בנושא
בכרם
חדשות
 
משלוח מנות לאילה:) / גמדענק4
בביכורים מאז א´ אדר ה´תשס"ט

‎התבודדות.


"מנחם יש טיול של הסניף ביום שני, אתה מגיע?"

"לא נראה לי"

מנחם היה טיפוס שקט, הוא לא אהב המוֹניוּת, זה היה מלחיץ אותו. הוא היה בן יחיד, מה שלא הפריע לו להישאר חופשים שלמים בבית. את ימי הלימודים העביר בישיבה תיכונית במסגרת פנימייה. הוריו לא היו בעניינים יותר מדי, הם עבדו עד שעות אחר הצהריים וגם כאשר היו מגיעים הביתה, העייפות הייתה מנצחת אותם. מנחם אף פעם לא התלונן על חוסר יחס מההורים. הוא אהב שקט.

היו לו חברים, הוא לא היה סנוב, אבל הוא לא היה מהדומיננטיים בכיתתו. אחד מהחברים שלו היה משה, 'משה השרוך' קראו לו בכיתה. הוא היה גבוה מכל שאר חברי הכיתה.

משה היה טיפוס יותר בולט, ולא רק בגלל גובהו, הוא היה ברסלבר צעיר. תמיד היה 'מקשר את עצמו לרבי נחמן' ומוחא כפיים בתפילות. מנחם אהב את ה'שריטה' הזאת אצל משה, הוא אפילו למד ממנו הרבה על התבודדויות. זה משך אותו. האינטימיות שבינו לבין בורא עולם, נראתה בעיניו כמו קסם. "מה אתה עושה שעה שלימה בשדות?" שאל פעם את משה. "מה אתה מדבר? הלוואי היו לי שלושים שעות ביום! כמה דברים יש לי לספר לאבא הטוב, ולהתייעץ איתו" "מה זאת אומרת 'להתייעץ'?! זה לא שהוא מחזיר לך פתק בסוף השעה!" "פתק לא, אבל פיתק'ה כן!" צחק משה. "מאד היה קשה לי לרדת אליך תלמידי היקר..." פיזם לעצמו משה, את השיר המוכר של עדי רן. "תנסה פעם מנחם, לא תתחרט! אין שום חרטה בעולם כלל!". "כן, כן, מה שתגיד" השיב מנחם.

מנחם לא הראה את זה כלפיי חוץ, אבל הוא ממש קינא במשה. 'איך העיניים שלו תמיד נוצצות אחרי השעה הזאת' חשב. 'כמה טוהר יש בפניו'.

כשהוריו של מנחם החליטו לשלוח אותו לפנימייה, הוא לא הראה התנגדות. 'זה ייתן קצת שקט מההורים' חשב, 'כמה רע זה כבר יכול להיות?'.

עם הזמן, השהייה בפנימייה יצרה לחצים על מנחם. להיות בחדר עם ארבעה חברים ולחלוק איתם ביחד את השקט המבורך, לא היה נראה לו כיף במיוחד. הוא הרגיש שהסביבה לוחצת עליו לעמוד בזמנים ולהיכנע למסגרת, מה שחסם את ה'עצמיות' העצלנית שמנחם סיגל לעצמו. היה לו מזל שלפחות פעם בשבוע, הוא ומשה היו מדלגים על שיעור אחד או סדר ערב ויוצאים לטייל באזור. זה היה הזמן הכי אהוב על מנחם. הייתה לו אפשרות לספר למשה את כל הלחצים שיש עליו.

"תגיד משה", אמר מנחם, "אתה לא מרגיש לפעמים שאתה נחנק ממחשבות?" "האמת שלא" השיב משה "כשאני מרגיש קצת לחץ, אני משחרר אותו בשדות. הלחץ שלי הוא כמו כלב חמוד שרק רוצה לצאת לטיול בשדות, אחרי שעה הוא חוזר רגוע יותר" חייך משה. "אתה פשוט עומד בשדה ומדבר? בקול?!" תמה מנחם "תראה, כשהתחלתי עם זה, זה היה בלחש, אבל אחרי שאתה מתרגל זה נעשה כל כך נעים שכבר לא אכפת לך אם מישהו שומע. מבחינתי זה רק אני ואבא'לה".

'כמה שאני מעריץ אותו' חשב מנחם. "מנחם, אתה שומע?" נכנס משה למחשבותיו "אה? מה? לא מצטער, חשבתי על משהו, מה אמרת?" "שאלתי אם אתה מוכן לנסות?" "מה התבודדות? אממ.. אתה יודע מה? למה לא, אף אחד עוד לא מת מזה, נכון?" "האמת," שינה פתאום משה את הבעתו "דוד שלי פעם מת מזה, אבל זה עבר לו" משה החזיר את החיוך שלו. "משוגע! הלחצת אותי!" צעק מנחם. "תירגע אחי, אין שום לחץ בעולם כלל!"

אחרי שקבעו שעה להיפגש, התפצלו מנחם ומשה. כל אחד לצד השני של השדה, כך הם לא ישמעו ולא יראו אחד את השני. "פשוט תזרום עם זה, תספר לו כמו שסיפרת לי" זרק משה רגע לפני שנעלם בתוך השדה.

מנחם מצא פינה נוחה ושקטה ונעמד. צמרמורת פתאומית עטפה אותו. 'מה אתה עושה? אל תהיה פתאום שרוך ארוך וטיפש כמו משה' בקע כל פנימי מתוכו. 'בחייך, תחזור לפנימייה, לפני שמישהו יראה אותך!' התעקש. "לא!" התמרד לפתע מנחם. "נמאס לי! נמאס לי לחיות לפי מה שהאחרים יגידו!" הקול הפנימי של מנחם נעלם לפתע. משה הרגיש מוזר פתאום. הדממה שסבבה אותו העיקה במקצת. לראשונה בחייו מנחם הרגיש שיש לו 'עודף שקט'. משהו דחף אותו לסיים את השקט הזה. "א.. אבא" דממה. רק מנחם שמע את זה.

"אבא" הפעם זה היה יותר בביטחון. "אבא!!!" צעק מנחם. הוא הרגיש הקלה מסוימת אחרי הצעקה, זה עשה לו טוב. "אבאאאא! אבאאאא!!" הדחף התחזק בתוכו. סוף סוף יש פורקן לכל השקט שמנחם אגר בעצמו כל השנים האלה. "אבא, איפה היית עד עכשיו? איפה היית?" עיניו של מנחם התחילו להעלות לחות. "איפה היית? איפה הייתי אני? ואיפה אני עכשיו? אני לא רוצה שקט ממך! אני רוצה שקט מכולם חוץ ממך! ממך אני רוצה יחס! בלי סוף יחס! אני רוצה שתהיה לידי כשרע לי וכשעצוב לי! שתתפוס אותי כשאני מחליק ונופל! אני רוצה שתהיה קצת יותר אבא שלי! נכון שעד עכשיו התנהגתי יותר כמו בן חורג, אבל אני אשתדל להיות יותר בן שלך, בן שלך מלך!" מנחם לא ידע מאיפה השטף הזה הגיע, הוא ירה טילים של משפטים. נפתחו האוצרות ומנחם כמה היו עטוף בדמעות. מנחם דיבר ודיבר והזמן עף!. הוא הרגיש שהוא צריך לכפר על כל הזמן הזה שהיה נתק ביניהם, ולא אכפת לו אם כבר עברה השעה שהוא קבע עם משה. משה שקצת דאג למנחם החליט להתקדם לעברו. 'אולי משהו קרה לו? אולי חטפו אותו או שהוא נפצע'.הוא התקדם לכיוונו ופתאום שמע בכי. "מנחם? זה אתה? אתה בסדר?" אחר כך חשב לעצמו איזו שאלה גרועה. הבכי התחזק עם צעדיו של משה. "מנחם! מה קורה שם?" מנחם כמעט ולא שמע אותו, הוא היה עסוק מדי. הוא היה עסוק בלהשלים את הזמן החסר עם אביו.

משה כבר היה קרוב אליו, מספיק קרוב בשביל לראות ששום דבר לא קרה לו. הוא החליט להישאר עוד כמה רגעים לידו. הוא צפה בחבר שלו, 'השקט והמופנם' שופך דמעות כמו מים. הלב של משה התחמם למראה חברו הבוכה. 'לא יאומן' אמר לעצמו, 'חבל שלא התעקשתי על זה מזמן. אבא'לה, שיחקת אותה!'. חיוך רחב תפס את מקומו על פניו של משה. יש לו שותף עכשיו, הוא כבר לא המשוגע היחיד שמדבר 'לעצמו'.

הערב הסתיים לו. משה התייאש מלחכות למנחם וחזר בגפו לפנימייה. כשהחבר'ה שאלו איפה מנחם, הוא ענה בחיוך: "הוא עם אבא, יש להם דיבור צפוף".

***

מנחם השתנה, הוא נהיה טיפוס חייכני וקופצני. הוא אהב להיות מוקף חברים, הוא שיגע אותם ש'יחזקו קשרים עם אבא שבשמיים'. החבר'ה לא אמרו דבר על השינוי הפתאומי שחל במנחם, ם שמחו. הם העדיפו מנחם שמדבר ומתעניין, על פני מנחם השתקן. גם אם לפעמים הוא היה נודניק. ללא ספק, השינוי היה לטובה.



ישועות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לגמדענק4
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ אדר ה´תשס"ט  
זה מישהו שממש ממש צריך להכיר אותי בלי יותר מידי.
פשוט, לא זה בכלל לא פשוט.
וזה כל כך זה.
כל כך.
כל מילה כאן.

ובחלק הזה:"עיניו של מנחם התחילו להעלות לחות". מיותר לציין שהייתי שם ממש.

מי שזה לא יהיה.גמד מיוחד.

תודה. עמוקה. תודה שצורחת בשקט.
הלוואי ואלמד משו מזה.
כל כך התרגשתי. נגעת בי כמו זרם מים שוטף.

כל הישועות:)
אילה.
ב´ אדר ה´תשס"ט  
סתאאאאאאם!!!!!!!1
כתוב יפה,
אבל לא מדבר אלי.......
P:
ה´ אדר ה´תשס"ט  
אחחח...
איזה גמד מצויין, ומדוייק.
אין מתאים יותר לאילה מהסיפור הזה.
נהדר!

אילולית, זכית!
ה´ אדר ה´תשס"ט  
משוכנעת שזה רגוע בלחץ.
עד שמישהו יקפוץ וינסה למשוך חוטים למקומות אחרים.
זה רגוע!!!!


כל הישועות:)
תודה גמד(מה?! במשחק! גמד במשחק!:)).

אילה.
ט"ו אדר ה´תשס"ט  
אבל במקרה הנ"ל, אני הגמד. :)
ישועות:) בצרורות!

ט"ז אדר ה´תשס"ט  
אילה-איזה כיף לך! איזה משלוח יפה!! זכית!!

אוקי, לגבי הסיפור..
אהבתי. אורי, יש לך את זה בפרוזה..תנסה לכתוב עוד סיפורים, זה יפה.

הסוף...הפריע לי שכ"כ מהר הוא השתנה, בבום..זה כמעט בלתי אפשרי לדעתי ככה..נכון שדיבור עם אבא, וקשר טוב באמת עם ה'-התבודדות יכול לעשות שמחה בלב וכו' אבל עד לכזאת קיצוניות?

וגם, עוד נקודה שפתאום עולה לי,
ת'כלס, היה למנחם הזה טוב עם השקט שלו, עם מה שהוא-לא?!
אז למה רצה כ"כ להשתנות?? והיו לו חברים...הוא לא היה כזה נורא..
אז שישתנה, סבבה, שיהיה לא שקט-קיצוני...
בסיפור אתה אומר שוואלה, לא טוב להיות כזה, וצריך להשתנות..וטוב, זה הציק לי.
כי גם אנשים שכל היום צועקים, הם לא שפויים והם אנשים ת'כלס לפעמים ממש ממש מעצבנים..

צריך ת'אמצע, והמנחם הזה או שקט-כאפות או רועש-כאפות..יש מבין?!

אבל סה"כ, סיפור יפה!! באמת, עובדה שגרם לי ככה לחשוב על זה..והכתיבה שלך איכותית וזורמת עם סלנג בדיוק כמו שצריך..

"דוד שלי פעם מת מזה, אבל זה עבר לו" משה החזיר את החיוך שלו. "משוגע! הלחצת אותי!" צעק מנחם. "תירגע אחי, אין שום לחץ בעולם כלל!"-חייכתני! חמוד מנחם הזה..חחח..

5.

נהניתי לקרוא!!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד