בנושא
בכרם
חדשות
 
החוב / gili peri
בביכורים מאז כ"ה ניסן ה´תשס"ט

ג'ונסון הביט על הנוף מהחלון הרחב ברכבת. מישורים פרושים, כפרים ונהרות חלפו על פניו במהירות מסחררת. הרכבת שעטה על המסילות המפותלות, המקרבות אותו דקה אחר דקה למטרה הנכספת. שש עשרה שנה הוא ממתין ומחכה והנה עכשיו, הגיע הזמן. הוא גירד את זקנו המדובלל, הציץ בשעונו המוזהב הצצה חטופה, וליטף את מזוודתו שנחה בבטחה על ברכיו. סוף סוף, הרכבת נעצרה בתחנה בשריקה צורמת, הדלת נפתחה. ג'ונסון חבש את מגבעתו המיושנת שהאפילה על חציים העליון של פניו, הוא אחז במזוודה ויצא בזריזות לרחובה של עיר. הוא יודע בדיוק איפה היא נמצאת. הכל מתוכנן בקפידה. ג'ונסון חייך, הציפייה ארוכה אבל משתלמת, והנה היא מגיעה אל קיצה. והוא יודע. הוא יודע הכל.

אליס הצמידה את אפה בחשש לחלון המאובק. מכונית נעצרה סמוך לבית. הדלת נפתחה ויצא מתוכה גבר מזוקן, חבוש מגבעת ונושא מזוודה בידו. מי האיש הזה? הרהרה אליס, ותוך כדי צלצול הפעמון התלבטה אם לפתוח לו, היא צריכה להיזהר עכשיו. במיוחד כאשר עתידה תלוי לו על בלימה. היא צריכה להיזהר. "רק רגע!" קראה והחליטה שהיא תיקח את הסיכון. היא רצה אל הדלת, סובבה את המנעול ומשכה את הידית. הדלת נפתחה והזר עמד מולה. אליס הבחינה ממבט ראשון- הייתה לו עמידה שמעידה על ביטחון עצמי. המגבעת שחבש נראתה מיושנת והאפילה באופן מסתורי על חציים העליון של פניו. הוא לבש מעיל ארוך וכהה ונשא מזוודה גדולה בידו השמאלית. "אליס ווייז?" שאל הזר בטון רציני ומדאיג. "זו אני," ענתה בהיסוס, מצפה לגרוע מכל. חיוך של הקלה התפשט בפניו של הגבר. "דניאל ג'ונסון." אמר ולחץ את ידה. "אבל עדיף שתקראי לי ג'ונסון." "נעים מאוד," אמרה בנימוס.

"ובכן, מה אוכל לעזור לך ג'ונסון?" ג'ונסון בחן אותה מכף רגל ועד ראש באופן שגרם לאליס להסמיק. "אני זוכר אותך בעודך קטנה..." שתיקה ארוכה, מביכה. אליס החליטה להזמין את הזר להיכנס פנימה. ג'ונסון נענה להצעה וסגר מאחוריו את הדלת. הוא סרק את סביבתו בעניין רב. הבית היה מזוויע. קורי עכביש כיסו את הקירות, כיסאות ישנים וספות מרופטות, ארגזים רבים הסתירו את הרצפה המלוכלכת. "את בטוחה שכאן את גרה?" "אני מתנצלת," אמרה בעלת הבית והתיישבה על אחת הספות. ג'ונסון התיישב מולה. "אני בדיוק עוברת. לפני כמה ימים אבי נפטר, ומחר אני כבר לא אהיה פה." "אני מצטער." אמר ג'ונסון והתכוון לשני חלקי התשובה. "שמעתי על פטירתו של אביך, וזוהי הסיבה שבעצם שבאתי אליך." "הכרת את אבי." אמרה אליס ברצינות. "אכן." הנהן. "באתי לפרוע את החוב." השיב ג'ונסון בלחישה.

הוא הוריד את מגבעתו וחשף פנים מסתוריות, זקן מדובלל, ועיניים ירוקות עמוקות. ג'ונסון הניח את המזוודה לצידו והחל לספר. גדלתי בשכונת העוני המסוכנת ביותר בעיר. אימי הסתלקה חמש שנים אחרי לידתי. היא טבעה בבריכה המקומית והחליטה להפוך אותי ואת אחי הגדול ליתומים. אבא היה שבור. הוא נזרק מהעבודה ומצבנו הכלכלי הדרדר מיום ליום. היה לו מנהג משונה- הוא פשוט אהב להכות אותנו בלי די. אני לא הבנתי מדוע, אבל אחי הגדול ממני בשש שנים הסביר לי שהוא פשוט כועס על אמא שהיא עזבה אותו, ולכן הוא מוציא את הכל עלינו. יש אנשים שלא יוכלו להשתנות. הוא תמיד אמר לי. בחלוף הימים, כמעט שלא נותר לנו מה לאכול. אבא לא מצא שום עבודה. הוא התחיל למכור דברים בבית תמורת פרוסות לחם. כך גדלנו לבד, בלי אף חבר, בלי השכלה, בלי מזון, בלי אמא ועם הרבה מכות של אבא. מתי שמתחשק לו. אבל כשהגעתי לגיל עשר, אבא החל ללמד אותנו לגנוב. הוא אמר שזוהי ההכנסה הכי טובה והכי הגונה בימינו. בחברה כזאת שהעשירים מכריזים שלא אכפת להם מהעניים, וטוענים ש 'רק החזק שורד', אנחנו היינו מתנהלים על פי הקודים שלהם. בדיוק כך. ואז הרחובות ידעו היטב מי באמת השורד. אתה חזק? אז תשמור על החפצים שלך. שמור עליהם היטב.

התחלנו עם גניבות קטנות. פירות מהדוכן, כיכר לחם מהמאפיה, ולאט לאט עליתי ברמה. זה המשיך בארנקים, תיקים ומזוודות עמוסות כסף של העשירים. זה היה כסף קל. לאט לאט, ככל שנכנסתי יותר לעולם הפשע, גיליתי שהרחובות שורצים בגנבים כמוני. אך הגניבות החלו להתגבר יותר ויותר. בתים ננעלו, תריסים הוגפו, המשטרה הייתה חסרת אונים, ואנחנו- החזקים, שרדנו. מאז התחלנו לאכול, ואבא הפסיק להכות. גיליתי לתומי שיש לי כישרון רב בגניבה והונאה, ידעתי להציג היטב, לברוח מהמשטרה ולפרוץ מנעולים, וכעבור שנתיים הפכתי לגנב הצעיר הכי טוב והכי מוכשר ברחוב.

אבל לצד עובדות אלה היו גם חסרונות. באחד הלילות פרצה משפחת פשע מתחרה לביתנו. הם הרגו את אבא ואת אחי בעודם מנסים להתגונן, אמנם נפגעתי בירך, אך ניצלתי את כישורי להימלט. מאותו רגע היה לי ברור שגם משפחות הפשע וגם המשטרה בעקבותיי. חמקתי פגוע ומדמם מביתי, רצתי מהר ככל שיכולתי עד שבאחת הסמטאות איבדתי את הכרתי. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי לתדהמתי חבוש, ומוטל במיטתו של האיש העשיר בעיר. ריצ'רד ווייז," "אבא." מלמלה אליס. "אבא שלך היה אחד מאנשי העסקים הבכירים במדינה. שכבתי במיטתו של מיליונר." "הכרת אותו?" "ודאי. כל הגנבים בעיר ידעו מי זה רי'צרד ווייז. הוא היה 'הלקוח המועדף' על כולם."

"מה הוא רצה ממך?" שאלה בתו של המיליונר. "הוא הציע לי עסקה. כזאת שאי אפשר לסרב לה. הוא הציע לי הגנה וחסות מפני המשטרה ומשפחות הפשע, משכורת ודירה מכובדת מאוד, ובקיצור- לשקם את החיים העלובים שלי." "ובתמורה ל?" "בתמורה לייעוצי והגנתי על הנכסים שלו מפני משפחות הפשע הגדולות. כמו שאמרתי, אביך היה ידוע כעשיר שסבל מהגניבות יותר מכולם. הוא ניסה להתמגן בכל דרך אך מעולם לא הצליח לגמרי. זה פשוט שבר אותו. ואני, ודאי שהכרתי את כל המשפחות האלה. הכרתי את כל הטכניקות המתוחכמות שלהן . בהתחלה חשדתי. חששתי שהוא מנסה לסחוט ולהסגיר אותי למשטרה. אבל כהוכחה לאמיתות דבריו הוא נתן לי במתנה את השעון שלו, זה שאני עונד עכשיו, ששוויו מוערך כעשרת אלפים דולר." אליס הביטה בשעון המוזהב שעל ידו של ג'ונסון. "הוא היה מדבר עליו הרבה. אני מניחה שהיה זה חפץ הקרוב לליבו." ג'ונסון חייך חיוך מסתורי. "הוא אמר לי- 'אל תעז לאבד או למכור אותו, הוא הוכחה לבריתנו ושווה הרבה יותר ממחירו הנקוב בשוק או ממה שאתה מעז לדמיין." "כך הוא נראה." מלמלה אליס. "ולאחר שהסכמתי לבטוח בו," הוסיף ג'ונסון. "ביצענו את העסקה, והוא החל לשקם את חיי."

"מעולם לא שמעתי על הסיפור הזה." אמרה בעלת הבית. "יש להניח שאביך בצניעותו העדיף לשמור אותו בסוד." חייך ג'ונסון וכיחכח בגרונו. "אשמח להמשיך, אך במחילה ממך, האם יש לך משהו חם לשתות? הגרון שלי כבר נסדק." "הו, אני מצטערת!" התנצלה בעלת הבית. "אני כזו טיפשה. ודאי, דניאל ג'ונסון. סיפורך ריתק אותי עד ששכחתי את נימוסיי. תמתין כאן ברשותך. אני אפלס את דרכי בין הארגזים, הקפה ארוז למעלה." היא קמה בזריזות ועלתה לקומה העליונה. "כפית אחת סוכר!" צעק לה ג'ונסון בעליזות. אליס דחפה את הארגזים והחפצים שהפריעו לדרכה בקומה השנייה. אי אפשר למצוא שום דבר בבלגן הזה, חשבה לעצמה, אבל חשה שגל של אושר מציף אותה. היום הכל יסתיים ומחר יתחיל מחדש. היא תרד לעיר ותשלם את מיליוני הדולרים שהאחוזה עולה, ועוד יישארו לה מיליונים רבים, את כל הונו של אביה עליו השלום- שיאפשרו לה לחיות ברמת חיים לא פחות טובה ממנו, ולא יהיה חסר לה כלום לעולם.

אליס חזרה למטה עם מגש ועליו שני ספלים מהבילים וכמה עוגיות חמאה. היא מצאה את ג'ונסון יושב מחויך בצורה מוזרה, נינוח על כורסתו באותו מצב שבו עזבה אותו לפני כן. "תודה לך גברתי," אמר ג'ונסון. הוא קירב את הקפה לפיו ולגם שתי לגימות. "הקפה מצוין!" הוסיף. "מאז הברית, שיניתי את חיי. בעזרתו של אביך המיליונר ריצ'רד ווייז שיניתי את שמי וזהותי ובכך ניצלתי הן מזרועות המשטרה והן מזרועות משפחות הפשע. חשפתי לאביך את כל סודותיהן וחולשותיהן, ועד מהרה הרחובות התנקו מפשיעה. ריצ'רד ווייז היה יכול לשלשל בשקט עוד כמה מיליונים לכיסו ואני התגוררתי בוילה מהודרת מחוץ לעיר, מוגן וחסין מכל פגע." ג'ונסון הסיר מידו את שעון הזהב.

"הגעתי לכאן, שש עשרה שנה אחרי, בכדי להוקיר תודה לאביך הדגול שאיננו יותר בין החיים. וכיוון שכך, אין לנו יותר צורך בברית שעליה חתמנו מלכתחילה, ברצוני להחזיר את המתנה לבעליה המקוריים." ובאומרו זאת הגיש לאליס את השעון היקר. "אני... אני לא מסוגלת לקבל את זה ג'ונסון... " גמגמה במבוכה. לסיום המדהים הזה היא לא ציפתה. "זה שלך! שלכם! שמור אותו אצלך כזיכרון ילדות..." ג'ונסון היה אדיש ובטוח בעצמו. "זה שלך." הדגיש. "היה זה זיכרון ילדות שליווה אותי שנים רבות, מאז שקיבלתי אותו על מיטתו של אביך ועד היום. עכשיו אבן גדולה נגולה מליבי. לשם כך נסעתי את כל הנסיעה הארוכה הזו. אין לי צורך בברית יותר, ומלבד זאת, אני בטוח שזה הדבר הנכון שצריך לעשות." אליס נטלה את השעון בהססנות אך בהתרגשות, והניחה אותו על השולחן בעיניים רוטטות. "זוהי סגירת מעגל." לחשה, תולה את עיניה בחפץ המוזהב. באותו רגע נשמעה צפירה של רכב מחוץ לבית. "המונית שלי." אמר ג'ונסון וסיים את הקפה שבספלו בלגימה אחת. "אלווה אותך לדלת," הציעה אליס.

ג'ונסון הרים את המזוודה בכבדות, חבש את מגבעתו ששוב האפילה על פניו והתקדם לעבר הדלת. ג'ונסון נעצר לפתע והסתובב לעבר אליס. "עוד דבר אחד, רציתי לומר וחשוב שתדעי. עוד לא השלמנו את כל הסיפור." עיניו החשוכות הצטמקו ופניו עטו סבר רציני יותר. "כך, חייתי שש שנים. בשלווה ורוגע. בטוח בווילה שלי ובנכסי המוגנים. אך לא סיפרתי לך שיום אחד, כשאביך החליט שהוא חסין לגמרי ממשפחות הפשע, הוא זרק אותי ברגע אחד מביתי ונטל ממני את כל נכסי. את שמי וזהותי החדשה שהוא בעצמו יצר. הוא הסגיר אותי בעורמה למשטרה ולקח ממני הכל. השאיר אותי עירום, יותר מאיך שמצא אותי אז." אליס החווירה ונאלמה דום, היא רצתה לומר משהו אך היא לא ידעה מה. "הוא רצה למגר את הגנב האחרון ברחובות, אליס."

"אבל... השתנית!" לחשה בעלת הבית. גבותיו של ג'ונסון הצטמצמו ושיוו לו מראה מאיים. "יש אנשים שלא יוכלו להשתנות. זוכרת את זה אליס. זה מה שאחי לימד אותי, וכך אביך סבר. הוא הפר את הברית. הוא הפר אותה לחלוטין, אליס." בתו של המיליונר חשה כאב הולם בקרבה. ג'ונסון המשיך. הוא דיבר בשקט אך בבירור. מבליט כל הברה והברה. "ברחתי מהמשטרה, והתרחקתי מהעיר. חייתי בנדודי שש עשרה שנים, ולאט לאט הצלחתי להשתקם. לפני כמה ימים שמעתי שאביך נפטר, וממש לפני כן הוא הספיק לסגור את כל החברה שלו והוריש לך את כל הונו." "אני ביתו היחידה, הוא רצה שאני אחיה ברמת חיים גבוהה כשלו." אמרה אליס. "לא נראה שאני מיליונרית, אני יודעת. הכסף נמצא במקום מוגן. מחר אני מתחילה את חיי החדשים. מחר אני מתרחקת מכאן ועוברת לגור בווילה יוקרתית."

ג'ונסון שתק ובחן אותה, כאילו מחפש עליה את התשובה לשאלה המתבקשת, היכן נמצא כל הונו של אביה. "אני אלך עכשיו," אמר לבסוף ג'ונסון והחל לפסוע בשביל המוביל למוניתו. "היה נעים להכיר, אליס." אליס רצתה לומר כל כך הרבה דברים. שהיא מצטערת, שהיא לא מבינה, שהיא תציע לו עזרה. אך לא הצליחה להוציא דבר מפיה, ופשוט עמדה כאובה על מפתן הדלת. מתבוננת בג'ונסון טורק את דלת המונית ובחריקה צורמת נוסע לדרכו ומתרחק מחייה. אליס נכנסה חזרה לביתה וסגרה את הדלת. השעון המוזהב נצץ על השולחן. זיכרון לסיפור התמוה שכרגע היא שמעה. עדות לברית שנשברה בצורה מזעזעת. היא הרימה אותו ובחנה אותו מכל כיוון. הוא נעשה מזהב טהור. אליס מעולם לא ראתה שעון כזה. לפתע משכו את עיניה חריטות משונות וזעירות על גבו של השעון. היא רצה מהר, נטלה זכוכית מגדלת משופשפת, והתבוננה על החריטות מבעד לזכוכית. הן נראו מוזרות למדי. שורה של רצף מספרים ואותיות בלא סדר הגיוני. אליס חשה צמרמורת מתפשטת בכל גופה. ברגליים כושלות ולב פועם היא ניגשה לתמונה קטנה מאחורי הספה שעליה ישב מקודם ג'ונסון. היא שלפה אותה מהמסמר עליה הייתה תלויה, וחששותיה לרוע מזלה התאמתו. היא פלטה זעקת שבר אומללה למראה הכספת הערומה, מכל הונה, מעתידה, מחלומותיה, מתקוותיה. אליס קרסה על הרצפה ביגון ובכי. ורק כתובת ירוקה התנוססה על הדופן הפנימית בגאון- "יש אנשים שלא יוכלו להשתנות."

נהג המונית לעס סיגריה בפיו והציץ במראה על האיש עם המגבעת והזקן המדובלל. "לאן תרצה להגיע, אדון ריצ'רד?" "לנמל-התעופה." לחש האיש מאחור, מגבעתו מאפילה על חציים העליון של פניו. הנהג צקצק בלשונו ופלט טבעת עשן מגרונו. "אינך נראה כאחד שערוך לטיסה לחוץ לארץ. אם תסלח לי." "אל תדאג," חייך ריצ'רד. טופח על המזוודה הכבדה שנחה על ברכיו. "הכל כאן ,ידידי. הכל כאן."


גנב זיכרון ילדות כסף מתח סיפור קצר

© כל הזכויות ליצירה שמורות לgili peri
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ט ניסן ה´תשס"ט  
לא מבינה בפרוזה, אבל בעיני זה סיפור טוב, נהניתי מאד מהטוויסט.

שא ברכה.
י"ח תמוז ה´תשע"א  
אהבתי את הטוויסט, לגמרי. אם כי אולי היה כדאי למצוא שם אחר, כי עוד לפני היצירה הזאת פורסמה יצירה אחרת באותו שם...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד