...

לא, לא על זה אני מדבר, אמר יוסף. כלומר, בדיוק על זה, אלא שזה לא קרה.

ניכר שקשה לו לדבר.

מה לא קרה?

הגירושין, נאנח יוסף. לא התרגשנו. לאה ואני עדיין נשואים.

מצטער, אני לא מבין. לא התגרשתם?

לא, לא התגרשנו! הוא הרים את קולו, כחולה שנאנק כשפותחים לו את הפצעים. אתה רואה שהגט נמצא אצלי במקום להיות אצלה! היתה טעות כנראה, אני נתתי לה את השובר של הכתובה, והיא נתנה לי את הגט. אני לא יודע איך זה קרה, גיליתי את זה רק עכשיו. מההתחלה היה נדמה לי שמשהו לא בסדר, רציתי לבדוק עוד פעם, אבל הייתי חייב לגמור כבר עם הסיפור הטיפשי הזה ולגרש אותה, ועכשיו אני מגלה שבכלל... בכלל לא התגרשנו...

תגיש תביעה נגד מי שכתב לך את הגט, אמרתי, זאת כנראה טעות שלו.

איזה תביעה עכשיו?! הוא התפרץ. חששתי שזה יגיע. איזה תביעה? אני חשבתי שזה נגמר! זהו! אין לי שום קשר לאישה הזאת! עד שהפסקתי לחשוב עליה, ולא חלמתי עליה באף לילה כבר כמעט חודשיים, פתאום אנחנו נשואים!

שתקתי. הוא עדיין לא אמר "אולי בכל זאת", אבל עכשיו מתברר שלא קרה כלום, הכל היה טעות, אז אולי בכל זאת?


עידו, שבר יוסף את השתיקה, אני רוצה שתביא גט ללאה.

אני?
אתה נוסע פעם בשבוע צפונה, לגליל, לא?

אני נוסע לעכו, אבל...

לא תוכל לעשות טובה לאדם מבוגר? לגאול אותו מייסוריו?


אין ספק, חייבים לגאול אותו מייסוריו.


בסדר, אמרתי, אני נוסע ביום רביעי בבוקר, אני אעבור דרך לאה ואמסור לה את הגט.

תודה רבה, אמר יוסף וניגש אל שולחן העץ הקטן.

איך זה עובד, אני צריך לעשות משהו כדי להפוך להיות שליח שלך?

שום דבר, הוא אמר, אני רק צריך למנות אותך, ומרגע זה אתה נהיה שליח שלי לגירושין האלו, ותצטרך לעשות בדיוק מה שאני אגיד לך.

התלבטתי. מצד אחד, זה עלול לשבור אותו לגמרי, אבל מצד שני...

הנה, אמר יוסף ולקח מהשולחן חתיכת נייר אחרת, זה הגט החדש. הוצאתי אותו היום. עכשיו אני ממנה אותך לשליח שלי, ואתה צריך רק לנסוע ללאה ולתת לה אותו, אני כבר אדאג שיהיו שם עדים.

מצד שני, אני חייב לשאול אותו, אחרת לא אוכל למסור בשבילו את הגט.

אני צריך לדעת איפה למצוא אותה, אמרתי.

אני אגיד לך מה הכתובת, הוא אמר, אם אתה צריך אני יכול גם לצייר לך מפה.

כן, אבל... צריך לקבוע איתה, בדיוק, איפה ומתי להיפגש... גם העדים צריך לדעת...

מה אתה רוצה, הוא התחיל שוב להתרגז, בדיוק כפי שחששתי, שאני אתקשר אליה?!

שוב התלבטתי. כבר שנתיים הוא מנסה להתמודד עם הכאב הזה, מנסה להדחיק את הזיכרונות, לפתוח דף חדש בחיים, לכרות לגמרי את הקשר הקודם. לא מספיק שהסיפור הזה עם הגט מאיים להרוס הכל, עכשיו אני גם דורש ממנו לדבר איתה. להחזיר לחיים את מי שהוא ניסה בכל כוחו להשכיח מהלב. אולי גם לגלות שהיא כבר נשואה באושר למישהו אחר, וכבר נולד להם ילד משותף שיהפוך עכשיו לממזר. אבל אין ברירה, אני צריך לדעת איפה למצוא אותה. חוץ מזה, חשוב שגם היא תהיה מוכנה לזה מראש.

כן, אמרתי. אני מבקש שתתקשר אליה, אם אפשר.


הטלפון היה מונח על יד הטלוויזיה. בינו לבין יוסף הפרידו מטרים בודדים, והרבה כוחות נפש. הוא ניגש אליו, נעמד על ידו, ולאחר שתי דקות של הרהורים הרים את השפופרת.

אולי, אמר בשקט בינו לבין עצמו, אולי בכל...


לא, הוא טרק את השפופרת, לא עכשיו. לך, עידו, אני כבר אתקשר אליך.




*


שמש אביבית הציצה מבין ענפי הברושים. זה היה יום יפה, בסך הכל. בעצם, אין סיבה שהיום יראה אפור וסגרירי רק מפני שמישהו בעולם נותן גט למישהי. ועדיין, זה הציק לי. אילו באמת הייתי במקומו של יוסף, הייתי יכול להבחין בכלל באור השמש? הייתי מסוגל לחשוב שעכשיו אביב? כדי למלא את מקומו של יוסף בגירושין, אני צריך לכל הפחות להרגיש כמוהו. להרגיש את הכאב המתמשך הזה, שאיננו עוזב אותי לרגע. להרגיש את הפעולה הגורלית שאני הולך לבצע, ניתוק קשר של נישואין. להרגיש שזה היום הקשה בחיי. אני מגרש היום את לאה, איך השמש יכולה לזרוח ביום שכזה?!

ענן כבד הסתיר את השמש. אולי זה מתחיל לעבוד.


אם הבנתי נכון את ההסבר של יוסף, אז שני האנשים שאני רואה מרחוק, נשענים על גדר ומדברים זה עם זה, הם שני העדים. ואם כן, אז האישה שיושבת על הספסל היא לאה. מדהים, לא זיהיתי אותה. עברו שנתיים, אפשר לקרוא לזה הרבה זמן, אבל לא יתכן שבזמן הזה אני אספיק לשכוח איך היא נראית. יכול להיות שתוך שנתיים היא השתנתה לבלי הכר? מכל מקום, אין ספק שזאת היא. יוסף תיאר לי את המקום במדויק. בקצה השביל, ספסל מעץ, גדר נמוכה, בית בודד מאחוריה. ככל שהלכתי והתקרבתי, השתכנעתי יותר ויותר שאני במקום הנכון, והתקשיתי יותר ויותר להאמין שזאת אותה לאה שהכרתי.


כשעמדתי מולה, כבר היה לי ברור שזאת מישהי אחרת. צעירה ממנה בחמש עשרה שנים לפחות.

אתה השליח של יוסף? היא שאלה לפני שהספקתי לחשוב מה לומר.

כן, אמרתי.

אני אפרת, היא אמרה, לאה ביקשה ממני לקבל בשבילה את הגט.

זה נשמע הגיוני, אמרתי לעצמי. אם יוסף שולח שליח במקומו, למה שלאה לא תוכל לשלוח שליח במקומה? ובכל זאת, הרעיון להתגרש בשביל מישהי אחרת נשמע לי קצת מוזר. חוץ מזה, האם יוסף היה מסכים לכך? מה זאת אומרת, לא לכבודה של לאה לקבל גט מהשליח שלו?

לאה לא היתה מסוגלת לעמוד בזה, הסבירה אפרת. היא אמרה לי שהיא לא מוכנה לעבור את זה שוב. בגלל זה היא גם לא שמה לב שהגט שלה הוא בכלל לא גט, אתה מבין? המעמד הזה, עם שני העדים שמסתכלים עליה... היא אפילו לא קראה את הגט, רק רצתה לסיים עם זה כבר. הוא אפילו לא נתן לה את הגט. רק התכופף ואמר 'בואי תקחי אם את כל כך רוצה'.

זה לא יוסף שאני מכיר.

אל תאמיני אף פעם לסיפורים, אמרתי לה, בטח לא לסיפורים של גרושות. הם מתפתחים ככל שהזמן עובר.

אני מכירה אותה, התעקשה אפרת, מהיום שהיא הגיעה לגור כאן. הוא הרס לה את החיים, היא לא התחתנה מאז.

על מה את מדברת?! איבדתי את סבלנותי, וגם את היכולת להתאפק ולא להאמין לשמועות. נראה לך שהוא גירש אותה סתם? את יודעת איך היא היתה מסתובבת ברחוב? עם איזה אנשים היא הסתובבה ברחוב?!

אה, כן, היא נעמדה והרימה גם היא את קולה, ואחרי זה אתה אומר לי לא להקשיב לסיפורים. היא סיפרה לי הכל. את כל הסיפורים המטופשים שאתה בעצמך האמנת להם. ניסית לדבר איתה על זה בכלל?!

אני?

סליחה, לא אתה, זה ששלח אותך. הוא דיבר איתה? הוא התייחס אליה? או שכל יום הוא שיקר לה מחדש?

התחלתי להתרגז. אין לי זמן לויכוחים כאלה, ואני צריך לנסוע.

טוב, בואי נחתוך את הדיון הזה. את השליחה של לאה?

כן!

אז תפתחי את היד!

לא רוצה! יודע מה? אני לא צריכה את הגט שלך!

חוצפה. עכשיו היא באמת עברה את הגבול.

לא איכפת לי, אני מגרש אותך גם אם את לא רוצה!

זרקתי לעברה את הגט. הוא נפל בצמוד לרגלה השמאלית.

אני מקווה שראיתם את זה, אמרתי לשני הבחורים שהביטו בנו במבט תמה. פתאום שמתי לב שהם לא הוציאו אף מילה מפיהם במשך כל הויכוח הזה, ובכל זאת הנוכחות שלהם היתה מורגשת.

כ...כן, גמגם אחד מהם. היא מגורשת, כן?

מגורשת, מגורשת, אמר השני. הגט לא חייב להיכנס ליד שלה ממש, זה נחשב כמו היד.


אפרת הביטה בי במבט כועס. אולי נסחפתי קצת.

מצטער, אמרתי, אבל את חייבת להתחיל לחיות חיים חדשים.

אני?

סליחה, לאה. לאה צריכה להתחיל חיים חדשים, לבנות בית.

זה בסדר, התחילה גם אפרת להירגע, האמת היא שצדקת, גם אני צריכה לבנות בית. אבל זה לא משנה עכשיו.

לא, אני פשוט רוצה שתביני, היא צריכה להתחתן עם מישהו אחר, להמשיך הלאה. לכן היא חייבת להתגרש באופן מוחלט, סופי, לנתק את הקשר הקודם ולבנות קשר חדש לגמרי.

שני הבחורים הלכו. אפרת השפילה את מבטה. הבטתי באצבעות ידיה. הן היו חלקות לגמרי, ללא אף תכשיט עגול בצבע זהב. מצחיק, אמרתי לעצמי, ששני אנשים שעדיין לא התחתנו עם אף אחד, כבר מגרשים זה את זו.

זה פגע בך? שאלתי.

מה פגע?

שזרקתי את הגט...

לא, רק נגע קצת בנעל... למה, זה לא עובד?

לא, לא מבחינה הלכתית, התכוונתי... נגררנו סתם לויכוח, וזרקתי את הגט בעצבנות כזאת... חשבתי שאולי נפגעת...

לא, טוב שכך, היא אמרה. היית צריך לעשות את זה. לפעמים צריך לעקור כדי לנטוע משהו חדש.


העננים התפזרו, והשמש שלחה שוב את קרניה, שליטפו את שערה השחור. היה נדמה לי שהיא רוצה להגיד לי עוד משהו.

אני צריך לנסוע, אמרתי.

לאן? היא שאלה.

לעכו.

עכו... האמת היא שאני צריכה טרמפ בכיוון... אבל, אולי כדאי קודם להביא את הגט ללאה. אולי הוא ילך לאיבוד...

זה לא משנה, לאה מגורשת. התגרשת במקומה, את היית לאה עכשיו. אגב, עשית את זה מצויין.

תודה. עזוב, תיסע, אני אסע יותר מאוחר...

אולי בכל זאת?


היא חייכה.

בסדר.



גמרא פרידה שליחות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לעפר ואפר
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ח אב ה´תשס"ט  
כל כך הרבה סוגיות... אני בשוק.
וגם זו יצירה ספרותית מסוגננת היטב.

יוצרים יקרים:
מכירים את הסוגיות מהן הורכב הסיפור?

עפר ואפר - אדיר.

[אולי בהמשך הזמן אוסיף דף מקורות לסיפור...]
י"ח אב ה´תשס"ט  
אהבתי גם את הסוף, למרות היותו הוליוודי
הקריאה זרמה לי היטב.
י"ט אב ה´תשס"ט  
הרעיון היה לקחת סברות שלמדנו והעלינו בעיון במסכת גיטין (כריתות כיצירת ניתוק גמור, הזדהות גמורה של השליח עם משלחו ועוד) ולעבד אותן לסיפור שימחיש אותן.
התלבטתי אם לפרסם את הסיפור כמו שהוא, ללא הערות והסברים, כך שמי שלא למד את המסכת בעיון יתקשה להבין מה עומד מאחוריו, אבל בסוף החלטתי להשאיר אותו ככה וזהו.

עם כל מי שקרא ולא הבין מה הקטע - הסליחה.
י"ט אב ה´תשס"ט  
בין השליחים.
הקשר למסכת ברור בהחלט (גם לי, שאיני בקיאה בה על בוריה, זה בלט) כך שהצלחת במטרתך.

הסוף - ה"בסדר" - סתמי משהו. בכל זאת סיפור, אני בטוחה שאתה יכול למצוא סוף יותר סופי.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד