בנושא
בכרם
חדשות
 
מציאות הדמיון / שביבוש
בביכורים מאז י"ז תמוז ה´תשס"ט

 

ניקול הייתה בת שבעים ושתיים כשנפגשנו לראשונה בשטח בית האבות הפסיכאטרי בו התגוררה. בעלי היה זה שיזם את המפגש בינינו, בטענה שהוא מאמין שאמצא את המקרה שלה מאתגר. הייתי אז בשיא קריירת הפסיכולוגיה שלי, והיה ברור לי שמנהלי בית האבות יותר מישמחו להשתמש בשירותי. התדריך הקצר שהעבירה לי מנהלת המוסד לא הכין אותי למה שראיתי כאשר ניקול נכנסה אל החדר. מנהלת המקום תיארה אותה כ"אישה הנוטה להזות תדירות, מתבודדת ומרוחקת משאר המטופלים, שכמעט ואין לה אחיזה בעולם האמיתי" כך שדמיינתי לעצמי שכאשר אכנס לחדר אמצא מולי אישה שתקנית, מוזנחת מעט, אשר תסרב לשתף עמי פעולה. לא פלא אם כך שתגובתה של ניקול עוררה פליאה ראשונית אצלי. ברגע שנחו עיניה על שלי, קמה ניקול מכסאה בחינניות וגמישות יוצאי דופן לגילה, וחיבקה אותי בהתלהבות. מיותר לציין שמנהלת המוסד לקתה בכמה שניות של הלם. היא עזבה את החדר תוך שהיא ממלמלת משהו לא ברור אודות מורכבות האדם, והשאירה אותנו לבד.


התיק הרפואי של ניקול לא כלל בתוכו הסברים אודות שהותה במוסד פסיכאטרי, אך נכתב בו בין השאר כי ניקול מעולם לא נישאה. לכן כשאמרה לי בפשטות "את נראית בדיוק כמו אחותו של בעלי" וחיבקה אותי בשנית, התחלתי להבין מעט את פשר המצאותה במקום זה.

נאמנה להתנהגותה החמימה מראשית הפגישה, ניקול התגלתה כבעלת שיחה מעניינת, מצחיקה וכריזמטית- בכך סותרת את אבחנת מנהלת בית האבות עליה. עד מהרה נסחפתי אל תוך השיחה, מנסה לסחוט פה ושם מעט אינפורמציה על בעלה הבדיוני של ניקול, אך נסוגה באלגנטיות כשהשנייה לא נידבה מידע מעמיק יותר.


דפוס הזכרתו של בעלה לא היה עקבי במיוחד. לפעמים היה זה משפט בו דיברה עליו כבדרך אגב, משפט כדוגמאת "אני מבינה ממך שאת ובעלך עוברים כרגע תקופה קשה, אבל בעלי תמיד אמר שגם התקופות הקשות ביותר צופנות בחובן הפתעות" ולפעמים הייתה חתיכה שלמה מהפגישה מוקדשת לשיחה עליו. לעיתים קרובות כללה ניקול את בעלה בשיחה, מפנה שאלות לעברו, ועונה בשמו. כשניסיתי גם אני את כוחי ושאלתי "הגד לי, בעלה של ניקול, כמה שנים אתם נשואים?" ענתה ניקול בלא למצמץ פעמיים "בעלי אומר שאנו נשואים זה שלושים וארבעה שנים"


האמנתי שהיכן שהוא בתוך תוכה ידעה ניקול כי בעלה אינו אמיתי. היא מעולם לא קראה לו בשם, ואני הסקתי שתת המודע שלה אינו מאמין מספיק באשליה על מנת לייצר לה אחד שכזה. ובכל זאת, במשך החודשים הרבים בהם נפגשנו ניקול ואני פעמיים בשבוע, נצבעה לפניי תמונה חדה וברורה של הדמות אותה יצרה. יכולתי לנחש מה תאמר בתגובה לשאלה ששאלתי את בעלה, ובאותה מידה להבין על אילו שאלות בקשר אליו תסרב ניקול לענות.


דרך הפעולה שהחלטתי לנקוט בה הייתה פשוטה: אם אסב את תשומת לבה, פעם אחר פעם, לכך שאין אדם מלבדנו בחדר, ושהיא מדברת בשם דמות לא קיימת, לאט לאט תשלים ניקול עם העובדה שבעלה הוא יציר דמיונה. כשפוערים חור בבלון אשליות של אדם, וממשיכים לנקב את כל הבלונים שהוא מנפח במקום, בשלב מסוים עתיד כל האויר להתנדף.

המשימה התבררה כקשה יותר מהצפוי. ניקול האמינה בבעלה בעוצמה בה אנשים לא האמינו בדברים מוכחים. הוא גרם לה, בפשטות, להיות אדם שלם ושמח. הוא מילא את זמנה כשהייתה בודדה, עודד אותה כשהייתה עצובה, הגן עליה כשאחרים יצאו נגדה, וככלל היה שם תמיד בשבילה.


ידעתי שאת יצירתה- בעלה צריך להחליף כוח פנימי הנובע מתוכה, ואותו היא תכיר כעצמה, אך לא הצלחתי לגרום לה להבחין בכך שבעלה לא קיים: ואם היא מאמינה שכל הטוב הזה מושפע מאדם חיצוני, איך תבין שהעוצמה הזו נמצאת עמוק בתוך תוכה?


ימים הפכו לשבועות, שבועות לחודשים, וכאילו במקביל לנסיקת חיי הזוגיות המושלמים של ניקול ויציר דמיונה, נסוגו ימי האושר של בעלי ושלי. אם בתחילה סברתי שהמפתח לנישואים טובים הוא שני אנשים שרוצים באותו העתיד, מגיעים מאותו הרקע, ולא מתערבים זה בחיי זה, הרי שככל שעבר הזמן הוכרחתי להתעמת עם המציאות שהוכיחה אחרת. צרב לי כשחזרתי מיום עבודה ארוך, מותשת וכואבת, ובעלי לא נתן לי חיבוק. צרב לי כשהוא לא הציע לי אמבטיה חמה. צרב יותר מכל שהוא כלל לא שאל מה קרה.

פתאום היה נראה שהויכוחים בינינו הופכים ליותר ויותר קולניים. יותר ויותר תדירים. החיבוקים היו קרירים, ברכת השלום כלל לא שמחה. היה זה כאילו מאז שצפיתי באהבה חסרת מעצורים כשל ניקול ובעלה, לא יכולתי עוד להתמודד עם אהבתי שלי, החסרה.


רותחת מכעס על כך שאהבה דמיונית של זקנה בלתי יציבה מעמידה את שלי בטריטוריה בלתי מוכרת של עצבות וכעס, הגעתי לפגישות חדורת רוח קרב, נחושה לשכנע את ניקול בכך שבעלה לא קיים. לא עזרה הידיעה שאני ובעלי מעולם לא חלקנו יותר מאדיבות הדדית, שאני הייתה זו שהחליטה להתחתן עם אדם אליו לא הרגשתי דבר, רק כדי להמנע מסיבוכים רגשיים מיותרים. סירבתי להכיר בכך שהאשמה תלויה בי, ולא בניקול, והפכתי את הפגישות בינינו לזירת קרב עתירת רגשות מתנפצים, הופכת בכך את עצמי לאישה הבלתי יציבה, ואת ניקול למתווכת המרגיעה.


על אף כל הרגשות הקשים כלפי ניקול ובן זוגה, לא יכולתי להפסיק לאהוב אותה. זה היה כמעט בלתי אפשרי. עם האושר הבוטח שהיא שאבה מנוכחתו הדמיונית, והטוב והאהבה שהרעיפה עליי בשל כך, לא יכולתי לשנוא אותה אפילו לרגע אחד.

וכך חגתי לי במעגל אינסופי, בזירת התאגרפות עם עצמי. רגע אחד נוגחת, ורגע אחר מחבקת, רגע אחד מקנאה, ורגע אחר כך אוהבת.

וניקול, בעמדתה הרגועה והאופורית, כל כך רחוקה מעליי, נשארה תמיד יציבה.


היה זה באחד הימים בהם דבר לא עבד כשורה, כשהשיחה מבית האבות הגיעה, והמנהלת הודיעה לי כי ניקול מבקשת לראותני באופן בהול. בעלי ניצב לידי באותה העת, שכן עמדנו בעיצומו של ויכוח נוקב, והביט בי במבט שוב-את-עוזבת-באמצע מאשים. שקלתי בראשי אם להענות לבקשתה של ניקול, או להשאר ולנסות לפתור את הבעיה עם בעלי. שנים של ויכוחים סוערים, טריקות דלתות ודמעות חלפו מול עיניי שעה שקולו של בעלי תבע ממני להענות לחובותיי כאשתו, ולטפל ב"חולי רוח שאת אובססיבית כל כך לגביהם" בעת מאוחרת יותר.

בטריקת דלת דוממת עזבתי את הבית, את בעלי, ורצתי אל עבר בית האבות.


כשנכנסתי אל חדר הטיפול הרגיל, ראיתי את ניקול יושבת על כסאה מעולפת למחצה, חיוורת ורועדת. "הם צודקים" היא אמרה, וחיבקה את עצמה כאילו היא היחידה שיכולה לשמור על עצמה מפני העולם "את צודקת. הוא באמת לא קיים".

לכל אדם יש רגע בחייו בו הוא מרגיש כיצד העולם הופך את פניו. רגע בו מה שהוא האמין בו כל כך משתנה, ואת ההחלטיות של אתמול תופסת תחושת הספק. באותו היום והשעה, הגיע רגעי שלי.

ללא שליטה עלו בי זכרונות אינספור בהם שניתי לניקול כי בעלה לא קיים. עלו בי זכרונות של צחוקה המתגלגל כשסיפרה על בדיחה שאמר, על האור בעיניה כשחשבה על דמות רפאים זו, ועל עיניי הכבות כשניצבתי מול דמות בעלי שלי, הקיים.


התיישבתי מולה, ובעודי חופנת את ידיה בשלי, גרמתי לה לחזור ולהאמין.






התמודדות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לשביבוש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ז תמוז ה´תשס"ט  
לדעתי יש כאן בסיס מצויין לרומן רחב יריעה, הייתי רוצה לקבל הצצה יותר מפורטת לעולם הדמיון של ניקול ובוודאי לעולם הנישואים הקלוקלים של המספרת.
שפת הדיווח לדעתי אינה הולמת את הסיפור זה סיפור שמתבקש ממנו מספר כל יודע, כזה שנכנס לליבם של כל הדמויות ומספר גם מגבוה וגם מבפנוכו.

אם כן הבסיס מצויין, הרעיון נהדר, ויהיה מאד מסקרן לראות את זה מתפתח

איציק.מחמש.
י"ח תמוז ה´תשס"ט  
מסכים עם aiziq שצריך להרחיב במערכת הנישואים של המספרת, אבל אחל'ה סיפור!
י"ח תמוז ה´תשס"ט  
מחכה לפרקים נוספים אודות מטופלים מעניינים אחרים...
י"ח תמוז ה´תשס"ט  
וממש התרשמתי. ופתאום עכשיו אני רואה שאת כתבת..
וואו שב, ממש יפה!
מחכה לראות אותך[= (אני חוזרת בשלישי)
כ´ תמוז ה´תשס"ט  
הזכיר לי קצת את הספר "האיש שחשב שאישתו היא כובע" שגם הוא מסופר מנק' מבט של מטפל ועוסק במחלות נפשיות.
עד שהגעתי לסוף הייתי בטוחה שעומד להיות כאן טוויסט כלשהו משהו כמו "המטפלת בעצמה מדמיינת את הטיפול ולכן היא ובעלה רבים" או משהו כזה אבל אהבתי את הסוף כמו שהוא.
כ"ד תמוז ה´תשס"ט  
האמת שלא חשבתי על שום רעיון תוך כדי הכתיבה, ככה שהייתי כמו כל קורא אחר- לא ידעתי מה קורה בסוף עד שלא כתבתי את זה.
אבל העיקר שהיה לי כייף ואהבתי את התוצאה.
ט´ אדר ה´תש"ע  
מאוהבת בסיפור הזה!! באמת!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד