בנושא
בכרם
חדשות
 
השם שמור במערכת / אמיר מויאל
בביכורים מאז י´ אב ה´תשס"ט

 
כמו כל סיפור טוב, גם הסיפור הזה התחיל עם בחורה. היא נענתה לחיזוריו והם יצאו כמה חודשים. אחר כך היא זרקה אותו והוא נהיה סיפור עצוב, אבל זה סיפור ארוך - אז נעבור לסיפור שארע לי. בדרכי תל השומרה, ניצבתי בצומת גהה, ממתין כאחד האדם לאוטובוס שייקחני אל מחוז חפצי. לאחר מספר דקות של המתנה עצר לידינו רכב שיהיו ויקראו אותו "רכב מתנחלים" יען כי הוא היה סובארו לבנה, שנת 85' עם חלונות עבים ופתוחים, ומאחורי ההגה חייך לו מתיישב עטור זקן עם חולצה משובצת. הוא סימן לי להתקרב, וכחייל ממושמע סרתי אל עבר החלון, משנן במוחי את המהלכים של ירי טרמפיאדות ופוסל אותם על הסף כשאני נזכר שאני בלי נשק.

"מה קורה?" אומר לי המזוקן משל היינו מכרים ותיקים. פרצופו בהחלט היה מוכר לי. שאר הגוף ממש לא. "אתה מגינות שומרון, לא?" שאל המשובץ. "אכן, בן גינות" השיבותי וחשבתי לעצמי שזה נשמע כמו פתיחה של מזמור בתהילים. "אנחנו מתפללים יחד בשבתות", המשיך הנהג להתרפק על עברנו המשותף. "לאן אתה צריך?" חושיי הזהירו אותי שעלולה להיות פה סכנה, אבל איך אפשר לסמוך על חושי עם התרגיל המלוכלך שהוא עשה לאבשלום? נכנסתי לאוטו והתיישבתי ליד הנהג שלקח אותי אל מחוז חפצי. בדרך הקצרה והמפוקקת גלגלנו שיחה על הא על דא ועל גא. בעיקר על גא. כאן הכל התחיל.


אחרי כשבועיים נפגשנו בבית הכנסת לאחר התפילה. "שבת שלום" בירכני רעי, אגב חיוך צחור שיניים ושאל לשלומי. "שבת שלום" השיבותי לו, ואף אני, כדרך האדם - שאלתי לשלומו, כמובן בלי לענות מה שלומי. זה לא הפריע לו. לאיש זה לא מפריע. הוא שאל איך הולך בצבא, ואני שאלתי איך הולך ב"נו" ואחר סרנו איש לביתו. במשך שבתות רבות רקמנו קשר איתן על בסיס שיחות שלאחר התפילה ואף גילינו מכר משותף שהיווה נושא קבוע לשיחה יען כי לא באמת היה לנו על מה לדבר. באחת הפעמים שאלה אותי אשתי מדוע התעכבתי כל כך לחזור מן התפילה. ניסיתי לעבוד עליה שהתעכבתי כיוון שהייתה תפילה של קרליבך אבל היא ידעה שהוא נפטר לפני כמעט חמש עשרה שנים וזה לא צלח. "דיברתי עם מישהו" השבתי. "עם מי?" הקשתה אשתי. פתחתי את פי לענות אבל לא יצא שום צליל. ברגע זה, בעצם, גיליתי לראשונה שאין לי מושג איך קוראים לו. וגרוע מזה - כבר עברתי מזמן את שלב האל חזור בו אינני יכול לשאול- "אגב, איך קוראים לך?". עניתי לאשתי שדיברתי עם ההוא שאני תמיד מדבר איתו אחרי התפילה. זה סיפק אותה, אך לא לגמרי אותי. "לא נורא" ניחמתי את עצמי. "ממילא אנחנו מתחילים לדבר רק כשאנחנו נפגשים, ואין באמת צורך שאדע את שמו"


בראייה לאחור, ברור לי שברגע המחשבה הזו, ישב לו מלאך בשמיים, שהתגלגל מצחוק, תפס את בטנו ואמר למלאך אחר - "קבל קטע". איזה קטע? יום למחרת הוא הזמין אותנו לסעודת שבת. כמובן שלא בהתראה קצרה כל כך אלא "בשבת הבאה". הרי אנחנו מכרים ותיקים ומדוע שלא נסעד יחד ונכיר איש את שולחן רעהו. בזמן הקצר שעמד לרשותי לא הצלחתי למצוא תירוץ מתקבל על הדעת. חייכתי חיוך אינפנטילי כאומר כן אבל מתכוון "ממש לא". חזרתי לביתי ואמרתי לאשתי שאנחנו מוזמנים לשבת הבאה. למי? שאלה אשתי. "למי?" חזרתי אחריה. "לזה עם הזקן". "מה זה 'זה עם הזקן' " זרתה אשתי מלח על הפצעים - "איך קוראים לו?". "הלוואי והייתי יודע"


השבת התקרבה חיש משל רצתה לדחוף אותנו אל עבר הבלתי נמנע וליהנות מן ההצגה. ישבתי עם אשתי בבית והתחלנו לחשוב איך אנחנו מצליחים לגלות את השם שלו לפני השבת. "הדרך הפשוטה ביותר" חשבתי בקול "היא לדרוס אותו - וכך שמו יופיע למחרת בעיתון - אפילו לא נצטרך להתאמץ!" "אין לך רישיון" הזכירה לי אשתי "וחוץ מזה, הוא עלול לזהות אותך". לקחתי את שפופרת הטלפון וחייגתי שלוש ספרות. "יש לך את המספר שלו בבית?" "לא" השיבותי "אבל אני חשבתי על רעיון נוסף". "144 שלום מדברת צילה" בקע קולה של בחורה צעירה מן השפורפרת. "שלום צילה", אמרתי בנימוס "מי גר ברחוב הגרניט שישים?" "מצטערת" השיבה צילה בנימוס מרכז שירותי "אבל אסור לנו למסור שמות על פי כתובות". "אם כך", אמרתי לה, "אני מעוניין לדעת איפה גרה משפחת הגרניט שישים" היא כמעט נפלה בפח וכבר פלטה את ההברה הראשונה אבל מיד התעשתה "אדוני!" הפעם היא כבר לא הייתה כל כך מנומסת. "כבר אמרתי לך שאנחנו לא מוסרים מידע כזה. מדוע כל כך חשוב לך לדעת את שמו?" "אנחנו מוזמנים אליו לשבת" נשברתי "ואנחנו לא יודעים איך קוראים לו..." צילה צחקה לאיד בחינניות ושאלה - "מה הבעיה? תתקשר אליו לנייד ותשאל למי הגעת". רעיון בהחלט לא רע. הודיתי לצילה וניתקתי את השיחה תוך שאני חוכך ידיי זו בזו.


לחיצה קלה מטה על המקש האמצעי בנייד שלי,  הובילה אותי חיש אל מספרי הטלפונים השמורים בו. ירדתי עד שהגעתי למי ששמור תחת "זה עם הזקן" וחייגתי. הלב שלי הלם במקצב ברזילאי. פרפרים ולוכדי פרפרים החלו להתפרע בבטן שלי. צליל חיוג. [סול]. "שלום!" ענה מארחי העתידי. "שלום" עניתי בקול צרוד ומעוות "לאן הגעתי?". "לאן ניסית להתקשר?" הִקשה בן שיחתי. מזה חששתי. לא התכוננתי לזה. "סתם חייגתי מספר", אלתרתי, "כחלק מעבודת הגמר שלי באוניברסיטה אני עושה סקר שמות אקראי, ורק רציתי לדעת איך קוראים לך". הופתעתי מעצמי, זה היה נשמע כמעט אמין. "מי זה - אלעד?" שאל אותי בן שיחי פתאום בנימה של מנצחים, "חשבת שאני לא אזהה אותך? מתי כבר תפסיק עם השטויות הללו?" "מי זה אלעד?" שאלתי פתאום בקול לא צרוד וכמעט וגיליתי את זהותי. "אני לא אפול בזה שוב אלעד, מאוד מצחיק, אבל הפעם לא הלך לך." ריחמתי על אותו אלעד, שעה שדמיינתי את מר זָקָן טופח לו בידידות מוגזמת על השכם ואומר לו שהפעם לא הלך לו, ואלעד - ימשיך להכחיש ללא הועיל. במחשבה שנייה זה שעשע אותי וזרמתי עם הרעיון "עלית עליי" אמרתי בקול תבוסתני, וכדי לסיים את השיחה ניחשתי "אז נתראה בלימודים, כן?" ושקעתי שוב אל תהום הייאוש השוממה משמות.


"אין ברירה", עדכנתי את אשתי, שכבר החלה להשתעשע בעצמה מכל הסיפור. "נגיע לשם ונאלתר תוך כדי". התחלנו להעלות רעיונות בחכתנו. ראשית נסתכל על הדלת ונבדוק על השלט. במידה ולא נספיק אפשר לסקור את קירות הבית ולחפש תעודות למיניהן, אולי יופיע בהן שמו. ואם כל זה לא יעבוד נחכה שאשתו תקרא לו. תוכנית שלוש השלבים נראתה לנו אמינה ובטוחה. "התוכנית הזו לא יכולה להיכשל" חשבתי, תוך שאני מבטיח לעצמי לעולם לא לדבר עם אנשים זרים אחרי התפילה. עכשיו אני מבין למה כל האמהות מתכוונות.


השבת הגיעה ונדמה היה כי היא הזמינה את כל ימות השבוע לצפות במופע השנה. אני כמעט בטוח  שהרגשתי את ימי רביעי וחמישי נושפים בעורפיי בבבת צחוק, שעה שגיליתי שעל דלת ביתו מופיע שלט קטן "משפחת רמז". אולי פשוט נקרא לו 'מר רמז' לחשתי באוזנה של אשתי שעה שחצינו את דלת הכניסה, משוועים לרמז ורואים את תוכניתנו מתחילה לקרוס. עברנו את האסקופה ומבלי לבזבז זמן - התחלקנו לגזרות, אני התחלתי לסקור את הקיר הדרומי ואשתי את הגזרה הצפונית, אך מכיוון שלא חתמתי על חוש כיוון שעה שירדתי מכיסא הכבוד, לאחר כמה רגעים מצאנו שאני ואשתי סורקים את אותו קיר. אין תעודות הוקרה. מקרה. מוכָּר. ניכר כי הקירות המנוכרים הצטרפו גם הם למזימה. התיישבנו חרש לשולחן, מזמרים בשקט את נעימת הקידוש ומחכים למוצא פיה של אשתו. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין. אם לא הייתה שבת. אפשר בשינוי. כבר התחלתי לשקול לא לפנות אליו כל הארוחה. אולי זה העונש שלי, חשבתי לעצמי, מוּדַר יכולת לבקש מלח, או לחם [או חלם]. ואז, בלי הכנה מוקדמת - זה קרה. אשתו עטורת המטפחת הסתכלה עליו במבט שואל, ופיה נפתח. אני ואשתי כרינו אוזן בדבקות. לא רצינו לפספס את ההזדמנות שנקרתה בפנינו. (לקורא ואן גוך, כשאמרו לך לכרות אוזן הכוונה הייתה שתקשיב). "מאמי" היא אמרה לפתע "איפה שמת את הקערה העמוקה של הסלט". לסתותינו השתפלו מטה באכזבה ניכרת. אין מוצא. "מאמי" אמרתי לו גם אני אגב חיוך "אפשר את המלח?". את המלח השגתי, אבל זהו, את בדיחת המאמי כבר מיציתי ונראה כי המיצוי יגרום לכך שהמיץ שנמצא לידו כבר לא ימצא דרכו לפי. מצער. נגזר עליי להישאר צמא כל הארוחה. טמנתי את ראשי בין ידיי בייאוש, לא מצליח לחשוב על דרך יצירתית נוספת לגלות את שמו. ואז ראיתי בזווית העין את אשתי מתבדחת עם אשתו. הן צחקו כמעט בקול כאילו הן היו מכרות ותיקות. אשתי סימנה לי להתקרב אליה "שאלתי את אשתו" היא לחשה לי "היא אמרה שקוראים לו בנימין". איזו אישה חכמה - חשבתי לעצמי שעה שתחושת רווחה עצומה מלאה כל נים בגוף שלי. תחושת הרווחה התעצמה כשראיתי את בנימין מתקרב לאשתו והיא לוחשת לו את שמי.





הומור שמות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאמיר מויאל
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ג אב ה´תשס"ט  
הצחקתני!
י"ג אב ה´תשס"ט  
צחקתי בקול :)
סיפור מעולה, אתה טוב בזה... הסוף אמנם היה די צפוי, אבל כל התהליך אליו כתוב מעולה, קישוני משהו.
תודה :)
י"ג אב ה´תשס"ט  
אתה כותב בשפה עליזה ומעלה חיוך. סיטואציה בהחלט מעוררת הזדהות.
אין ספק, כולנו צריכים להתחזק בעבודת השם...
י"ג אב ה´תשס"ט  
יש בכתיבה ש'ך ניחוח קליל של אפרים קישון. אם רק הייתה משתמש קצת ב'אמשים' ו'הקטנה', מסתבר שהייתי מתבלבל ביניכם לרגע (-:
י"ג אב ה´תשס"ט  
לאבד את ה', כמה פעמים זה קרה לי, אני כבר לא סופר...
חיזקת אותי:
מעתה אדע שכולם כמוני.

ואכן, מזכיר את קישון.
תודה.
י"ג אב ה´תשס"ט  
חחחח
צריך להמציא חוק שכל אחד צריך ללכת עם חולצה שהשם שלו רשום עליה בגדול...זה יהיה אחד היותר מועילים
י"ג אב ה´תשס"ט  
כל הכבוד, תמשיך לשמחינו!
י"ג אב ה´תשס"ט  
והגדול -
כולל הכל:
משחקי מילים מצויינים
הומור מצויין,
וסיפור נהדר

חמש.
י"ד אב ה´תשס"ט  
חילול השם, מה שהולך כאן.
תמשיך עם סיפוריך המשמחים אלוקים ואדם.
התגעגענו...
י"ד אב ה´תשס"ט  
מה, יש משהו אחר שאפשר לומר על הסיפורים שלך?





(בעצם יש משהו:
)
כ"ב אב ה´תשס"ט  
נהניתי מאוד!
א´ חשון ה´תש"ע  
אבל במיוחד החלק עם ואן גוך!!!
ח´ חשון ה´תש"ע  
חייכתנו.
כתוב בשנינות נפלאה ונהדרת.
אחלה!
י"ג שבט ה´תש"ע  
אהבתי
י"ג שבט ה´תש"ע  
הכרתי אחד, שם משפחה רמז, שם פרטי נתן.
או כמו שחבר שלי מקדים לי: אני עומד לתת לך פלאפון של חבר שלי, אבל תדע *שככה באמת קוראים לו*.
הקטע העצוב הוא שבעצם אין שום סיבה הגיונית של יקראו למישהו נתן רמז.
הקטע היותר עצוב הוא שלמרות זאת, עדין קוראים לו ככה.


(נ.ב.
סוף הסיפור שלך היה צפוי, אבל עדיין הצחקתני)
י"ג שבט ה´תש"ע  
במקרה של הילדים שלך זה גם לא הולך להיות כ"כ פשוט...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד