נַחַת אַחֲרוֹנָה שֶׁל יָמִים נְעִימִים בְּטֶרֶם,
אִי-נַחַת רִאשׁוֹנָה, מוּרְגֶלֶת, בְּעֶצֶם
יְמֵי הַבְּהִירוּת הַתְּלוּיָה -
בֵּין קַיִץ לְחוֹרֶף,
בֵּין מַלְקוֹשׁ לְיוֹרֶה,
גַם סוֹבֵל, גַם נֶהְנֶה
וּמְצַפֶּה;
יְמֵי-מָטָר הִנֵה בָּאִים.
*
יַצִיבוֹת הַלֶהָבוֹת
הַנִרְאוֹת בִּלְבַד
הַנִרְאוֹת לְבַד
בְּתּוֹך כָּל הַלַיְלָה
הַמַחְשִׁיךְ עַל אוֹפָקַי
הַמְקַצֵר בְּיָמַי
וּמְעָרְמָם
לְגָּדִישׁ מִתְאַיֵּן.
יַצִיבוֹת, הַלֶהָבוֹת.
*
טַעַם שֶׁל חוֹרֶף עַל שְׂפַתָי
וְהַגֶשֶׁם מֵעִיר בִּי הַכָּרוֹת;
שׁוֹטֵף, מַתְחִיחַ אֶת מִלוֹתַי,
מַצְמִיחַ שִׂמְחָה וְשׁוּרוֹת.
גֶשֶׁם בַּחוֹרֶף, הַנָאָה;
הָלַכְתִּי לִקְפּוֹץ בַּשְׁלוּלִיוֹת,
הַשְׁאִירוּ הוֹדָעָה.
*
קַיִץ מַתְחִיל בִּשְׁלַל נְחִיתּוֹת
בְּהִתְחַלֵף הַיָרוֹק הַגָמִישׁ
בְּנַחַת צְהוּבָּה מְרַשְׁרֶשֶׁת
כְּשֶׁתִּקְווֹת הַשִׁידוּד הַזְרִיעָה הֶחָרִישׁ
מִתְפָרְצוֹת מוּל עֵינָי - חִיטָה מְאָוֶשֶׁת;
כְּשֶׁכֹּחַ מִתְנָעֵר מַחֲשֶׁה וּמַחֲרִישׁ
הֲמּוּלָת בְּרִיאָה מִתְרָגֶשֶׁת
אֶשְׁמַע אֶנְחַת הַרְוָחָה וְהַצֵל
אֶנְחָת בְּשָׂדֶה
מִתְפָּרֵשׂ מִתְנַחְשֵׁל
וְאֶדּוֹם.
*
נִיחוֹחוֹת יְבֵשִׁים שֶׁל בַּשְׁלוּת
מַאֲבִיקָה וְהוֹלֶכֶת בַּשְׁרָבִים
המְנַקְדִים
אֶת יְמֵי הַחֹם
בְּהִקָוֻיוֹת מְקוֹמִיוֹת.
אוּלַי הַקַיִץ כֻּלוֹ הוּא מִן
אֵירוּעַ הוֶה.
*
אֱלוּל מַתְּחִיל אֶת סוֹף
הַהַתְחָלָה הֲחֲדָשָׁה
לְשָׁנָה זוּ,
בְּרֵיחַ מַבְטִיחַ הַבְטָחוֹת
שֶׁתִּנָּתֵנָּה, שֶׁתִּבָּחֵנָּה
הַנִשָׁא בִּזְרִימָת
אֲוִיר פִּסְגָת הַשָׁנָה
וּמֵעִיר עָלַי
אֶת רַחֲמַי.
|
רק חברים בכיפה יכולים לכתוב תגובה
|
|
|
|
ט"ו תמוז ה´תשס"ט  | |
זה שיר שהולך ומשתבח מבית לבית. מה שאומר שהבתים האחרונים פשוט נפלאים. ויש לך שפה עשירה כל כך, וכמה פניני-שירה מדהימות, ומעבר לזה, הוא כתוב בצורה תהלכית ומובנית, והשילוב בין השפה הגבוהה לפשטות שבשיר הזה, מייחדת אותו מאד.
ובכל זאת לטעמי יש מקום לכנס אותו עוד קצת. ההתחלה קצת חוזרת על עצמה, ועל שירים שכבר נכתבו, והרגשתי דווקא בהתחלה שהשיר קצת נסחב. הבית השני לדוגמא, לא מוסי, הרבה למהלך השיר וקצת גורע. אם היית מצמצם ומשאיר רק את הליבה של השיר, הוא היה עצמתי הרבה יותר.
אבל גם אחרי ההערות, זה שיר מקסים!
|
 |
ט"ו תמוז ה´תשס"ט  | |
נעוצה בכך שזה איננו שיר, אלא מחזור שירים.
תחילתו דווקא בבית הרביעי, הלא "אחרי הציפ." הראשון (אם כי הלא-כל-כך מיתולוגי). כל אחד נכתב בזמנו שלו. |
 |