בנושא
בכרם
חדשות
 
מציץ מן החרכים / רועי בקיא
בביכורים מאז כ"ה אייר ה´תשס"ט

 

"...הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלנות מציץ מן החרכים"           (שיר השירים ב', ט')

נותן מקום לפיהוק אחרון, מקפיץ את התיק על המדים (ורגע אחר כך משחרר את הכומתה שנתקעה) ופוסע לכניסה הקטנה לתחנה המרכזית. "אז משתלם להתגייס", אני ממלמל בזווית הפה לחייל שלפני, כשאנחנו עוברים בנקודת הביקורת בבדיקת תעודת ה"חוגר" בלבד, וזוכה לחיוך ופרצוף של "כן, בטח". גורר רגלים מעט, נכנס לקיצור דרך מפתיע, עולה במדרגות נעות לרציף המיוחל. שם כבר מחכה, כבכמעט כל שבוע, קו '415' הבלתי נלאה לבית שמש.

מטפס במדרגות של האוטובוס, מגניב חיוך עייף לנהג, עוד פעם "חוגר" עם תמונה של הרב עובדיה (והנה חיוך חזרה מהנהג). מתנדנד במעבר, מוצא ספסל פנוי עם מושב לתיק ומושב בשבילי, נושם עמוק ומתיישב. כמו "בקרוב אצלך" אחרי "מזל טוב" או כוס תה אחרי סעודת שבת, מיד מתחיל המוח לחשוב דברים כמו "שכחתי משהו בבסיס? יש מישהו שאני צריך להתקשר אליו?" טלפון אחד קבוע לצבי ואחד ארעי לשמואל, נשימה נוספת וברך לכיסא ממול, ואז שלב ההרהורים לפני השינה.

נשען אחורה ונזכר בשיחה שבוע שעבר עם גלעד (בלי 'יוד'), דתי  שהוריד את הכיפה והמצוות, "מאמין בא-לוהים" אבל מתקשה לראות את "ההשגחה שלו, שאני מקווה שקיימת". דברנו על אמונה שמחפשים לה ביסוסים על אף שבסיסה בלב, על  נשמה שמרגישה שהיא לא מתרגשת ועל השגחה שרק לעיתים רחוקות משגיחים בה. גם אני, בעצם, רוב הזמן לא מצליח להבחין במבטו של בורא העולם על קנינו, חשבתי לעצמי. היום נשארתי עוד קצת בצבא, ופספסתי נסיעה עם אבשלום מאיר ישירות הביתה. נו טוב, נצליח לישון יותר. מענין, "עופרת יצוקה" נשמע קשוח למרות שזה כינוי לסביבון, וגם...

פותח את העיניים, מזהה שאנחנו בכיכר בתוך העיר (ובעוד כיכר, ובעוד כיכר) ומתעורר לאיטי. משתחל לתוך התיק ויורד בכביש מעל הבית. לידי אדם מבוגר, מנסה בצליעה לחצות את הכביש עם צידנית קטנה בעלת שתי ידיות (?!). פנים של "תעזרו לי אבל אני מתבייש לדבר" פוגשות מבט "תרגיש בנוח לבקש, אח שלי". בסוף, כמובן, שאלתי אותו אם הוא צריך עזרה, או משהו.

"מכונית", פותח האיש,  בגמגום עם מבטא. "מכונית... תקוע... לילה... אורות...", המשיך, "לדחוף... לא טוב... מנוע... חשמל חדש", סיים במאמץ. "אה, נגמר לך המצבר?" שמחים שנינו על ההבנה, מחייכים על השמחה הכפולה. ידית לי וידית לו, ומתחילים ללכת. כבד ממש. יום אחד סחבנו מיטות בבסיס (כן, גם מחשבים סחבנו, ונתפסה לי האצבע מהעט) ובמשך רבע שעה כל המשקל (כמעט) היה על הידיים שלי. אז זו אותה  הרגשה, כולל הפסים האדומים על היד והשאלה בראש של למה להתגייס - והוא עוד התכוון לסחוב הכל לבד...

אנחנו הולכים, ומאי דיבור (גם כבד ביד וגם כבד פה...) אני מתחיל לחשוב.  היה לי טרמפ, הייתי נוסע עליו, הייתי מגיע הביתה מוקדם וסבבה והכל. אבל בשביל האיש היה פחות -  ומישהו מלמעלה דואג גם לו.

---.

"יופי", אמר לי רועי, חבר טוב מהצבא, "באמת חכמה גדולה - הרי הכל ענין של הסתכלות". חושב קצת לעצמי. באמת, בשבילי זה היה ברור ההשגחה מול העיניים, אבל להסביר כסתם, למה לא? חושב קצת יותר, ומבין. ראיתי - והייתי חלק.



הגיגים השגחה נסיעה צבא

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרועי בקיא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד