בנושא
בכרם
חדשות
 
משיב חכמים אחור / *רעות*
בביכורים מאז כ"ה תמוז ה´תשס"ט

בעהי"ת
 

"אל תעשה את זה".

הוא ראה את אש הלפיד משתקפת בעיניו. קשה היה לומר, איזו אש בוערת יותר. פניו היפות, האמיצות, היו מכוערות בשנאה.

בשניה שאחר כך, זה כבר היה מאוחר מידי. אש אחזה בתבואה, מעלה את תקוותם של כל יושבי העיר השמיימה.

ילדים נבהלו. אמהות נשכו שפתיהן באימה. אמיצים ניסו להשתלט על האש האימתנית בדליי מים ובשמיכות.

גורל ירושלים נחרץ.



 

*


צפוף ושחור וחנוק.

בני ברק. מי היה מאמין שהיא תצטרך לגור כאן, מוקפת באנשים שכל כך שונים ממנה. היא, שהשתתפה בכל ההפגנות של גוש קטיף, שעשתה שנתיים שירות והייתה רוצה לעשות עוד. שתמיד חלמה לגור ביישוב יפה ופורח, שחולמת להתחתן עם חייל בקבע ולמסור את הנפש בשביל עם ישראל, שמאמינה במשנת הרב קוק בכל ליבה...

כאן.


אמנם תמיד כשאנשים התחילו לדבר לשון הרע, היא קמה ומחתה בתוקף. בכל זאת, אחים. אבל עכשיו, לזהות שמתחת לשטריימל ולזקן או מתחת לפיאה ולחולצה המכופתרת, מתגוררים בני אדם... משימה קשה עד בלתי אפשרית.

"סליחה, איפה רחוב הרב קוק?" היא שאלה מישהו, תוהה אם זה הרב קוק של החרדים או של הדתיים.

"ישר וימינה" ענה לה האיש, או אולי הוא ענה לרצפה, כי לשם הוא הסתכל. היא חייכה לעצמה. בניגוד לבנות אחרות, לה לא הייתה בעיה עם אנשים כאלה. אחרי הכל, בן אדם ששומר על העיניים הוא צדיק, וצדיקים צריך להעריך ולאהוב.

פעשקוויל צד את עיניה.


בנות ישראל היקרות!!!!!!!!!

אישה שהולכת ברחוב לא צנוע מכשילה את הרבים וסופה וסוף משפחתה לירש גהנום!

השמרו לנפשותיכן!!!!!! לבוש צנוע הוא עדין ונעים ולבוש לא צנוע מכוער ומצחין!!!

היא התרגזה. איזו מן בת ישראל יקרה תראה את השלט הזה ותתחיל להתלבש בצניעות? היא צריכה להיות ממש טיפשה, בשביל שהאיומים המרגיזים האלה יפעלו עליה. יש דרכים אחרות לשכנע, בלי להפעיל את נשק יום הדין.


"ילדה, זוזי בקשה" פנתה אליה אישה עייפה עם עגלה גדולה. רק עכשיו היא הבינה שהיא עומדת מול השלט יותר מידי זמן. היא התקדמה בתוך הצפיפות, שואלת את עצמה מה ה' רוצה ממנה. למה היא הייתה צריכה להגיע לכאן. למה דווקא כאן, מכל המקומות בעולם, היא מצאה את מקום עבודתה.


*


"אביה, נכון?"

"כן, זה השם שלי".

"אני רואה כאן בקורות החיים שלך שלמדת באולפנא, שעשית שירות לאומי... את עדיין מזרוחניקית?"

"סליחה?" היא התבלבלה.

"מזרוחניקית, הכוונה שעוד לא חזרת בתשובה," חזרה האשה בקוצר רוח.

זיכרון עמום התעורר בה.

"אה, ככה החרדים קוראים לדתיים לאומיים?"

"כן" אמרה האישה בעצבנות.

"אז כן, אני דתייה לאומית".


כך התחילו הריאיון וההיכרות שלה עם בני ברק.



*


האוטובוס היה מפוצץ עד אפס מקום.

שלומית ישבה והסתכלה דרך החלון החוצה, כששמעה פתאום קול רוטן: "את מוכנה לזוז?"

היא הופתעה לראות שם חייל מזרוחניק, שכנראה עמד דיי הרבה זמן וחיכה שהיא תפנה לו מקום. היא ידעה, כי חצי מהאוטובוס הסתכל עליה בפרצוף של חרדיה-מעצבנת-שבשביל-לא-לשבת-ליד-בן-תוותר-על-אנושיות-מינימלית.

האמת היא שלא. אם היא הייתה רואה אותו קודם, ברור שהייתה מפנה לו מקום לידה, ועושה כמיטב יכולתה שלא לגעת בו. ואם נגעה, אין כאן מגע של חיבה.

השנאה שבה החייל וחצי מהאוטובוס הסתכלו עליה הכאיבה לה.

שלומית זזה הצידה, והחייל צנח ברטינה אל הכסא שלידה.


"אני מצטערת, לא ראיתי," היא ניסתה.

"טוב" המהם החייל, וזקן אחד מאחורה מלמל משהו על חרדים ועל צבא ועל שלפחות שיתנהגו כמו בני אדם.

ניגבה דמעה סוררת, והביטה דרך החלון לשמים, אל בוחן כליות ולב.


*

בני ברק.

כמה טוב להיות בבית. אנשים רצים, ממהרים, עסוקים בהכנות לקראת שבת קודש.

רחוב רבי עקיבא מפוצץ אנשים עמוסי קניות, ריח של חלות שבת עולה מן המאפיות... התכונה הזו שווה את הכל.


היא פילסה את דרכה הביתה, עלתה את גרם המדרגות הטחוב ונכנסה. ריח מתוק של בישולים עמד בבית.

"אמא אפשר לעזור?" היא שאלה מייד בכניסתה.

"כן מתוקה, תודה... יש כביסה שצריך לתלות, חיימק'ה, דוד וחי'ה צריכים להתקלח, ויש המון בגדים לגהץ... ואחר כך תקפצי למטה, תקני עוגיות לכבוד שבת... לא נראה לי שנספיק לאפות".

"לכבוד שבת קודש" מלמלה שלומית והסתערה על העבודה. בשבילה, אין כמו יום שישי סוער, כדי להרגיש את נועם מתיקות שבת קודש. 



*

חם. חם. חם.

אביה לא שתתה כבר הרבה זמן. היא חייבת לקנות שתייה. הרי יש לה נטייה להתייבשות. היא שלחה את ידה בחולשה אל התיק, והרגישה איך הדם אוזל מפניה.

הארנק לא היה שם. אולי הוא נפל, אולי היא שכחה אותו... אולי...

חושך. מים. "אני אקח אותה". מישהי נותנת לה יד. מובילה אותה. דרך ארוכה. מדרגות. מיטה. חושך.



*


"היא מתעוררת," אמר פרצוף קטן, סמוק וחמוד.

היא שכבה על מיטה בחדר ממוזג, מוקפת בלפחות שבעה ילדים קטנים ומישהי גדולה. שלגיה ושבעת הגמדים אולי...?

"בוקר טוב," חייכה אליה שלגיה. פנים טובות היו לה, ובעיניה מרצד מבט חם, אוהב, אנושי.

אבל זו לא הייתה שלגיה. היה לה צווארון רכוס עד אימה, וגרביונים.

"מה אני עושה כאן? מה קרה לי?" שאלה אביה בחולשה.

"התעלפת. אמנם התעוררת, אבל היה שם חובש שאמר שאת צריכה לנוח. אני גרה קרוב, אז הבאתי אותך לפה. אני שלומית" ענתה לה שלגיה בפשטות. בעצם היא לא שלגיה.

"קחי, תשתי" אמר אחד הגמדים החמודים והושיט לה כוס מיץ פטל.

"שלומי, אל תביא לה את הכוס שלך," גערה אחותו בקטן, "שרהל'ה, לכי תביאי לאורחת שלנו שתייה".

אביה צנחה אחורה בחולשה. הקטנה לא איחרה להגיע, מצוידת במגש עמוס בקבוקים.

היא שתתה קצת, והרגישה איך נפשה חוזרת אליה. נבוכה.

"סליחה על כל הטרחה... ועוד לפני שבת... בטח אתם ממש בלחץ, ורק אני הייתי חסרה לכם".

"האמת היא שאת לא פחות מבייביסיטר מהוללת!" חייכה אליה שלומית, "אמא שלי הייתה ממש מאושרת שהקטנים הפסיקו להסתובב לה בין הרגליים והתגייסו כולם לשמור עלייך!"

"שלומית, גיהצת לי את החליפה?" הציצו פנים של בחור בשנות העשרים מן הפתח.

"אה, המזרוחניקית התעוררה!" הוא צהל.

"גיהצתי, ואל תהיה טיפש! יש לה שם!"

"אבל אני לא יודע אותו" הצטדק הבחור.

"אביה. ומה העניין של חרדים עם המילה 'מזרוחניק'?"

"אז איך את רוצה שנקרא לכם?"

"דתיים לאומיים!"

"מזרוחניק זו לא מילת גנאי" הצטדקה שלומית בשם אחיה, "פשוט... ככה קוראים לכם אצלנו... אבל אם את רוצה אז נקרא לך דתייה ציונית... זה מה שאמרת?"

"לא חשוב" התייאשה אביה מלהציב דרישות למארחים שלה, שדיברו באמת בתום לב.


*

אספסייאנוס ישב במפקדה שלו, עטור אותות ניצחון, והביט ביהודי שנכנס במבט בוחן. ארשת פניו האצילית של היהודי שבתה את ליבו. פניו העידו עליו, שחכם וקדוש הוא.


"שלום עליך המלך" אמר רבי יוחנן בן זכאי.

"עכשיו התחייבת מיתה פעמיים" ענה לו המצביא הרומאי בקשיחות. "אני לא המלך, ועכשיו הורדת מכבודו. ואילו הייתי המלך, היית צריך לבוא אליי קודם".

"האמת היא שאתה מלך, שאם אינך מלך לא הייתה נמסרת ירושלים בידך שכן נאמר: "והלבנון באדיר יפול" (ירמיהו ל') ואין אדיר אלא מלך... ולגבי שאלתך למה לא באתי עד עכשיו - הבריונים שבינינו לא נתנו לי".


דפיקת דלת בהולה קטעה את שיחתם. היה זה הרץ. אנטיגונוס. תמיד סמוק, תמיד ממהר, תמיד לחוץ.

"חי נפשי שאם אין בשורה בפיך, אדאג להסיר את ראשך" נשבע אספסייאנוס, "תמיד מפריע באמצע עניינים חשובים עם כל מיני סיפורי סבתא. דבר!"

"כן, אדוני. הקיסר מת וחשובי רומי מעונינים להמליך את אדוני".

"משוחרר," אמר אספסיאנוס, שבדיוק עסוק היה בנעילת את נעלו השנייה. "למה... הנעל... הארורה... לא נכנסת?"

"שמועה טובה תדשן עצם" ענה לו רבי יוחנן, "בקש שיקראו לפניך לאדם שאינך מחבב, שתתקרר דעתך".

"אנטיגונוס!" צעק אספסייאנוס בבהילות.

"כן אדוני!"

"ידעתי שחייבת להיות בך תועלת כלשהי," אמר אספסייאנוס בהקלה כשהנעל נכנסה. "משוחרר".

אספסיאנוס, שניצח גם במאבק נגד נעלו, כמו בכל המאבקים שניהל, התפנה סוף סוף שוב לרבי יוחנן.

"אני הולך לרומא ויגיע מפקד אחר במקומי - מה בקשתך ואתן לך".


רצה לבקש את ירושלים.

את בית המקדש.

אבל הוא לא ייתן ויתחרט על מעט הרצון הטוב שעוד יש בו.

את מה שאפשר צריך להציל.

"איני מבקש ממך אלא יבנה, שאלך ואשנה בה לתלמידיי, ואקבע בה תפילה, ואעשה בה כל מצוות"



*


טללי אורות, ריח נעים של בוקר, אור ששמור לצדיקים משכימי קום.

בתוך בית המדרש, סערה. המייתה של תורה שלא עצמה עין כל הלילה.

האיש שמקים את התורה שבעל פה, תלמידם של תלמידי רבי יוחנן, רבי עקיבא, קם לדרוש בפני תלמידיו.

הדרת פניו, טוב שאין לו גבול.

עיניו אש של גבורה.

מותניו חגורות עוז התורה והענווה.

שקט בבית המדרש. התלמידים לא רוצים להחמיץ אף לא את קוצה של יו"ד. אלה התלמידים (שלפי דעות מסוימות), יסגרו בעת פקודה את הגמרות וילחמו בחירוף נפש כחיילים במרד בר כוכבא, ויפלו על קידוש ה'.


"כשרבי רבותיי, רבי יוחנן, ביקש את יבנה וחכמיה תחת לבקש את ירושלים ובית המקדש" אומר רבי עקיבא, "הייתה זו יד ה', כי נפל הגורל על ירושלים. צריך היה לדרוש את בית המקדש. עליו הכתוב אומר -

"משיב חכמים אחור ודעתם יסכל""

יד מורמת.

"אבל רבי יוחנן לא היה מקבל את ירושלים ובית המקדש!"

"אף על פי כן, היה צריך לבקש. להלחם עד הרגע האחרון, ולא לתת לרומאים את התחושה שהתפשרנו על בית המקדש וירושלים".

"אבל מה על התורה ועל המצוות? רבי יוחנן הציל אותן!"

"ומה על הגבורה היהודית? תורה ומצוות בלי ירושלים?" מזעזע רבי עקיבא.


*


שולחן שבת. תבלין של שבת בכל המאכלים. חן נסוך על יושבי השולחן. וכולם יפים. כל כך יפים.

בני מלך.

בכל מקום.

בקרית שמונה. בשדרות. בתל אביב. בירושלים. בשומרון. בבני ברק.

הכל כבר נאמר. הויכוחים הגדולים מאחוריהם.

רבי יוחנן בן זכאי פעל נכון? תורה ומצוות על חשבון גבורה יהודית? או רבי עקיבא, לנסות לאחוז בכל גם כשזה נראה חסר סיכוי? מזרוחניקים זה כינוי גנאי או שם חיבה? ואיך ילכו כשיבוא המשיח? עם שטריימל או עם כיפה או בכלל עם מטפחת תנ"כית? ואיזה ליקויים חברתיים קשים ומעצבנים יותר - אלה של הדתיים או של החרדים? ואיזו דרך נכונה יותר? ואיך עושים לה' נחת רוח?

עכשיו שקט.


קטורת הסמים הייתה בבית המקדש. עשויה הייתה מהצרי והציפורן והחלבנה והלבונה מור וקציעה ושיבולת נרד וכרכום, קושט, קינמון ובורית כרשינה...

כל אחד ותמצית הוויתו, אמונתו, האמת שבוערת בליבו.

לכל אחד מקומו.  אפילו לחלבנה, שיש לה ריח רע, מקום. אפילו לרשעים.

כל אלה, כל אחד בריחו, עושים נחת רוח לפני מלכו של עולם.

והעיקר שעולים יחד קטורת לה'.

יחד.



*


"קול ישראל מירושלים שלום רב, השעה אחת. פקקים ברחבי כל המדינה לקראת החג. רק בירושלים אין פקקים, כמו תמיד - מעולם לא אמר אדם כי צר לו המקום בירושלים. אברהם אבינו מזמין את כולם לאוהל שלו, לסעודת מצווה חגיגית. שעורו הקבוע של משה רבנו בעוד מספר דקות, ומייד לאחריו שעורו של רבי עקיבא.

קריאת תהילים בהשתתפות דוד המלך תיערך אי"ה בירושלים בחג. הכהנים ביקשו למסור כי אנשים עם קורבנות נדבה מתבקשים לחכות אתם לימים רגועים יותר, עקב העומס על בית המקדש. הנשיא אובמה ביקש את סליחתו של עם ישראל על שחצנותו ויהירותו ומתעתד להגיע לכאן עם עדר כבשים ושלושה מיליארד דולר לכבוד בית ה'. המשיח מוסר, שהוא קיבל אישור להתגלות רק כשאהבת החינם הפסיקה לדבריו להיות צ'ופר שצריך להשקיע בחילונים, והפכה לנחלת הדתיים גם אלה כלפי אלה.
סנהדרין פסקה לבטל הגדרות מגבילות של "דתי" "חרדי" ו"חוזר בתשובה", שפוגעות בחופש הפעולה והפריחה של הפרט, ולהשתמש מעתה רק בתואר הכבוד - "יהודי". העבריין - מפסיד.
עד כאן החדשות".


במהרה בימינו אמן.










אהבה אהבת חינם בית המקדש גאולה דתיים חרדים רבי עקיבא

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל*רעות*
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ו´ אלול ה´תשס"ט  
הכתיבה שלך מקסימה. כיפית, זורמת, קלילה בדיוק במידה הנכונה. אהבתי במיוחד את העיבוד שלך לאגדה על ריב"ז ואספסיינוס. (רציתי לצטט משפט אחד ששבה אותי, אבל גיליתי שיש יותר מדי)

שני דברים הפריעו לי:
א. המסר שלך מאוד גלוי. קצת יותר מדי. זה מסר חשוב ונהדר, אבל אני, ואני לא היחידה, מעדיפה שלא יאכילו אותי בכפית.
ב. הקפיצה מעלילה לעלילה היתה לי קצת מהירה מדי. הרגשתי שאני בקושי מצליחה להיכנס לדמות אחת וכבר את עוברת לדמות הבאה.

חוץ מזה - את נהדרת.
ז´ אלול ה´תשס"ט  
רעות.. אין עלייך !!!!

מזמן לא נהנתי כ"כ מסיפור(: אשרייך על המסרים ועל האופן המתוק, הכובש והמעניין שבהם הם מועברים..
ואפילו הצלחת להצחיק אותי(:
אני פשוט אוהבת את הכתיבה שלך ( ואת מה שמסתתר מאחוריה..)
תודה רבה ! (:
ז´ אלול ה´תשס"ט  
הייתי כאן ונהנתי.

הסיפור נגמר קצת קיצ'י, אבל בעיקר היו כיפיים לי החזרה שלך אחורה בזמן לזמן ריב"ז.
- את "אלה התלמידים (שלפי דעות מסוימות), יסגרו בעת פקודה " - למחוק את מה שכתוב בסוגריים, את מספרת סיפור, לא מהלך למדני, את צריכה להציג את הדברים כאמת מוחלטת, אם את רוצה את יכולה, ואפילו מומלץ, לצרף מקורות לסיפור למעוניין ללמוד את הדברים.
- "תמיד מפריע באמצע עניינים חשובים עם כל מיני סיפורי סבתא. דבר!" - הסיפור כולו לא מועבר בצורה כל כך הומוריסטית, ומעבר המשלב הפתאומי פה ("סיפורי סבתא"), בכלל בכלל לא מתאים לתקופה. נא להתייחס.
- בנוגע לפאשקעוויל, פאשקעווילים זו הזדמנות מצויינת לדחוף עוד מלא דברים פנימה. כדי ליצור פאשקעוויל מציאותי צריך יותר מלל, שפה המערבת בתוכה קטעי פסוקים, וכהנה וכהנה. כמו כן, אפשר לשנות את הפונט של הפאשקוויל לפונט Guttman Stam1, על מנת ליצור תמונה יותר מוחשית.

יישר כוח.


לב לדעת.

ט´ אלול ה´תשס"ט  
כתיבה מצויינת, אהבתי.
פשוט כיף לקרוא.
והמסר כל כך יפה עד שמעניין את סבתא שלי (...) זה שהוא כל כך גלוי. חימשתי.

ירבו סיפורים כאלה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד