בנושא
בכרם
חדשות
 
אבטיחים / אמיר מויאל
בביכורים מאז א´ אייר ה´תשס"ט

"אבטיחים! אבטיחים!" נשמע קולו של הסוחר הממולח בשוק מחנה יהודה, "גברת, בואי תראי איזה אדום, בואי תטעמי איזה מתוק". הסוחר היה מזוקן; שערות ראשו וזקנו היו כמעט לבנים לגמרי, ופניו היו נעימות וטובות. נדמה היה כי הן זורחות. הגברת הסמיקה מהפניה הישירה והמשיכה הלאה בראש מורכן, מקווה שאם תסתלק מהר אולי איש לא יבחין בה. עיניו של הסוחר נדדו בחזרה ממנה אל האנשים שפילסו דרכם אל הדוכנים השונים. שמתי פעמיי אל השוק כדי לקנות מעט ירקות, אולם בדרך עברתי ליד דוכן הדגים הטריים. כל אימת שאני עובר ליד חנות לממכר דגים או בשר וריחם נישא באוויר, ניחוחות ילדות מציפים אותי ומחזירים אותי שנים אחורה, אל הימים בהם הייתי עוזר לאבי באטליז בכפר סבא. ימים של תום ופשטות, קסם ילדות נושן שלא יחזור. הימים שקדמו לפסח ולראש השנה תמיד היו מלאים בעבודה באטליז. מנער ועד זקן, טף ונשים - הגיעו כולם לרכוש בשר לכבוד החג - מי ברגליו ומי בהזמנה טלפונית. שהרי החג מגיע עוד כמה ימים, ומשפחות רבות מארחות כמות נדיבה של אורחים, ושמחתו של החג הרי היא בבשר. ולאור הביקוש הרב, כבר מאז כיתה ג', אני יודע כי חופשת הפסח שלי היא רק בחול המועד. הימים שקדמו לערב החג הוקדשו בלי הרהורים לעבודה עם אבא בחנות, משמונה וחצי בבוקר, ועד השעות המאוחרות של הערב. לסכינים כמובן, אבא לא נתן לי להתקרב, תפקידי היה לארוז את הבשר המוכן לשקיות, ולסייע בהכנת ההזמנות. ריחות הבשר עטפו אותי כל היום ונספגו בתודעתי כדיו כתובה על נייר חדש.

פעמים רבות עבדתי אצל אבי באטליז אולם פעם אחת חקוקה בזיכרוני יותר מכולן. באותו הבוקר ביקשתי מאבי רשות להביא את אופניי החדשים יחד איתנו לחנות, על מנת למלא את זמן ההפסקה שהיה לי ברכיבה בין האטליז לבין בית סבתי שנמצא בקרבת מקום. עת הגיעה שעת הצהריים לקחתי את אופניי ונסעתי אל עבר בית סבתי לאכול צהריים. "אבטיחים! אבטיחים!" נשמע קולו המגאפוני של סוחר שכונתי שעבר עם עגלה לא מקורה, רתומה לסוס מכוסה עיניים. העגלה הייתה עמוסה באבטיחים קטנים וגדולים שהועמסו אחד על השני. סוחר האבטיחים היה לבוש בחולצה משובצת דהויה והיה שזוף מאוד, במכנסיו היו קרעים מטולאים, אותות השמש ניכרו היטב בעורו הכהה. התקתי את עיניי מן העגלה והסוחר ועליתי לאכול אצל סבתי עוף מבושל עם זיתים ולצידו צלחת מלאה באורז - וכבר עברו שנים רבות מאז וטרם טעמתי אורז משובח כשלה. היא התיישבה בכסא סמוך והחלה שואלת על הלימודים, על האחים וגם הזכירה לי את הציור שציירתי בביתה בביקור הקודם, היה זה דיוקן של משה שרת שהעתקתי מן השטר האפור. שיירתי מן הצלחת כמות קטנה של אורז ומעט עוף, כיוון שצלחת נקייה לגמרי גוררת מנה נוספת. הודיתי לסבתי על האוכל הנפלא, ברכתי וירדתי עם האופניים למטה במטרה לחזור לחנות.

את עגלת האבטיחים ראיתי מיד כשירדתי מן המדרגות החשוכות, חונה מטרים ספורים מבית סבתי. סוחר האבטיחים הוריד מעגלתו כמות נכבדת מאוד של אבטיחים והניח אותם על רצפת הבלטות שחלקן היו שקועות בקרקע, אחר הצליף בסוסו המסומא והמשיך הלאה בקריאות "אבטיחים! אבטיחים!" משזעה עגלת הסוחר נגלתה לעיניי דמותו של הקונה. קומתו הייתה כפופה, שיערו וזקנו היו לבנים כמעט לגמרי ופניו היו נעימות וטובות. לפניו נחו על הרצפה כעשרים אבטיחים, חלקם עוד התגלגלו אנה ואנה. מבטי נישא מן הזקן אל האבטיחים ובחזרה אליו ושוב אל האבטיחים. תרתי בעיניי לראות האם יש מישהו שבא לעזור לו, אולם הזקן עמד שם בגפו, בוחן את האבטיחים במבטו. כל כך רציתי לעזור לו, אולם ילדותי שיתקה אותי. נסעתי לאט עם האופניים, ראשי מורכן וסמוק, קיוויתי שיראה אותי ויבקש עזרה - אולם עיניו נדדו מאבטיח לאבטיח. הגעתי לקצה הרחוב ופניתי לאחור במטרה לעשות את המסלול בשנית, שמא הוא לא הבחין בי בראשונה. הפעם שמתי לב על פי מבטו כי הוא ראה אותי אבל לא ביקש את עזרתי. ניצבתי שוב בבניינה של סבתי וכמעט אמרתי נואש, וכבר נתתי פעמי גלגליי אל עבר האטליז. "סליחה," נשמע לפתע קולו הטוב, שאפילו לא ראית את דמותו מעולם, היית יכול לציירה בדמיונך רק מנועם קולו. "אולי תוכל לעזור לי עם האבטיחים, ילד?" לא אמרתי מילה, רק הנדתי בראשי לחיוב. הנחתי את אופניי על הקרקע בזריזות, ומיד ניגשתי אל האבטיחים. כוחות שלא ידעתי שקיימים בי, עזרו לי לסחוב שני אבטיחים יחד. אחד בכל יד. עליתי איתם אל דירתו של הזקן שהייתה בקומה השנייה. הדירה הייתה כמעט ריקה לגמרי. ראיתי מקרר בזווית העין וכיסא בקצה החדר. בוהק הרצפה הנקייה מחפצים בלט מאוד ושיווה לדירה מראה רפאים. הזקן סימן לי להוריד את האבטיחים בכניסה, ומיד ירדתי להביא את השאר. גם בפעמים הבאות לקחתי שניים, אבל רק לאחר מכן, בדרך חזרה אל החנות כשחשבתי על זה - לא הבנתי איך הצלחתי לעשות זאת בדרך הטבע. לאחר שכלו האבטיחים מן הרחוב, ירדתי בשתיקה מטה - לכיוון האופניים שחיכו לי על הרצפה, במטרה להשלים את מסעי אל עבר האטליז. "תודה רבה ילד," הוא אמר כשירד מן הדירה חזרה לרחוב. זה היה המשפט הראשון שהוא הוציא מאז התחלנו להעלות את האבטיחים. ומיד הוסיף - "בוא ואברך אותך". התקרבתי אליו במבוכה והוא הניח את שתי כפות ידיו על ראשי. "מה שמך?" "אמיר," השבתי. ברכה שקטה ומוחשית יצאה מבין שפתותיו. הרגשתי כמין רוח נעימה, המלטפת אותי כל עת ששפתותיו מלמלו את הברכה וכשהוא פסק, נפסקה גם הרוח והוא השיב את ידיו וחייך. נדמה היה כי פניו זורחות. נפרדתי ממנו במנוד ראש ושבתי אל האופניים מהורהר. הזקן בינתיים נעלם אל דירתו. דיוושתי את דרכי אל החנות כדי לספר לאבא. הוא היה עסוק עם הלקוחות, ורק לאחר כמה דקות התפנה אליי ואמר שלא גר בשכונה אף אחד שדומה לזקן שתיארתי. ניסיתי להיזכר איפה הייתה הדירה שלו אבל פתאום לא הצלחתי להיזכר. דיו כתובה על נייר מחוק. גם את שמו או שם משפחתו אינני יודע - שום שלט לא היה קבוע על דלת דירתו הריקה מן רהיטים ואדם. במשך כמה שנים לאחר מכן עברתי את אותה הדרך מהאטליז לבית סבתי, מקווה ולא מקווה לראות את אותו זקן. אולי אראה שוב את אותו סוחר ה...

"אבטיחים! אבטיחים!" החזירו אותי צעקותיו של הסוחר אל שוק מחנה יהודה. כמה זמן בכלל עבר מאז שעצרתי ליד חנות הדגים. מישהו ממהר נתקע בי מהצד וביקש סליחה חטופה. לקחתי שאיפה נוספת מהריח המשכר של השוק ונשמתי אותה עמוק. הבטתי שוב בדמותו של הסוחר. הוא היה עסוק בשיחה עם אחד הלקוחות, כשיד ימינו מונחת על הכתף השמאלית של הלקוח. עיניו היו טובות, שערות זקנו וראשו כמעט לבנות לגמרי ונדמה היה כי פניו זורחים. הסתכלתי בדמותו ומבטו נפגש במבטי. הוא קרץ בעיניו כממתיק סוד ואני הבנתי כי באותו יום ראיתי - את אליהו הנביא.



אבטיחים זיכרון ילדות כפר סבא

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאמיר מויאל
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ אייר ה´תשס"ט  
אני אוהב את הסגנון שלך, נקי, עברי ולא מנסה להתעגנן את עלילת הסיפור אהבתי פחות (למרות התגית "כפר סבא"). המון רקע (מעולה) אבל לא מספיק סיפור, לטעמי.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד