בנושא
בכרם
חדשות
 
סיפור קיץ / נ נ י
בביכורים מאז כ"ב תמוז ה´תשס"ט

 

שוב אני מוצא את עצמי מתבונן בשעון. שתיים וחצי, השניות כל-כך אדישות ממשיכות בקצב הקבוע שלהם. כבר נמאס לי מה-תיקתק המעצבן שלהם, אני מוציא את הסוללה וכשאני לא ידע מה השעה, אני כבר עוצם עיניים, מזיע, מנסה להירגע, לעשות הרפיה שלמדתי באחת הפעולות, אולי זה ירגיע את גוף ויקרר אותו. כבר התייאשתי מהמזגן שאמא הבטיחה לחדר שלי לפני שנתיים. נשימה, נשימה הגוף מתחיל להירגע, הנה דלתות עולם הדמיון מתחילות להיפתח ואני נישאב אליהם... 

זזזמממממ... מאיפה צצת יתוש ארור?! חשבתי שנפטרתי ממך לפני שעה, תעקוץ אותי איפה שאתה רוצה תמצוץ את כל דמי, רק אל תזמזם לי באוזניים, זה מוציא אותי מדעתי. אני מכסה את הראש בכרית, הזיעה ולחץ הדם שוב עולים, חכה חכה יתוש ארור למחר בבוקר, היום זה הלילה האחרון שלך. האיומים לא עוזרים, נמאס לי לנסות לישון.

אני יוצא מהחדר החשוך למסדרון המואר באור קטן שמבצבץ מחדר השירותים. בעיניים ממצמצות כמו תינוק שיצא לאוויר העולם, אני מסתכל על המסדרון שנם את שנתו. בצעדים חרישיים כדי לא להעיר אותו אני יורד לכיוון המטבח המואר. אני שומע קול בחישה של כפית בכוס. יופי, אני מנחם את עצמי בנחמת שוטים, עוד מישהו שנכנע לחום הלילה. "יותם אתה חייב לראות את עצמך במראה, אתה נראה כמו עב"ם" מחייך אלי יונתן אחי הגדול. מכל שבעת אחיי, היחיד שהייתי מתפלל לא לפגושו זה- יונתן.

יונתן עכשיו בן עשרים ושבע, גדול ממני בעשר שנים, הוא הבכור ואני החמישי. אמא אומרת שבשנה האחרונה יונתן קצת השתגע, והאמת זה מה שהופך גם אותה לקצת משוגעת. עד השנה יונתן היה הילד המושלם של המשפחה, תלמיד מצטיין, שוחה בים של חברים. בצבא הוא היה בסיירת ויצא לקורס קצינים, גמר בתור קצין מצטיין, היה מפק"צ לאורך כל המסלול, הוא היה מודל להערצה. לאחר חמש שנים בצבא, יצא לטיול קצר בדרום אמריקה וחזר לספסל הלימודים בתור סטודנט לביוכימיה, ככה הוא למד בשנתיים האחרונות עם ממוצע מבחנים תשעים ושמונה.

כל חיי מהרגע שאני זוכר את עצמי, המשפט שהיה שגור על לשונה של אמא: למה אתה לא כמו יונתן. כן, יונתן הילד המוצלח לעומת יותם הילד הלא יוצלח, זה שגם חביתה במיקרוגל שורף. ואני כרגיל שתקתי כי ידעתי שהיא צודקת. לא אהבתי את יונתן ואולי אפילו שנאתי אותו. תמיד לידו הייתי כזה קטן ומטומטם, אבל השנה זה השתנה. כשהכנתי לאמא כוס קפה ובטעות שמתי לה מלח במקום סוכר, היא לקחה לגימה, הסתכלה עלי בפרצוף מריר ואמרה לי "מזל שאתה לא כמו יונתן".

שנה שעברה בתחילת הקיץ יונתן אמר לאבא ואמא שהוא הולך להתחתן עם אסנת. אמא הייתה מאושרת עד הגג, עד שיונתן חזר יום אחד ואמר: "אין חתונה, ביטלתי הכול". אמא בכתה ומאז הכל התחיל להידרדר.

יונתן עזב את הלימודים, והתחיל לטייל ברחבי הארץ. הוא דיבר על דברים שאמא ואף אחד לא הבינו. בחורף כשהיה מתחיל לרדת גשם הוא היה מסתגר בחדר. כאשר היו מגיעים הברקים והרעמים, והמטר היה ניתח על הארץ בחוזקה, כל אחד היה מוצא את המקום הכי חם להתכרבל ויונתן היה יוצא החוצה לטייל. בשלב מסוים לאמא נמאס והיא הכריחה את יונתן ללכת לפסיכיאטר. ופסיכיאטר כמו פסיכיאטר נתן ליונתן כדורים פסיכיאטרים, ואמא כמו אמא דאגה שהוא ייקח את הכדורים.

ואני שאף פעם לא הייתה לי קירבה מיוחדת ליונתן, הייתי עצוב אבל שתקתי כי ככה אני. ובמקום אחר קצת שמחתי כי יותר אמא לא תגיד לי שאני לא כמו יונתן.

"יותם לא ידעתי שיש לך כרבולת", שמתי את ידי על ראשי ואכן כל השיער סמר מרוב הייסורים שעברתי בלילה הזה, חייכתי במבוכה. "אפשר להציע לך כוס שוקו?" שוב חייכתי והנהנתי לכן, שוקו לרוויה לנפש עייפה. אהה, זה היה טוב, לא ידעתי כמה טעים יכול להיות שוקו שנגמר בלגימה אחת. "תודה", מלמלתי כלפי יונתן, ספק שמע ספק לא שמע. "אני רואה שהשוקו מחזיר אותך לחיים", "כן, הוא היה ממש טעים. זה הדבר הראשון  שטוב בלילה הסיוטי הזה" עניתי ושמתי לב שהמילים חזרו אלי ואני כבר יכול להרכיב משפטים. כנראה יצאתי מהלם הלילה. "אתה בא איתי לסיור לילי?" האמת מעולם לא קרץ לי לצאת לטיול עם משוגע באמצע הלילה, אך כאשר המשוגע הוא אחי המוצלח זה כבר סיפור אחר. וחוץ מזה שרק המחשבה על חזרה למיטה החזירה לי את זמזומי היתוש הארור.

אני מוצא את עצמי הולך אחרי יונתן בצעדיו הגדולים, השקט עוטף אותנו. אני מיישר קו עם יונתן, הוא מביט בי ועיניו גדולות ומביטות במבט חודר. אתה שומע את השקט? הוא שואל אותי בקול חרישי שמשתלב בתוך השקט הגדול הזה, אני אומר לו "כן". וכמו אבן שמושלכת לאגם ציורי ומפירה את שלוות המים ויוצרת גלים, כך גם ה"כן". יונתן מסתכל עלי, מחייך ומסמן באצבעו על פיו. אני מבין, הפרתי את דממת הליל.

אנחנו עוברים ברחוב השומם, אפילו העצים נראים כאילו עצמו עיניים. מונית דוהרת על הכביש, נראה כאילו לקוחה מתמונה אחרת. יונתן מתעלם מהמונית, הוא כבר צייר לו את התמונה שלו. אנחנו מגיעים למרכז המסחרי שבשעות היום העמוסות אין בו מקום לזוז והריחות מהפיצרייה נפוצים לכל עבר, עכשיו אין כאן כלום מלבד חתול בערימת אשפה שמסתכל עלינו בעיניים תמיהות. "לאן אנו הולכים" אני שואל, מנסה לדבר בשפת השקט שבה מדבר יונתן. "לפעמים ההליכה צריכה להיות ללא יעד" עונה לי יונתן. "הליכה כדי ללכת, היעד לפעמים מתברר רק לאחר שהגעת", אני לא מבין אותו, אני לא יודע למה הוא מתכוון, אבל אני מפחד להפר את ההרמוניה השקטה שיש כאשר הוא מדבר. הוא מרים כוס קפה שנזרקה על הרצפה בחיפזון של צהרים, ומשליך אותה לפח עגול. הכוס הפריעה לו להרמוניה של השקט הלילי, הקיצי הזה.

יונתן הולך ואני הולך איתו. מחשבות עולות מעצמם, רעיונות שהדחקתי לשולי מחשבתי מגיעות למרכז ואני מהרהר בהם. ויונתן כמו קורא את מחשבותיי ואומר "הלילה זה הזמן הכי טוב לחשוב. בלילות של חורף המחשבות בונות רעיונות, ובלילות של קיץ המחשבות רוצות לצאת החוצה". אני מביט ביונתן. מעולם לא הכרתי אותו ככה, השקט מעולם לא היה מנת חלקו ופתאום הוא חי בשקט הלילה.

רגליו של יונתן מוליכות אותנו לחורשה שליד הבתים שבימים ארוכים של קיץ מתמלאת ילדים, בחורף האימהות כבר לא מרשות ללכת לחורשה  כי הבוץ נדבק לנעלים ולבגדים. אומרים שקבלן גדול קנה את הקרקע ומתכנן לבנות פה שכונה חדשה, אבל אומרים את זה כבר שנתיים. יונתן הולך בחורשה לכיוון החושך הגדול ואני בעקבותיו. כאשר לא ניראה גרגיר של אור מהרחוב, יונתן עוצר ואני גם.

יונתן מביט ארוכות בשמים ואני מביט ארוכות ביונתן. השקט אופף אותו, ואני נזכר בפתאומיות שבכלל אני צריך לישון עכשיו, שואל את עצמי מה אני עושה פה. הולך אחרי משוגע, כנראה השתגעתי. הרגשה רעה משתלטת עלי, אני הולך ללא תכלית והעייפות גומרת אותי. ובכל השקט שמקיף אותנו אני צועק על יונתן "מה אתה רוצה ממני?! השתגעת לגמרי?" עכשיו יש לי הוכחות גם לזה. לא אכפת לי שהערתי עכשיו את כל העיר, כולם יודעים שיונתן משוגע. אני מסדר את הנשימה, מנסה להבין איך אני ששותק ומקבל הכול בשתיקה פתאום מתפרץ כך. השקט שהופר בצעקתי חוזר ביתר שאת. יונתן לא מביט בי, הוא מדבר בקול השקט שלו שמתחיל כבר לעצבן אותי. "תסתכל למעלה" ואני מרים ראשי למעלה במבט מזלזל, ותוקע מבטי במיליוני האורות שמרצדים מולי.

אני דומם, איני יכול לפתוח את הפה, כל הכוכבים יוצרים מרבד שמימי נוצץ. יונתן מרים את ידו ומתחיל לצייר באצבעו, זה העגלה הגדולה, וזה העגלה הקטנה, זה הקסיופיאה. הוא מותח קו בין השפיץ הקטן של הקסיופיאה, אתה רואה את הקטן שמהבהב זה כוכב הצפון. אני מהופנט לכוכבים. פעם ראשונה שאני רואה כל כך הרבה וגם מבין שהם אומרים הרבה. "תמשוך קו דמיוני", יונתן מסמן באצבעו, בין שני צידי חרמש הירח עד לקרקע שם זה צד דרום. "ואוו" אני לוחש לעצמי, מסתכל כמה כוכבים יש וכמה משמעות יש לכל אחד ואחד, ואיך הם יוצרים שטיח הרמוני.

מבטי נעוץ בכוכבים שמנצנצים באורם, ויונתן נישאב לעולם אחר ומספר "בלילה ההוא הכוכבים הובילו אותנו עמוק, עמוק, לתוך שטח האויב. מתן ניווט את הכוח בפיקודי בצורה מדהימה, ההליכה אל היעד הייתה חלקה. אורות הכפר הופיעו למולנו, עצרנו וכמו תקליט אני משחזר לכל אחד מה הוא צריך לעשות, מי סוגר על הבית, מי מחפה לאחור, מי ממתין בכניסה האחורית. כל אחד ידע מי הבן זוג שלו ומי החוליה שלו. אני הייתי מספר אחת ומתן הצמד שלי מספר שתיים. היינו צריכים להיכנס לבית ולטהר חדר חדר עד שנגיע למבוקש שלנו. עברנו מספר חדרים בדממת אלחוט. אני ניכנס ראשון בסקירה כללית על הצד של מתן, ובתנועה טבעית שתרגלנו אלפי פעמים, שנייה אחריי ניכנס מתן וסורק את האזור שלו בסקירה מדוקדקת, ואני את החצי שלי. אלפי פעמים תרגלנו את זה, ומאות פעמים עשינו את זה בפועל, אך כאשר נכנסנו לאותו חדר לפי התרגולת הקבועה, הוא חיכה למתן בפינה. מתן נכנס, מתחיל בסריקה, אני עוד מספיק לשמוע אותו צועק "מלוכלך", שני כדורים נורו לעברו, מתן קרס על הריצפה, ואני בחמת זעם פרקתי מחסנית שלמה על אותו מלוכלך", יונתן לוקח נשימה עמוקה ואני מביט בו. הירח מאיר את השביל הרטוב שנוצר בפניו.

"זה החייל הראשון שנהרג לי, החייל הכי טוב נהרג בפעולה שאני פיקדתי עליה, כמה בכיתי עליו. אני, שכל דבר עשוי אצלי בצורה מושלמת, נהרג לי חיל, זה פתח בי חלל. מאז אותה פעולה חיכיתי לרגע שאני אשתחרר, לא רציתי יותר להיות בצבא"

"הגעתי לניחום אבלים בביתו, כמעט כל יום בכיתי איתם. לאחר השבעה המשכתי לבקר בבית המשפחה כל שבוע שבועיים בקביעות, ואם היה אפשר יותר הייתי עושה זאת. דיברנו המון בטלפון, אני התקשרתי לשאול לשלומם, אולי בסתר ליבי רציתי שיגידו לי שהוא בסדר. והם התקשרו אלי, האבא, האמא, האחים, והכי הרבה התקשרה האחות, אסנת. שמעתי עליה עוד ממתן. אסנת לא הניחה לי, רוצה לדעת כל פרט על אחיה. שעות על גבי שעות דיברנו על מתן, היא גם סיפרה לי על הקשר המיוחד שהיה ביניהם. אני הקשבתי לה, והתחלנו להיפגש, ובכל פגישה מתן עלה תוך כדי דיון, הוא היה חלק מאיתנו. הרגשתי שמתן עדין איתי, ואולי ניחמתי את עצמי בכך."

"שנתיים יצאתי עם אסנת, דיברנו על הכל, בשבילי היא הייתה עולם ומלואו. מתן המשיך ללוות אותנו, התחלנו לדבר על הבית שנבנה, היכן יעמוד המטבח והיכן יעמוד הסלון וחדר השינה, ממש ירדנו לפרטי פרטים. וכמובן פינת ההנצחה למתן. לילד הראשון שייוולד שנינו ידענו איך נקרא. פעם שאלתי אותה, ואם תיוולד תינוקת ראשונה איך ניקרא לה? היא שתקה ואמרה "זה לא יקרה, הילד הראשון יהיה בן".

התארסנו, קבענו תאריך לחתונה היינו מאושרים עד הגג.

"מתן" היא קראה לי, חשבתי שזאת טעות חד פעמית וההתרגשות האופפת אותה מבלבלת אותה, אז לא ייחסתי לזה חשיבות. אך ככל שהתקדם הזמן היא  קראה לי יותר ויותר פעמים "מתן". בפעם הראשונה ששאלתי אותה למה היא קוראת לי "מתן", היא צחקה בצחוק מאולץ ואמרה שהיא אפילו לא שמה לב. שתקתי והמשכתי, אך לאחר יומיים חזרה התופעה על עצמה, ושוב היא קראה לי מתן. שאלתי אותה שוב למה היא קוראת לי מתן. היא שתקה רגע, ואז מטר של דמעות פרץ מעיניה בקול יבבה גדולה. היא התחילה מגששת, מנסה למצוא את המילים המתאימות. "יונתן תקשיב" היא פנתה אלי בקול מפוקח "אולי אני לא רואה אותך באמת  וכל מי שאני רואה בך זה את מתן". "שטויות" הפטרתי. "לא, זה לא שטויות. ככל שאני חושבת על כך יותר אני מבינה את זה, אני לא באמת רוצה אותך אני רוצה את מתן ואתה הדמות הכי קרובה אליו. בבקשה, בבקשה תעזוב אותי עכשיו, חפש לך מישהי שתאהב אותך בגללך, בגלל מי שאתה".

היה שקט בחורשה. יונתן הסדיר את הנשימה שאבדה לו במרוצת הסיפור. הוא הביט בי ואמר "האמת שאני לא יודע למה אני מספר לך", למרות זאת הוא המשיך "ניסתי לדבר על ליבה אך היא לא הקשיבה, היא התחננה לפני שאני אלך ושהיא רוצה להיות לבד. הלכתי ועד היום אני ממשיך לשמוע את ההד של ה"לבד" לבד בד...בד... הלכתי יומיים, הסתובבתי ברחובות, חושב על כל מה שהיה לנו ולאט לאט מבין שזה לא היה לנו, זה היה לאסנת ולמתן. אני לא הייתי שם. אני גם רציתי לבד, וזה מה שאני עושה השנה, נימצא לבד"

שתקתי ולא בגלל שאני רגיל לשתוק. להיפך, הלב הקטן שלי לא עמד בכל העומס הזה, הוא געש ורעש רצה להתפוצץ. יונתן הגבוה ממני בראש הסתכל בי מגובהו הרב. עיניו היו רטובות והוא ניסה להגיד מילה אך החזיר אותה חזרה לגרונו החנוק בבכי. ידו הגדולה נחה על גבי וראשו מונח על ראשי.

איני יודע כמה זמן עמדנו כך, עד שציוץ ציפור קרע את השקט. החורשה התחילה להתמלא ברעש של בוקר חדש, עמוד של שחר צבע את הרקיע. יכולתי לראות את פניו של יונתן שחייך חיוך גדול כאשר ראה שאני מביט בו ומחייך למולו. "יותם" הוא פתח בדיבור לאחר השקט שהופר "זהו, אני עומד בסוף השנה שלקחתי לעצמי להיות לבד, כדאי שאתחיל לקשור בחזרה את הקשרים שניתקתי בשנה האחרונה, ואולי לפתוח קשרים חדשים, איתך למשל", צחקתי וגם הוא התחיל לצחוק בקול, "יאללה בוא נחזור" אמר תוך כדי צחוק משוחרר.




אבידה אחים לילה משפחה קיץ שקט

© כל הזכויות ליצירה שמורות לנ נ י
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ח תמוז ה´תשס"ט  
אין מילים בפי. מרגש, כתוב היטב, סוחף.
(הזלתי דמעה...) וכמה חשוב זה להיקשר וכמה עצוב זה להיפגע. וכמה תקווה יש כאן.
תודה.
כ"ח תמוז ה´תשס"ט  
אין ספק לילה הוא זמן של חסד. כאילו חסד שלם עוטף אותו.

והסיפור הזה כל כך מרטיט, וכתוב היטב, חידודים חידודים.
נסחפתי איתו. עצוב כואב, ודורש חידוד חושים בחיינו הפרטיים.

שפע ישועות:)
אשרייך, אשרינו.

אגב: מתחילת הסיפור אני אומרת לעצמי, בטוח הוא כתב את זה בשעת לילה מאוחרת. לפחות הרגיש לי כך.

תודה.
אילה.
כ"ט תמוז ה´תשס"ט  
זמן של חיבורים וחיפושים.

אני חושבת שאפשר היה להכניס רמזים לסיבה שבגללה יהונתן איבד שליטה על חייו כבר קודם, משהו על הקרב ההוא, וזה היה עוזר לאמינות אח"כ, כשהכל מתגלה.

אהבתי מאוד את שתי הפסקות האחרונות לפני הסוף, הן ענקיות. בפסקת הסיום הייתי מורידה את הקטע עם השנה שהוא לקח לעצמו. זה טיפה מעושה מדי. וסתם מדלגת ל"יאללה, בא נחזור", ומוסיפה "והלכנו הביתה ביחד" או משהו כזה כדי להראות שמשהו נשבר בלבד שלו. יש לי פשוט מן תחושה כזאת שאנשים לא שולטים בזמנים שלהם בצורה כל כך מאורגנת.

סיפור נוגע מאוד, נני.
תודה רבה!
כ"ט תמוז ה´תשס"ט  
תודה על התגובות המחממות

אלגביש- לא רציתי להכניס משהו על אותו קרב, מכיון שאף אחד לא תולה את השיגעון של יונתן בכך, מה שמתברר כמהלך מתוכנן בקפידה של יונתן שגם אחרי המשבר אצלו בצורה פרדוקסלית הוא עדין עשה דברים בצורה מושלמת.

אני חייב להזכיר לטובה את סדנת הפרוזה שאיתו התחלתי את הסיפור בסדנת קיץ אך תלתולי נפשי בסיפור משכו אותו קצת יותר ארוך.

נ נ י
א´ אב ה´תשס"ט  
תיאורי הלילה, האחים, המחשבות, מאד סוחף, מאד מכניס לתוך התמונה.
אני לא בטוחה שתיאורי השנה הזו אמינים-כי אם יש כאן מימד פסיכיאטרי אז החלטות אישיות לא בהכרח יפתרו את הבעיה, אבל אני לא מרגישה שזה מפריע לסיפור. המטרה של הסיפור הזה היא לא האמינות.

עֹז
י"ט אב ה´תשס"ט  
יונתן עם נפש עמוקה ואצילה..
ותהיתי לעצמי אם הסיפורים בכללי נובעים מדברים שהכותב עבר,שמע,נובעים מליבו,מחשבותיו??יש לזה חיבור לתכונות הכותב?
לא יודעת אם זה המקום לשאלות כאלה..אבל שאלתי..
מקווה לתשובה!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד