בנושא
בכרם
חדשות
 
הידד במעלה / אמיר מויאל
בביכורים מאז ח´ אייר ה´תשס"ט

 

בקורס הפופולארי "כיצד נהפוך לאדם מעצבן" שנוסד ע"י פרופסור חיים מַצִיקְלִי, עוברים התלמידים בין היתר קורס מפורט ומקצועי אילו משפטים ומעשים ירגיזו את הסובבים אותך. בחתונה למשל, כך מלמד ד"ר מציקלי, רצוי לגשת לאחות הגדולה שטרם נישאה וללחוש בחיוך אווילי  אגב קריצה - "בקרוב אצלך". אם נזדמן לך לראות ילד קטן ששיניו נשרו, ממליץ המומחה לשאול אותו איפה העכבר שאכל לו את השיניים ובאותה הזדמנות לגנוב לו את האף, אף ששום ילד לא מאמין לזה. והכי חשוב, כאשר אתה רואה את חברך משכבר הימים, בתקופה שבין סוף הצבא ליציאה לפנסיה לשאול אותו ברצינות תהומית: "מה אתה הולך לעשות בשנה הבאה?"

גם בין מכריי נמנים בעלי תואר שני, וטוענים לדוקטורט בתחום. לרוב אני עונה להם שבשנה הבאה אני מתכוון לעבוד וללמוד, כלומר לעבוד על כולם שאני לומד. אולם בעת האחרונה מסתמן כי אני בהחלט הולך ללמוד בשנה הבאה, זאת כמובן בתנאי שאתקבל. בהתחלה חשבתי ללמוד פסיכולוגיה ("מה תעשה עם זה??" דברי הימים לד"ר מציקלי, י"א, כ"ג)  שקלתי ללמוד סוציולוגיה ("בן בין בנות! בן בין בנות!" -ירוחם מציקלי, בנו בן התשע של ד"ר מציקלי בהפסקת עשר, ממ"ד כוכב יאיר) ואפילו הרהבתי עוז והעליתי בדעתי להיות מורה בישראל, אבל שבועיים של הוראה בכיתה של בנות כיתה ג'-"הרב, שרה עושה לי פרצופים", "הרב, סיוון הבטיחה לי שהיא תלך איתי אחר כך לבריכה ובסוף היא הולכת עם עדי","הרב, הקלמר שלה נמצא בשטח השולחן שלי" גרמו לי לשקול שנית את הנושא. החלטתי לחזור לחלום בחרות ישן וללמוד תסריטאות. ומה ציוני יותר מללמוד קולנוע ב"מעלה"? (אני אישית יכול לחשוב על כמה דברים- ייבוש ביצות, חומה ומגדל וביל"ו)

עת הגיע היום הפתוח, יצאתי את הבית אל עבר הטרמפיאדה, כשבידי שלט "ירושלים", מספר אנשים שחלפו עם רכבם על פניי הסתכלו עליי ועל השלט ופלטו אגב נחרת בוז: "לא תערים עלינו חביבי, כאן זה עוד קרני שומרון, אף אחד לא יאמין לך שכאן זה ירושלים!" חבל שהם לא ראו כמה נהגים עצרו לידי, שמו כיפה ותחבו פתקים בין כתלי הטרמפיאדה. אחרי כמה דקות של המתנה ופתקים, עצר טרמפ שהצביע על השלט שלי וסימן לי לעלות. אין ספק כי מי שמצביע משפיע. התיישבתי מאחור, והתחלנו את נסיעתנו אל עבר עיר הקודש. לפתע צלצל המכשיר הנייד של הנהג, והוא התחיל לדבר עברית במבטא צרפתי כבד שהפך מהר מאוד לצרפתית במבטא עברי כבד. אם כך, חשבתי לעצמי בסיפוק גשש בלשי, הוא בוודאי נוסע לגבעה הצרפתית. אינני גזען חלילה, אבל גם לוּ לנהג היה מבטא רוסי הייתי משער כי הוא נוסע למגרש הרוסים, ואם היושב מאחורי ההגה היה חייל, ודאי יעדו היה גבעת התחמושת. כיוון שהשעה עוד הייתה מוקדמת לא היה אכפת לי לאיזה חלק של עיר הבירה נוסע הטרמפ, העיקר שנגיע. אחרי עשר דקות של נסיעה, שמתי לב שאני לא מרגיש את אצבעות ידי השמאלית. וגם לא את האצבעות הימניות. רוח פרצים קרה נכנסה דרך החלונות הפתוחים אל פנים הרכב במהירות של מאה קמ"ש, והקפיאה את פנים הרכב. לכל הרוחות. הרגשתי שעמוד השדרה שלי הופך למקל ארטיק האף שלי למסטיק, וצורתי משתנה אט אט לארטיק קוף. בדמיוני כבר ראיתי איך בהגיענו לירושלים יוציאו אותי מן הרכב כשעל פניי קפואה הבעת אימה, גופי נטול יכולת תזוזה וילד קטן שיעבור ינקום את נקמת הילדים וייקח לי את האף, אבל באמת ייקח לי את האף כי כבר הרבה זמן שהוא לא אכל מסטיק. רציתי לשאול את הנהג אם אפשר לסגור את החלון כיוון שממש קר לי ואני מפחד לקפוא, אבל לא  ידעתי איך אומרים "את" בצרפתית.

הגענו לירושלים והפשרתי את עצמי החוצה, תוך שאני מודה לנהג ("מרסי!") ומגלה שהוא סתם זייף את המבטא כיוון שהיינו בקריית משה ולא בגבעה הצרפתית. לקחתי את האוטובוס שמוביל אל עבר מעלה, והגעתי בדיוק לסיום ההרצאה הראשונה. שמח וטוב לב התיישבתי בשורה האחורית, לקיים מה שנאמר "כל הקוּלים מאחורה".

את צאצאו של ד"ר מציקלי זיהיתי מיד יושב שתי שורות לפניי. אבל בניגוד לסבו, הוא שינה את שם משפחתו למַצִיקְלֵכֻּלָּם. ידו הייתה מונפת באוויר בהתלהבות לשאול שאלה. עוד רגע וידו נפרקת מן הרצון לשאול. "כן" אמרה המנהלת מחשש לבריאותו. "שמי אהרון, ואני רוצה לדעת האם התסריטאי מקבל יותר כסף מהבמאי", המנהלת התחמקה באלגנטיות, אבל זה לא מנע ממנו להרים את ידו השנייה בתנופה אדירה לשאלה נוספת. "אהרון, נכון? כן..." "שמי אהרון, ואני רוצה לדעת האם ערוץ שתיים משלם הרבה כסף על סדרה שהוא קונה מהתסריטאי" המנהלת השיבה לו כגמולו אבל גם זה לא סיפק אותו. המרצה השני כבר נכנס לחדר. עודד. בוגר מצליח של בית הספר שמכר סדרה לערוץ שתיים. המנהלת ניסתה להציג את עודד, אבל אהרון שוב הניף את ידו לשאלה. ואני תוהה חצי בקול -עודד אמר להרים ידיים? "כן אהרון" אמרה המנהלת בייאוש "שמי אהרון, ואני רוצה לדעת האם הבמאי יכול להיות גם שחקן בסדרה שהוא מפיק". את התשובה של עודד כבר שמעתי בערפול, רציתי לחזור להיות ארטיק קוף, מוקף בשלגונים קפואים שלא נוקפים אצבע ואין להם שום שאלות. המנהלת יצאה מהכיתה ונשארנו עם עודד. במשך כמעט חצי שעה הייתה לי נחת, כיוון שהוא הקרין פרק מהסדרה שהוא יצר. בזווית העין ראיתי את ידו הימנית של "שמי אהרון" נעה בעצבנות על מסעד הכיסא. כשהסתיים הפרק נדלק האור, ונדלק אהרון. הופּ! היד שלו באוויר. יש לו שאלה. גם לי יש שאלה. למה? במה חטאנו? כמה צדקו חכמינו כאשר פסקו בדיני השומרים, כי השואל חייב בנזק. "שמי אהרון" מציג את עצמו המקשה "ואני רוצה לדעת כמה כסף מקבל השחקן הראשי" "זה היה בהתנדבות" השיב עודד. "לא שאלתי איפה זה היה" כך אהרון, "שאלתי כמה כסף הוא קיבל. בשקלים". רחש ותזוזות הורגשו בקהל. הסבלנות החלה לפקוע. "ברשותכם אמשיך" אמר עודד, אבל זרועו הקפיצית של אהרון הקדימה אותו. למה הוא מרים את הידיים אם לא אמרו לפני כן "הרצל אמר"? תהיתי כבר כמעט בקול, מצטער כי אהרון הוא נכדו של ד"ר מציקלי ולא של טרומפלדור. "שמי אהרון" עיניי כבר התרשתו בנימים אדומים "ואני רוצה לדעת האם התקציב של הסרט הגיע מערוץ שתיים או מקרנות זרות?" האם זהו הגיהינום? התייפחתי, האם האש והכבשן, הקלשונים והקרניים הם פרי דמיונם של סופרים, אולם בעצם העינוי האמיתי הוא לשבת ליד אנשים ששואלים ושואלים עד כְּלוֹת?

אולי בעצם ארבע הקושיות בליל הסדר הן גם זכר לסבל של אבותינו במצרים? האם כשאהרון היה קטן הוא שר: "שמי אהרון ורציתי לדעת מה נשתנה הלילה מכל הלילות, והאם משה רבנו קיבל כסף מההפקה עבור הסצנה של הסנה הבוער?"

אחרי השאלה השביעית הוציאו את עודד מן החדר באלונקה, כשהוא מפרכס, על פניו בבת צחוק מטורף, עיניו פתוחות לרווחה והוא ממלמל: "שמי אהרון, יש לי שאלה", "שמי אהרון, יש לי שאלה". אהרון הרים את היד ושאל את הפרמדיקים: "שמי אהרון ואני רוצה לדעת, האם אתם לוקחים אותו לבית החולים? האם הוא ישרוד? שמי אהרון ואני רוצה לדעת- האם תתנו לו מורפיום? האם תעשו לו ניתוח בהרדמה מלאה?". רומח וכידון מחודד שעשו את דרכם מכיוון הספסל האחורי אל עבר הכיסא של אהרון בישרו את נס המרד. הוא התחיל לברוח בצעקות "למה?" אולם כל יושבי האולם כבר היו אחריו, צועקים כאינדיאניים, מרוחים בצבעי מלחמה וזורקים עליו חניתות. הוא מיהר לאוטובוס ונס על נפשו. ויהי בנסוע אהרון, חזרנו כולנו אל הכיתה לשמוע את שאר ההרצאות שארגן לנו בית הספר. למותר לציין כי אף אחד לא שאל שאלות בסיום ההרצאות. מבית החולים נמסר כי עודד אמר לשים ידיים על הראש.

יצאתי מהיום הפתוח מהורהר ופגשתי את אהרון מתנשם ומתנשף בכבדות. "שמי אהרון" הוא הציג את עצמו "ורציתי לדעת- : "מה אתה הולך לעשות בשנה הבאה?"



הומור מעלה קולנוע שאלה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאמיר מויאל
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט´ אייר ה´תשס"ט  
זה טוב,
מצאתי את עצמי מגחכת כמה וכמה פעמים, וזה לא קורה לי הרבה מול המחשב.
יש לך יציאות טובות :)
ט´ אייר ה´תשס"ט  
"השואל חייב בנזק".
איזו פאדיחה לחייך מול המחשב כשאני אמורנ להיות באמצע תכנות מגעיל.
י"ד אייר ה´תשס"ט  
שנון ומצחיק. ריבעתי. (מלשון 4, כמובן.), ועברתי על "לא תרביע.."
ז´ תמוז ה´תשס"ט  
אתה שנון מאוד! תמשיך להנעים זמננו!
ל´ שבט ה´תש"ע  
5
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד