בנושא
בכרם
חדשות
 
סיפור עם התחלה נדושה המשך דבילי וסוף קיטשי / י ש ר ו ן
בביכורים מאז כ"ח אייר ה´תשס"ט

לו נזדמנת לארץ אחת, אי-שם, והלכת אל החולות הזהובים שמול חוף הים, יכולת לראות גדר קנים עומדת לבדה בין החולות, ומעל לגדר מזדקר ראשו של עץ ברוש אחד. אם תבחין, תוכל לראות את שער החצר שאותו מעטר שיח מטפס, ואם תפתח את השער, (ברשות, כמובן,) ותיכנס פנימה, תיגלה לעיניך גינת ירק מסודרת בקפדנות, ובגינה מסודרות שורות שורות ערוגות ירקות, ושיחי וורדים ופרחים נוספים, וכמובן, לימינך יהיה עץ ברוש אחד. אם תביט על רגליך תוכל להבחין בשביל המוליך אל בקתת-עץ, שלמרות שחותמו של זמן רב ניכר בה, היא מטופחת ביותר. וילונות מכסים את כל חלונותיה, ועל דלת הבקתה תלוי שלט - ´תּוּרְנִיפּ´, והכוונה, כמובן - הדייג תורניפ, ואשתו.
בכל בוקר, נוהג הדייג תורניפ לצאת עם סירתו הקטנה אל הים, ובלב הים להטיל את מכמורתו, ממתין שדגי-הים יחמדו לעצמם את הפיתיון. כשליקט כמות מספיקה של דגים, על-פי-רוב היה זה כבר לפנות ערב, היה שב הדייג לביתו, והביא שנים מהדגים לאשתו, (היתר היה מגיע לעיר, למכירה.) וכשהוא היה קורא עיתון, היא היתה מבשלת את הדגים, וכל הבקתה היתה מתמלאת מריחם של מטעמיה. כשהם ישבו לאכול את סעודתם, השמש כבר היתה שוקעת לבין גלי הים, ומבעד לחלון צובעת באור כתום-של-סוף-יום את שולחנם. וכשהלילה עטף בחשכתו את בקתת-העץ, היו עולים בני-הזוג על יצועם, ושניהם ישנו להם שנת-עמלים ערבה. ובחוץ היתה מטפסת הלבנה, גדולה ובוהקת, משגיחה על הגלים. מתבוננת איך הגלים מתקרבים אל הבקתה הקטנה, ושוב נסוגים להם בחזרה אל הים, וגלים אחרים שבים ומעזים להתקרב אל הבקתה, אך גם הם, כילדים קטנים המתביישים בהעזתם, שבים אל אביהם הים. וכך, עד שהשלימה השמש את מסעה, והחלה לטפס מעל לאופק המזרח, היו משחקים הגלים, מעיזים ונסוגים, מעיזים שוב - ושוב נסוגים. וכך במשך עשרות שנים חיו שניהם. ובמשך כל אותן השנים דבר לא השתנה, רק גלים חדשים מגיעים, אך גם הם מבקרים לרגע בלבד, מספיקים לומר שלום ושבים למסעם האינסופי.

                            *

בוקר אחד, צלול במיוחד, יצא הדייג הקשיש מן הבקתה, כתמיד הלך אל הסירה, נושא עימו כריך-גבינה וגזר, ושט לעבר הים הפתוח, חותר בשריקה. כשהחליט שכבר התרחק מספיק, הטיל המימה את הרשת, וחיכה שדג בלתי זהיר ינסה לבלוע את הפיתיון. חיכה הדייג וחיכה, אך אף דג לא הגיע. חלפו מספר שעות, והוא כבר התחיל לתהות אם לא ישוב היום לבקתה בידיים ריקות, ופתאום, שמע קולות דיבור שנשמעו כמגיעים מתוך הים.
הם אמרו משהו שנשמע כמו: "בדרלל, לבל, בררררלל דרללל..." (קשה לומר משהו הגיוני מזה כשפיך מלא במי-ים.)
בתחילה התעלם הדייג מן הקולות, בעיקר כי לא רצה להיראות משונה בעיני עצמו, אך הקולות נמשכו. והדייג נכנע, הוא משך את הרשת ומצא שם דג זהב קטן שדיבר במהירות רבה.
הדג אמר: "וואו! אנ´לא מאמין! סופסוף! ת´מבין? זאת הפעם הראשונה שזה מצליח לי! כל החיים שלי חיכיתי שיצודו גם אותי מתישהו! ת´קולט?! בכלופן, עכשיו אני צריך לומר משו כמו: ´לא! אנא ממך, אל תאכל אותי דייג יקר!´ אבל זוב´תך בוא נדלג על כל החלק הרשמי ונלך לקטע המעניין באמת. יש´ך שתי משאלות אחי! כל הדברים בעולם ש´תה רוצה אני יכול למלא, קדימה, רק תבחר! אבל תהיה יצירתי, אל תייבש´תי!"
הדייג ההמום אמר: "הממ... משאלה, אני איני בטוח. אתה יודע, אולי אתה יכול להביא לי דג? עדיף דג גדול, אבל אתה לא מוכרח, רק אם ממש מסתדר לך, כי אני יכול לדוג אחד בעצמי. ואל תחשוש דג צעיר, איני נוהג לאכול יצורים שדיברתי איתם."
הדג התאכזב: "להביא´לך דג? תעשה לי טובה, ´תה מדבר אאוט לגמרי! אם´תה באמת בקטע של אוכל אני יכול לסדר´ך רשת של מקדונלדס בכל העולם! אבל בנאדם, תחשוב גדול! על מה באמת חלמת כל החיים ש´ך? מה באמת מעניין ת´ך?"

מר תורניפּ הבין שהדג הצעיר מצפה ממנו למשאלות נועזות. הוא חשש שהדג הנלהב יתאכזב אם הוא יבקש שחייו יוותרו אותם חיים שקטים, והוא ודאי לא רוצה לצער דג עם כוונות טובות. הוא התאמץ בכל כוחו להיזכר בימים שהוא עוד התעניין בדברים מסעירים יותר מגרבי-צמר עבות.
פתאום, הדייג התחיל להרגיש רוח של שובבות יצירתית נושבת באפו, הוא התעטש ואמר: "יש לי רעיון, אם אדוני הצעיר יואיל, אולי הוא יוכל למלא את אלו המשאלות: אני חפץ, (אם זה לא יכביד כמובן,) למצוא אוצר ולהיעשות עשיר," בשלב הזה הוא הרגיש שהוא עשה מספיק בשביל הדור הצעיר, ושהוא יכול לבקש דברים שחשובים לו באמת, אז הוא הרשה לעצמו להוסיף- "ומשאלה שנייה, אני מעוניין שתדאג שכל הנכדים שלי, יחיו חיים בריאים וארוכים, ושיואב הקטן, אתה מכיר את יואב? בעצם, איך תכיר אותו, אתה בסך-הכל דג. חה-חה-חה-חה, אוי, חה-חה, איך תכיר אותו! חה-חה-חה. טוב. (הוא הוציא ממחטה מכיסו, ניגב את עיניו והחזיר את הממחטה לכיס) אז שיואב שלי אף פעם לא יקנה אופנוע."
הדג מחה. "הי בנאדם, אני ספרתי פה ארבע משאלות. אחת, למצוא אוצר, שתים, להיות עשיר, שלוש, נכדים בריאים, וארבע, בלי אופנוע. אני הבטחתי שתי משאלות אין לי יותר מזה!"
הדייג היה מופתע. "אני חשבתי שלמצוא אוצר ולהיות עשיר זה היינו הך!" אמר.
הדג צחק ואמר: "לא, גם לחבר שלי היה לקוח אחד שחשב ככה, אז הוא ביקש רק למצוא אוצר. איך הוא קיבל שוק כשהוא מצא אוצר של חיפושיות נדירות! עולם המדע היה די נסער מהתגלית, אבל כסף הוא לא עשה מזה. טוב, אני מתחיל להשתעמם פה. שיהיה, תקבל אוצר ותהיה עשיר. היה נחמד להכיר´תך סבא. ד"ש לסבתא!" והדג קפץ בחזרה אל הים.
הדייג הקשיש, הנסער מן החוויה, החליט לשוב אל החוף, לתת לליבו להירגע בבית. הוא לקח את הרשת, קיפל אותה יפה-יפה, וכאשר רכן כדי להחזירה למקומה, הוא ראה מונחת על קרקעית הסירה פיסת נייר מקופלת. הוא הניח את הרשת במקומהּ, ופתח את פיסת הנייר, על הנייר סורטטה מפה שסומן בה X. הוא הניח שמדובר במפת האוצר. ´מוזר,´ הוא הרהר. ´תמיד דמיינתי מפות-אוצר קרועות ובלויות, וזאת נראית מנייר נקי וחדש. ומדוע כתוב בראש הדף- Page 1 of 1?´ אבל היו לו עוד הרבה שאלות על העולם שהוא לא קיבל עליהן תשובה, והוא הניח שגם על אלו הוא לא יקבל. הוא החל לחתור לכיוון הבקתה.

                            *

הגיע הדייג עם סירתו אל החוף, כתמיד קשר את הסירה לעמוד עץ עתיק שניצב שם עוד משנים שחלפו מן העולם, ואבדו מן הזיכרון. כבר משאביו התגורר בבקתה והוא היה נער צעיר, הכיר את העץ. אבל כעת הוא חש שקרה משהו שאפילו עבר מפואר לא יוכל להתמודד עימו. הוא פסע על החול בראש מורכן, לעבר הבקתה. שלא כתמיד - הוא היה מהורהר.
בתוך הבקתה, גברת תורניפּ ישבה על כיסא הנדנדה וסרגה צעיף, כשכדור הצמר שחמק מידיה התגלגל להנאתו על השטיח. כשנכנס, בירכה אותו לשלום ושאלה: "הצלחת לדוג היום משהו?"
מר תורניפּ התיישב על כיסא-עץ, הניח את רגל ימין על ההדום ואת רגל שמאל על רגל ימין, השעין את ראשו אחורנית, ואמר: "כן, לא. אני מתכוון, תקשיבי. דג זהב אחד, דווקא לא גדול במיוחד. בגודל כזה בערך, (הוא הדגים באצבעותיו) שוחח איתי. הוא אמר..."
גברת תורניפּ נכנסה לדבריו, תוך כדי סריגה: "הו! סוף-סוף, זה קרה גם לנו! כל החיים שלי חיכיתי שזה יקרה, אני מניחה שהוא הציע לך שלוש משאלות."
"אה, זה עניין נפוץ הדגים האלו? ולא, הוא הציע לי שתי משאלות בלבד. אז אני..."
מרת תורניפּ הפסיקה לסרוג. "באת לשאול אותי מה אני בוחרת?"
"לא במיוחד, למען האמת, אני ביקשתי בעצמי. לא ידעתי שהמנהג במקרים כאלו הוא לשאול את האישה." התנצל מר תורניפּ.
אשתו המשיכה לסרוג. "אין דבר, ומה ביקשת?"
"הדג הצעיר ציפה שאני אבקש משאלות נועזות ומרחיקות לכת, את יודעת איך זה, צעירים, לא רציתי לאכזבו. אז ביקשתי למצוא אוצר ולהיות עשיר."
"ומה המשאלה השנייה?"
"הדג אמר שלמצוא אוצר ולהיות עשיר זה איננו היינו הך. הוא סיפר לי על אדם אחד שביקש למצוא אוצר, ומצא אוצר של כנימות!"
"אוך, אני לא רוצה שום כנימה."
"כן. אחרי שהדג הלך הוא השאיר מפה. אני חושב שהיא מראה את הדרך לאוצר. לפי איך שאני מכיר את האזור, בשביל להגיע לשם צריך לשוט בערך שלושה קילומטרים בנהר אל תוך העיר. אבל אני לא חושב שאני אעשה את זה. אני לא משוכנע שאני להוט לסייע למדע במציאת כנימות חדשות."
בחדר שרר במשך כמה דקות השקט. ואז גברת תורניפ אמרה: "ומה אם האוצר הוא לא כנימות? כלומר, אולי יתכן שאוצר יהיה כנימות, אבל אתה ביקשת גם להיות עשיר, אז אם האוצר שלך יהיה כנימות הוא לא יעשיר אותך, ולכן האוצר דווקא יכול לגרום לנו להרוויח קצת כסף!"
"ומה אם בסופו של דבר הוא כן כנימות?"
"טוב, אני מניחה שאם לא נברר לא נדע. נו קדימה, למה לא נצא שנינו לטיול קצר, אולי נביא איתנו נכד, ונראה מה נגלה! אני מתחילה להרגיש צעירה הרבה יותר! כאילו ש(*רעיון יתקבל בברכה*)!"

                            *

בסירה היו שלושה. (מלבד הכלב ובלי כלב.) מר תורניפּ, שהיה לחלוטין בלתי מרוצה מן ההפלגה, אשתו המפקדת ויואב בן השמונה. סבא וסבתא ביקשו מהוריו של יואב שלא לספר לבנם לשם מה הם שטים, הם לא רצו שתתפתח בו חמדת ממון בגיל כה צעיר.
הם תכננו לשוט לאורך החוף, עד הנקודה שבה נשפך הנהר החוצה את העיר אל הים. שם לעגון וללכת ברגל בערך קילומטר לאוצר.
גברת תורניפּ ישבה בקדמת הסירה צופה קדימה ומתבוננת במפה. היא אמרה: "בעוד בערך קילומטר וחצי נגיע לשפך הנהר."
והדייג ענה: "אני עדיין לא מאמין שיצאתי איתך לחפש כנימות, האוצר המגוחך הזה..."
סבתא נכנסה לדבריו: "אל תשכח שיואבי לא יודע במה מדובר!"

                            *

יואב התערב בשיחה: "אני דווקא כן יודע! אבא אמר לי שסבא וסבתא נהיו זקנים ולפעמים הם קצת מבולבלים, אז אם הם יגידו משהו על דגים מדברים ואוצרות אבודים אז שאני לא אדאג, כי הרבה זקנים נהיים מבולבלים לפני שהם מתים. אבל אנ´לא מאמין לו. אני מאמין שבאמת יש אוצר, ונמצא אותו בסוף, גם אם יהרגו אותנו בגללו, כי אנחנו שודדים העשויים בלי-חת, ואנחנו לא נוותר אף פעם. גם אם נמות בגלל זה. אנחנו נמות סבתא?"
הסבא והסבתא קצת הופתעו מהישירות שבדברים. מר תורניפּ השתחרר מההלם ראשון והשיב לנכד השואל: "אני מוכרח להודות שלא לקחתי אפשרות כזו בחשבון, אבל נראה לי שהסכנה עודנה בגדר בלתי שכיחה, במיוחד בהתחשב במספר הפעמים הנמוך שבהם הופיעו שודדי-אוצרות באזור זה."
יואב המשיך לשאול: "ותגיד סבא, לא עדיף להיות שודדים העשויים עם חט? כי לפילים זה ממש עוזר כשהם רוצים לדקור מישהו עם החטים שלהם! אולי כדאי לנו כן להשיג חט?"
סבתא התאוששה גם היא: "אנחנו לא רוצים לדקור אף אחד יואבי." ולבעלה אמרה, "אתה יודע אולי כדאי שנחשוב שוב על הטיול? אני מתחילה להרגיש קצת משונה עם כל העניין."
סבא ענה: "זו את שהציעה את הרעיון, אני מראש העדפתי להישאר בבית."
ויואב אמר: "חבל, חשבתי שאתם לא כאלו פחדנים. אבל בגיל שלכם זה בטח נורמלי להתחרט כל שנייה. יש לי חבר שסבתא שלו כל שנייה היתה מתחרטת. היא היתה מבטיחה לו מיליון דברים ומחר כך שוכחת."
וסבא אמר לסבתא: "את יודעת, יקירתי, נראה לי שאני חושב שדווקא כדאי שנמשיך בטיול, לפחות בשביל יואב."
גם סבתא הסכימה שלמען הדור הצעיר ראוי שהם ימשיכו: "כן, גם כדאי שהוא לא יהיה כל כך הרבה זמן לבד עם ההורים שלו."
וכך, שטה השלישייה החביבה, הסב, הסבה והנכד הצעיר, לאורך החוף. שלישייה כה נחמדה, שטה לה בים הרוגע, תחת שמש אביב חמימה המחייכת מן השמים התכולים. כמה נחמד הוא מפגש דורות שכזה. הרי כה חבל הדבר, שטיולים שכאלו לא נערכים לעיתים מזדמנות בימינו! חבל שאנשים מפספסים בחייהם את האהבה, את השלווה, ושוקעים במרדפי יום-יום טורדניים. לא מוצאים פנאי לדברים חשובים. כמה יכולים הם ללמוד משלושת אלו, היוצאים לשוט מאושרים ואוהבים.
והנה כבר הגיעה הסירה לשפך הנהר, חתר סבא עד שהגיע לגדה, יצא מן הסירה, קשר אותה לעמוד, שננטע שם לשם כך. הושיט לסבתא את ידו, לקחה סבתא את היד, ועלתה על האדמה. הושיט סבא ליואב את ידו, לקח יואב את היד, ונפל למים. 

                            *

השלושה הלכו לאורך הנהר בערך קילומטר אחד. ושם, במקום די גלוי, ראו מונח ארגז-מתכת גדול.
יואב התאכזב: "חשבתי שנצטרך לחפור בשביל להגיע אליו."
הם פתחו את הארגז, הוא היה מלא במטבעות זהב, גדולות יחסית.
יואב צעק: "יוהו!!!" ולקח מטבע אחד.
סבא אמר: "מרשים ביותר." וצבט את יואב בלחי.
וסבתא אמרה: "מי זאת?" והצביעה.

                            *

סבא ויואב הסתכלו, אישה רצה אליהם, מנפנפת בידיה. וצועקת, אבל הם היו רחוקים מדי, כך שהם לא יכלו לשמוע אותה.
ויואב אמר: "אולי אנחנו דווקא כן נצטרך לדקור מישהו."
האישה מרחוק התקדמה וניתן היה לשמוע את קולה: "עזבו את זה! מה אתם חושבים שאתם עושים?"
יואב אמר: "היא מתקרבת תוציאו כבר ת´חרבות!" הוא הוציא מהכיס אולר.
סבתא אמרה: "תכניס את זה יואב, ותישאר בשקט!" ואחזה את יואב צמוד אליה.
והאישה שכבר הגיעה אמרה: "למה אתם מקלקלים? היום לבן שלי יש יום-הולדת, ורציתי לעשות לחברים שלו הפתעה. איך אתם לא מתביישים?!"
סבא אמר: "חשבנו..."
האישה אמרה: "כן, מה חשבתם?"
סבא אמר: "יום אחד דגתי דג והוא אמר..."
סבתא אמרה: "עזוב את זה. אנחנו ממש מתנצלים גברתי, קרתה פה טעות."
האישה אמרה: "אני ממש מקווה!"
ויואב שהצליח לשבור את המטבע אמר: "הי! זה משוקולד!"
האישה אמרה: "ממה חשבתם שזה?"
סבא אמר: "לא משנה."
ויואב אמר: "מזהב!"
האישה עמדה וצחקה, והשלישייה ברחה לכיוון הסירה בריצה.
אחרי מאה מטרים השלישייה הפסיקה את ריצתה, והלכו בצעדים איטיים.

                            *

גברת תורניפּ אמרה למר תורניפּ: "הדג המטופש שלך..." ולא הצליחה לסיים את המשפט.
ומר תורניפּ אמר לגברת תורניפּ: "אמרתי לך שלא..." ולא הצליח לסיים את המשפט אף הוא.
לפתע יואב פתח בריצה לכיוון הנהר, נעצר על שפתו וצעק לעבר סבו וסבתו: "תראו! דג מדבר!"
סבא וסבתא נחפזו אחריו. ליד יואב, בתוך הנהר היה דג הזהב. הוא אמר: "היי סבאל´ה! מצאת אוצר כמו שרצית? הזמנת אוצר וקיבלת אוצר. משאלה אחת קיימתי. נשארה לי עוד אחת! חיים טובים! איט וואז נייס טו מיט יו!" וצלל לנהר.
סבא אמר: "הדג שלי..." וכמו קודם - לא סיים.
וסבתא אמרה: "קודם נראה את הכסף..." ודווקא הצליחה לסיים את המשפט, הוא הסתיים כך: "ואז תשוויץ!"

                            *

הם הלכו לאיטם, לאורך הנהר. לאחר כחמש מאות מטרים הם ראו איש ואישה מוזרים למראה. הזוג נראה עשיר למדי. ליד שניהם היתה פרושה על האדמה שמיכה תכולה בהירה שנרקם עליה בחוט זהב: ´שמיכת התענוגות ע"ש מקס אייזן´.
האישה, בת חמישים בערך, ישבה בכיסא-נוח שכתוב עליו ´כיסא השלווה ע"ש מקס אייזן´, קראה ספר שעל עטיפתו נכתב, ´ספר ההתרגשות ע"ש מקס אייזן´, היא ענדה תכשיטים רבים, ואם הם לא היו קטנים מדי היה ניתן לראות שחרוט על הטבעות: ´טבעת הרהב ע"ש מקס אייזן´, על השרשראות: ´שרשרת העושר ע"ש מקס אייזן´ ועל כל צמיד: ´צמיד פתיל ע"ש מקס אייזן´. (אבל הם היו קטנים מדי אז לא ניתן היה לראות זאת.) לידה עמד גבר, לבוש בחליפה הדורה למדי שעליה היה כתוב: ´חליפת הכבוד ע"ש מקס אייזן´, הוא החזיק בידו משקפים ענקיות שהן היו בהחלט מספיק גדולות בשביל שיוכלו לראות שכתוב עליהן ´משקפי ראיית הנץ ע"ש מקס אייזן´, והוא נראה כאילו הוא מחפש משהו, אבל כיון שמשקפיו היו בידו ולא למול עיניו, הוא לא מצא אותו.
כשהאיש ראה את גיבורינו מתקרבים הוא פסק מחיפושיו ואמר: "נעים מאוד, אני מקס אייזן!" והסתכל לראות אם הם מתפעלים.
יואב דיבר ראשון, הוא באמת נראה מתפעל, הוא אמר: "המשקפיים האלה ענקיות, אתה בטח עיוור בלעדם!" והרים בורג מהרצפה.
וסבתא לחשה לסבא: "אולי המשוגע הזה קשור להבטחה של הדג שתהיה עשיר!"
האיש שהציג עצמו בתור מקס אייזן, שמע כנראה רק את המילה ´עשיר´, אז הוא אמר: "כן, אני מאוד עשיר, וזה לא רק בזכותי, זה גם הודות לכישרונות הרבים שיש בי, כי אני אדם כישרוני מאוד. אבל אני לא סתם עשיר אני גם אוהב מאוד לתרום תרומות ע"ש מקס אייזן, וכמו שאמרתי מקס אייזן זה אני!"
סבא, שזכר את העובדה שאדון מקס אייזן חיפש משהו עד שהם הגיעו, שאל: "אתה צריך עזרה בחיפושים?"
ומקס אייזן ענה: "לא, אני אף פעם לא צריך עזרה, אני רק עוזר, לכן אני אתן לכם מיליון דולר ע"ש מקס אייזן בתנאי שתמצאו את הבורג של ´משקפי ראיית הנץ ע"ש מקס אייזן´!"
יואב אמר: "קח." ונתן לו את הבורג שהרים קודם לכן.
מקס אייזן ענה: "לא, שלי יותר גדול."
וסבא ויואב התכופפו לחפש, סבא ראה משהו שנראה לו יותר כמו פגיון. הוא לא לקח סיכונים, היה לו חבל על האיש. הוא שאל: "אין המדובר בפגיון הזה במקרה?"
מקס אייזן דווקא אמר: "הו, כן טוב מאוד." ולקח מידי סבא את הבורג. הוא הוציא מהכיס שלו דף ואמר:
"למלא, בבקשה." והושיט לסבא.
ביורוקרטיה.
בדף היה כתוב:
סכום התרומה:____________________________________
מטרת התרומה:___________________________________
התורם הנאצל רב-החסד:__________________________
הנדיב הידוע:______________________________________
הערות נוספות:____________________________________
סבא הוציא מכיסו עיפרון וכתב ב´סכום התרומה´ מיליון דולר.
סבתא שאלה את סבא בלחש: "מה נעשה עם הכסף?"
וסבא השיב, לוחש גם הוא: "אני חושב שכדאי לקנות סירה חדשה."
וסבתא לחשה לו: "לא מה פתאום, עדיף לבנות בית חדש."
וסבא הסכים בלחש: "נכון." וכתב ב´מטרת התרומה´ ´בית חדש´.
ושאל את סבתא בלחש: "מה אנחנו צריכים למלא ב´התורם הנאצל רב החסד´?"
מקס אייזן לחש לו: "אתם צריכים לכתוב מי התורם היקר והנאצל, האהוב והמורם מעם שתרם את הכסף."
וסבא לחש בחזרה: "נכון, מה השם של כבודו?"
ומקס אייזן אמר (דווקא בקול): "נו..."
סבא ניסה להיזכר: "המממ..."
סבתא נסתה להיזכר: "המממ..."
ויואב אמר: "מה המממ? מקס אייזן! הוא כתב את זה בכל מקום!"
מקס אייזן נראה די מרוצה, וסבא אמר: "נכון!" ומילא ב´התורם הנאצל רב החסד´ - ´מקס אייזן´.
סבתא שאלה: "מי זה הנדיב הידוע מונטיפיורי או רוטשילד, אני תמיד שוכחת."
וסבא אמר: "הברון אדמונד דה רוטשילד כמובן!"
ומקס אייזן אמר: "דווקא לא, יש נדיב ידוע חדש..."
וסבא אמר: "כמובן." ורשם ב´הנדיב הידוע´ מקס אייזן´. ושאל: "מה אנחנו אמורים למלא ב´הערות נוספות?"
ומקס אייזן: "אם יש מישהו שאתם רוצים להודות לו על זה שהוא תרם לכם סכום כסף כלשהו, אז זאת ההזדמנות." אחד הדברים שהוא היה גאה בהם היתה הדיפלומטיות המחושבת שלו.
סבא שהעסק כבר התחיל להימאס עליו נתן לסבתא לכתוב במקומו, והיא רשמה: ´תודתנו נתונה מעומק הלב למר מקס אייזן על תרומתו הנדיבה.´ ונתנה את הדף למר אייזן. מר אייזן הלך לאשתו והתלחש איתה, הוא חזר אל השלישייה ואמר: "תנאי אחד יש לתרומה, והוא שלבית החדש שתבנו, תקראו ´בית האושר ע"ש מקס אייזן´. (את השם בחרה אשתי.) תתלו שלט מעל דלת הכניסה באורך של שני מטרים וברוחב של חצי מטר, גודל האותיות צריך להיות שישים אחוז מהשלט. תמונה תשלחו לי בדואר, לכתובת שמופיעה כאן בתוך שמונה חודשים." הוא הושיט לסבא המחאה וכרטיס ביקור. סבתא החוותה קידה והם פנו ללכת, כשהיו בדרכם אל הסירה קרא אחריהם מקס אייזן: "ותזכרו תמיד מי האיש בעל המידות הנאצלות והעושר הבלתי נדלה, הנדיב וארך האפים!"
הם הלכו אל הסירה, הם הרגישו שמה שקרה זה עתה היה לא לגמרי טבעי, אבל הם לא הצליחו להסביר לעצמם את העניין, אז הם התיישבו בסירה והתנהגו כאילו היה הכל כרגיל.

                            *

השמש כבסופו של כל יום - התעייפה. כבר קשה היה לה להיאחז בשמים, והיא החלה שוקעת אל הים המכתים, אשר בין גליו, ספק מתנדנדת ספק מפזזת, פילסה את דרכה הביתה סירת גיבורינו. כשקרני השמש האחרונות כבר הושתקו בידי הגלים הגיעו השלושה לביתם, אל הבקתה שהתעתדה לקבל את השם ´הבית הישן´.

מר וגברת תורניפּ בנו להם בית חדש ויפה, והקפידו לתלות שלט מעל דלת הכניסה כמו שביקש מקס אייזן. מסתבר שבית גדול על שם מקס אייזן, נוח בדיוק כמו בית גדול מתחתיו. שתי הבטחות הדג התקיימו, וכסף כבר לא חסר להם. הם בילו ועודם מבלים את שארית חייהם בשמחה ובשלווה, או מוטב לומר: חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.


אגדה בקתה הומור סאטירה קיטש

© כל הזכויות ליצירה שמורות לי ש ר ו ן
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ סיון ה´תשס"ט  
הגיע הסיפור הזה.
תשואות...
מזל טוב...!!!
ועכשיו ביקורת:
התחלת את הסיפור בצורה נדושה, ההמשך קצת דבילי והסוף יותר מידי קצ'יי לטעמי אבל חוץ מזה הכל סבבה וטוב.
שכויי'ח

shuk
ב´ סיון ה´תשס"ט  
(אמר ארגמון עם חיוך דבילי על הפרצוף)
(טוב נו, זו גם השעה)
(הכל בגלל שהופכים להיות חברים של שוּק)
ב´ סיון ה´תשס"ט  
קיטש מעודן וחביב.
וחוץ מהקיטש יש כאן גם סאטירה טובה, חייכתני.
עֹז

ברוך הבא?
ברוך הבא!
ג´ סיון ה´תשס"ט  
נדיר למצוא במקום שאני נמצאת בו מישהי יושבת מול מחשב ומחייכת חיוך רחב.
זה קרה עכשיו.
ה´ סיון ה´תשס"ט  
שוּק, חשבת פעם להיות מבקר ספרות?
ארגמון, אל תקנא, אתה תמיד יכול לחזור. (ואז אני אדע איך אתה נראה.)
עֹז תודה רבה, באמת.
וניצן, ממש שמחתי. איפה את נמצאת?
ישרון
ה´ סיון ה´תשס"ט  
י"ג סיון ה´תשס"ט  
וק"ו שלשוק דלעיל
י"א תמוז ה´תשס"ט  
נחמד מאוד.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד