בנושא
בכרם
חדשות
 
ויהי גלגל / אממ
בביכורים מאז י"ז תמוז ה´תשס"ט

 

"אדם! אדם!" הקריאה הדהדה במרחבי הגן הבראשיתי, "איכה??". דמות ג'ינג'ית ניערה את שערה ופכרה ידיה בעצבנות, תוך כדי מלמול מהיר. "אנה הלך? פוסעת אנוכי בעקבותיו, והנה מקץ שעה לא שב! נו, ואיכה אביאנו? מתהלל הוא בעצבי! אינו יודע, וליבי אליו יזעק! ודוקא לעת כזאת פרח? דברי ממתין לו! בנה־בנו הציפרים קן להם ולבני ביתם, וכה אמרתי - נבנה גם אנו בית. והיה בחושבי, והנה בדרך נצאו צמד גזעי עצים, אשר נפלו כשבור הסערה אותם. ונוכל לקחתם, הן עוון לא יהיה לו נשתמש בהם. ואומר אליי, בחפזי חשבתי זאת, שכן לא נוכל לשאתם. כבדו הגזעים! על כן, ננסה יחדיו ונצליח. ואתה, אדם, איכה?!"

  
אך כל זה לא נשא פרי. האשה החליטה להמשיך בצעקות. כעת הטון עלה והיו אלה צווחות מלוות באיומים לא ברורים. "אדם! איכה! כבהמה נדמת, משוטט ולא שת לבך אליי! הבהל, החפז! כי כשתשוב, חוטא, אקצוף עליך! אה־הא, חרון אפי ממלא אותי!" האשה נעצרה לרגע, וחשבה על מה שאמרה. "שמע לי, האזין... הן לא אוכיח על זה הנער אשר אהבה נפשי... יקרת בעיניי! אודה ואבוש, אשמח ואגיל כשתבוא... אך איכה? אל תשליכני מלפניך, ואוותר זנוחה בעולם..." 

  
הדים ענו לה מכל הכיוונים. "זנוחה בעולם... זנוחה בעולם!" האשה התיישבה על אבן מזדמנת, טמנה ראשה בין כפותיה, ופרצה בבכי.  

  
"מה, מה זאת?" צווחה, משהרגישה יד עדינה טופחת על כתיפה. "אדם!"  

  
"אשה... הנני לקריאתך. אשמע אותך, ובאתי. הן רצית אותי?"  

  
היא הביטה בו, לא מסוגלת להגיב אל התום הזה. אדם היה נערי ויפה, ועיניו נפקחו וריסיו מצמצו, כך שאפילו כעת האישה לא התעצבנה, וענתה בכנות: "אכן. התהלכתי אחריך בלב נדכה, כי לא מצאתיך."  

  
"לב נדכה? הכיצד? ומדוע?" שאל אדם, מתיישב על קצה הסלע, לידה.

  
"הסתרת פניך ממני... ויראתי להישאר כאן, בגן, ללא מעוזי... פן תטרפני חיה, ואין מציל!" היא החוותה בידה הענוגה על העצים, הפרחים, החיות שהתהלכו חופשי. קנגרו קיפץ לעברם, וחלף על פניהם, משאיר שובל של רעש. "ואחריש. כן, לא אדע היות כמוך. הן לא תבין..." אמרה מול מבטו הנדהם, שכן ידעה שאדם מסתדר על הכל. מהאדמה, הפסיפלורה שמולכם ועד הדולפין שמשתכשך במים, היו כולם החברים של אדם. "ואחר הדברים האלה, היכן סתרת? מה עשית?"

  
"פסעתי דומם, באתי בצל העצים, לראות ולהשכיל... נפשי התאוותה לפינה שקטה..." כך, אמר וסתם.

  
אשה נאנחה, אך עם זאת נהנתה לדובב אותו, היה בזה אתגר. "בדבר מה נפשך הרהרה?"

  
"על הפרי הכתום, יודעת את אותו." הסביר האדם בקצרה.

  
אשה הנהנה. "אכן, הִרבה אלוהים בפירות כתומים... זהו הצבע אשר ראתה עיני בשפתותיך?" רק היום הם קראו בשמות לצבעים, וכדי שהאשה הרחפנית  תזכור, הם יצרו מאפיין לכל צבע.

  
"לא זאת," אמר אדם. "שיערך, כתום הוא. הלא זוכרת את? הפרי אשר אחרון אקראנו בשם!"

  
"אה!" זקפה אשה ראשה, נזכרת. "ומה היה שמו? אמת כי יודעת אנוכי... אל תקדמני..."

  
"תפוח־זהב" קטע אותה.

  
"דבר שוא הוא, שאזכור ביום מן הימים. איני יכולה לכך." אשה עצמה עיניה ביאוש. "ובכן, מה עלה בראשך?" המשיכה עם הדיבוב.

  
"וארא אנוכי כי אין השם הולם את הפרי. הגידי, אם ידעת מדוע זה שמו?"

  
היא חשבה קצת. "לא, אך אשכיל ואומר לך כעת... האם זאת יען כי נדמה הוא לתפוח, אולם נברא הוא בזהב?"

  
"כן!" שמח האדם בניחושה המדוייק.

  
"אבל..." אשה הסתבכה, בניסיון מועד לכישלון להבין. "זה הפרי, תפוח־זהב, אינו כפרי התפוח..."

  
"ואיננו כעין הזהב... כתום הוא." השלים אותה אדם. "לכן, כה אמרתי, נשוב בנו, ונשנה את שמו. אך... לא יכולתי, יען כי נקרא הפרי בשם, ואין כבר דרך חזרה."

  
"מה? חזרה לאן?" תמהה אשה בינה לבינה.

  
אדם, ששמע את מלמולה, שאל "מה היה דברך?" אך אשה נופפה בידה, אומרת שזה לא חשוב.

  
"אם כן... הבינה אמתך מדוע נעלמת. אך למה לרגע כה ארוך? בעודי יושבת, הגיע הנחש. נפשי שונאת אותו וארצה להשחיתו!" סערה נשמעה בקולה.


"הסי! הנה הוא," אמר אדם בדחיפות. "שלום עליך וויליאם!" פנה אל הנחש בחביבות. הנחש התעלם, והתיישב במרחק קטן, מנשנש עלה.

  
אשה, מתוך אי נחמדות מכוונת, המשיכה בשיחה. "איך היה נאומך, אחר הבעיה?" שאלה, מתוך ידיעה שוויליאם יסתקרן. ואכן, הוא פקח לרווחה את עיניו, והזיז את המקום בו לו היו לו אזניים, היו הן נתלשות כעת מעומס רגש.

  
אדם, שלא היה בעל טקט ידוע, לא שם לב להתעלמות שהתרחשה למול עיניו וענה לאשה. "לא היה. אך השכלתי בזאת, כשנטעם מן הפרי ונחוש בעסיסו, או אז נדע. מבינה את. אך... דברי האלוהים נותרו בי: לא תאכלו ממנו" האדם, עסוק בקונפליקט, קם והלך, מטייל סביב העצים, חושב.

  
משראה וויליאם שהשטח פנוי, התיישב במקום האדם. "שלום אשה."

  
היא בכוונה התעלמה, והביטה לצד השני בסלידה.

  
"אשה, האזיני לדברי. יודע אנוכי מה תעשו עם הפרי־קשה־המחשבה, תפוח־הזהב." היו אלה מילות קסם מוצלחות ביותר; אשה נפנתה לעברו, והוא המשיך. "אף כי אמר אלוהים, לא תאכלו מכל עץ הגן - "

  
"מפרי עץ הגן נאכל!"  קטעה אותו בחריפות. "ומפרי העץ - אתה יודע איזה - אשר בתוך הגן, אמר אלוהים: לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון." אשה היתה גאה בעצמה, היא מצאה טעות בדברי הנחש המעצבן, ובנוסף זכרה את דברי האלוהים. היא - זכרה! אדם לא היה מאמין. איזה התקדמות היא עוברת! אשה ציינה לעצמה, שגם היא נהיית יותר אחראית, ובאמת היא מתבגרת במהירות.

  
"לכי נא עימדי, וניווכח בעינינו" אמר הנחש בהבעה זדונית. אשה, בלי לשים לב, נעמדה ופסעה לצידו. היא המשיכה לחשוב על עצמה כשהם הגיעו לעץ. "לא תגעון בו פן תמותון, זאת אמרת?" לחשש הנחש. הוא דחף אותה בעדינות, כך שיצא שהאשה ליטפה את פרי העץ. היה לו מרקם מעט ספוגי, עם חורים. זה היה מעניין. היא שלחה את ידה לבחינה שנית, ואז -

  
"הוי! וזאת עשיתי! נגעתי בפרי העץ! יען כי חטאתי, מות אמות... עכשיו!"

  
הנחש, בלגלוג, ספר: "י, ט, ח, ז, ו..."

  
"הפסק!" צעקה באימה, למשמע זמן חייה החולף.

  
"ה, ד, ג, ב," הוא עצר בדרמטיות. "א... נו, ואין מתרחש!"

  
האשה פקחה את עיניה והתבוננה סביב. "לא אמות, כי אחיה. ניצבת אנוכי בגן עדן, נאום אשה, ועודי חיה! חטאתי בדבר ה' אך לא נענשתי... אות לכך שמותר! ארוץ ואספר לאדם, שמוח־ישמח, עמל הוא במלאכת החשיבה!" היא רצה אל אדם, אך הוא כבר היה בדרכו אליה ונעמד מולה.

  
"כן?" שאלה.

  
"מה את עושה, לבד עם וויליאם? ומדוע את ליד עץ הגן, הפיתוי הנצחי?"  חשד אדם. 

  
"אין זאת, אלא שמותר לאכול מפרי עץ הגן! כך גילינו!"

  
"לא, אין כך. אסור." אמר האדם בעייפות. "אלוהים - "

  
"ניסיתי... והבט! נשארתי, אנוכי חיה! אלוהים אומר אך אינו מעניש, אם כן."

  
האדם חיבק אותה. "יודעת את? בדרכך שאולה היית! כה שמח אנוכי שויתר לך האלוהים!"

  
"ובכן..." אמרה האישה. "אנו בדרכנו לעץ הפרי?"  

  
"כן." אדם היה קצת נבוך מהתפרצותו. "הננו כאן."

  
הפירות נחו על העץ, חוסים בצילו החלקי, שיצר משחק של אור וחושך. הם היו נראים עסיסיים ובשלים כל כך, מחכים למישהו שיבוא לקטוף אותם! קליפתם בהקה, מושכת, וכל העץ התנפנף קלות ברוח הערב, בתנועות מזמינות.

  
אדם קרב, בחשש, וקטף שני פירות. "קחי זאת," הושיט לאשה באבירות גברית.

  
שניהם הסתכלו על תפוח־הזהב, אשר אינו תפוח ואינו זהב. "יראה אנוכי," הודתה האשה. "אף על פי שניסיתי וגיליתי זאת, שאין כל רע באכילת הפרי. יודעת אני בראשי, אך ליבי..."

  
אדם גיחך. "כן, ראשך תופס מעט מאוד מקום כשצריך להחליט החלטות. את אינך מתחשבת בו." לפני שתספיק לעכל אשה את שאמר ולעכל, המשיך אדם. "ועוד לא עלה בדעתינו שם מחודש לפרי!"

  
"אויש, הבט על הצפרים הקטנטנות אשר מקננות!" הצביעה אשה. "נזכרת אנוכי. צמד גזעי העץ, המונחים בדרך, שמא נבנה מהם בית?"

  
"בית? מדוע? הן אני טוב לך מעשה בתים!"

  
"כל חיות היער מסתובבות בבתים!" ענתה בנימה מתפנקת. "וגם נפשי חשקה. אך כיצד ינועו הגזעים, הן כבדים הם..."

  
"נסתר מבינתי." אדם פתח  את ידיו, מביט בהם. "אני לא יכול לשאת בזאת. בטוח אני שיש דרך נבונה לכל דבר כאן, אך איננו יודעים... אנו רק שנינו - והעולם. כיצד נתפתח?" הוא הביט, נוגה אל השמיים. כה הרבה הוא ראה, אך כה מעט יכול הוא לעשות!

  
"עזוב זאת," אמרה אשה. "הקרב ונאכל נא מהפרי."

  
שיניים לבנות מושלמות נגסו בפרי הכתום, עסיס הושפרץ לכל הכיוונים ולשון לקקה את השפתיים. "טעים הדבר!"

  
הם גמרו לאכול את כל הפרי. "מתאווה אני לעוד!" תבעה אשה.

  
אדם לא היה שמח. "הביני. פרי אחד, אולי עוד אלוהים יסלח למו. אך..."

  
"נו! כלום לא מתרחש. הבט! חיים אנו!" אכן, היא לא נראתה שקופה, שערה הג'ינג'י התנפנף מסביב לראשה, שפתיה ארגו מילים משכנעות. "אנא ממך..."

  
אדם התקרב לעץ וקטף פרי אחד. "קח עוד!"

  
אדם קימט עיניו בעצבנות. "אשה... לא מרגיש אני כי טוב הדבר..."

  
"מה לא טוב, איש נעוריי?"

  
"יודעת את... כה אמר אלוהים, לא תאכלו מעץ הגן... וכעת, אחרי שקיבלתי אותך, צלע מבשרי, איך אחטא לו?"

  
"נו... הן חטוא־חטאת..." עכשיו היה זה וויליאם. "מביטים אנו בך ואיננו רואים גבר. היה גבר! התחל במעשה, וסיימהו! היסוסים אינם נצרכים."

  
"אכן. גבר אנוכי!" אמר אדם, לא בטוח. "הגבר אנוכי?" שאל את אשה.

  
מבטה של אשה התמקד בפירות שבידו ואז בעץ. "קחי זאת..." זרק אליה שני תפוחי זהב. "אקטוף, ולו רק למענך!"

  
תפוח זהב אחד נכנס בעדינות לידי אשה. אולם השני, שנזרק ביד ימין, המשיך מעלה, הרחק, ונפל על האדמה. הוא התגלגל כמה גלגולים ונעצר ליד ערימת עלים.

  
אדם נדהם. "וואוו! הראית זאת? נע הפרי מעצמו! זז! אני זרקתיו, והוא המשיך לנוע... כמדמה עצמו ליצור חי, בעל כוחות..." אדם המרוגש הפסיק לזוז מצד לצד, ועצר לחשוב. "רוצה לומר, בעצם זריקתי אנוכי נפחתי בו רוח חיים! הנה, הוא..." אדם הניח תפוח זהב אחד, קטן. "הוא מתייצב ואינו זז. לא נתתי לו מכוחי. אך זה!" ואדם גלגל תפוח, נלהב. "הנה, הביטי בו בריצתו!"

  
אשה הסתכלה עליו, מנסה להבין את הלך המחשבה המורכב. אדם המשיך לדבר. "אם כן, יכולים אנו להשקיע כח בחפץ מת ללא חיים, אך אחרי שנעזוב את החפץ ימשיך הוא מעצמו!" הוא התפרע בחשיבה. "גם דברים כבדים... למשל... צמד הגזעים. נדחוף אותם קמעה והם יצלחו את כל הדרך מעצמם!"

  
הוא כבר קיפץ, ואשה לא הצליחה לקלוט מה בעצם כל כך מרגש אותו. מבטה רפרף על עיניו הבורקות, נגע קלושות באף וירד אל הפה ועצמות הצוואר. אשה נהנתה מן היופי. לאחר מכן, מבטה המשיך אל החזה ולמטה.

  
"אשה?" אדם רצה לשמוע את חוות דעתה, אך היא היתה עסוקה במלאכת הבהיה. אדם עקב אחר מבטה, ולפתע בוש בעצמו - "ערום אני!" קרא. "גם את. ערומים כולנו! מהרי, נתכסה במשהו!"

  
אשה ננערה לשמע הבהילות שבקולו, וגם היא פתאם הסמיקה... היא רצה אל העץ הקרוב, עץ תאנה, תלשה כמה עלים ושמה על עצמה. היא קשרה בעילגות קבוצת עלים והושטיה אותם לאדם.

  
וויליאם הסתכל עליהם וגיחך.

  
"אשה? בואי..." אדם נע בחוסר מנוחה.

  
"לא, אינני יוצאת מן המקום הלזה."

  
"מדוע?"

  
"אני ערומה! אינך מבין? בושה וגם נכלמה אנוכי, איני יוצאת כך."

  
"הישארי בפנים, ואבוא אלייך."

  
"כן, ויחד נתחבא מאלוהים, שלא יראנו."

  
הם ישבו בתוך העצים, במין סככה שהצמרות יצרו. עברו כמה דקות חשוכות. לפתע קול חתך את השלווה; היה זה קול אלוהים.

  
"אנה אפנה?" שאל אדם, לחוץ.

  
"וכי תדע אמתך? יראה גם אני מחרון ה'... הן אכלנו מתפוחי הזהב, מפרי עץ הגן!"

  
"ובכן... בואי, ונצא מן המקום ונלך אל מאחורי העלים... ננשום בדממה..."

  
"אדם!" הקריאה הדהדה במרחבי הגן, בין תפוחי הזהב המושלכים על האדמה, ליד הקליפות. הקריאה דילגה בינות לצמד הגזעים, ונכנסה לתוך המחבוא, עוברת ליד וויליאם המגחך בערמומיות.

  
"איכה?"

____________

לעיון והרחבה: בראשית פרק ב'.




© כל הזכויות ליצירה שמורות לאממ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ז תמוז ה´תשס"ט  
פחות אהבתי את איפיון האישה כ, סליחה על הביטוי, מאותגרת שכלית.

איציק.
כ"א תמוז ה´תשס"ט  
יש בזה משהו קליל וזורם (בעיקר בזכות השפה..זה יפה) אבל חבל לי לגמרי על האישה שיצאה מטומטמת..
זה הרס לי קצת את הסיפור אבל סה"כ חמוד!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד