לפעמים אני חושב על החתונה שלנו.

כמה יפה היא תהיה.

נעשה אותה בחצר בית כפרי, כמו שיינפלד המשוגע של שָלֵו וסמויז הנאמן של טולקין.

בדיוק מכוון יהיו בה מאה מוזמנים, מניין מניינים. קרובי בשר ונפש מדרגה ראשונה.

הם יתבקשו לא להביא מתנות וכסף אלא שירים שנכתבו בשבילנו.
(את תעקמי את האף כשאתיר להם לכתוב בחרוזים)

חסרונותייך יימחו באותו היום. גם אני אשיל עשרה קילוגרמים.

נתלבש בבגדים פשוטים ויפים. אולי אפילו נכין אותם בעצמנו אחד לשניה.

וכשיגיע הרגע המיוחל ואגיד לך: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", אלחש באוזנך:

ולא כהקדש, אלא כקדש קדשים. את המצווה שלי, גם כשאכפור בכל.

אנחנו צוות, וגם אני מקודש לך.(אני מקווה)

לפעמים אני חושב על הפגישה הראשונה שלנו.

כמה מקרית היא תהיה.

יפול לך פרי משקית של סופר ואני  ארים אותו בלי להסתכל בעינייך הלילכיות.

אמלמל איזו שנינות("נפלת כפרי בשל לידיי"). חיוך.

תפלטי תודה ותמשיכי ללכת.

אחר כך אצעק על עצמי: איזה מטומטם! פספסתי, פספסתי את האחת...

ולא אניח לעצמי; כל יום אעמוד באותו המקום, אצפה לשובך.

ואת לא באה.

אומר לעצמי שאת סתם אורחת ממקום אחר, שאת לא אמיתית.

אמשיך לעמוד שם יום-יום, שעה-שעה.

אעקוב אחרי כל מישהי עם שקיות סופר ונעלי אולסטאר(ביום השלישי נזכרתי שנעלת כאלו).

וכשבאת, לא יכולתי להתאפק.

רצתי אלייך ואמרתי:

סליחהמההשעהמאיזהסניףאתאוהבתאתדריםאודניאלזמיראנירוצהשנהיה
יחדבבקשהתאהביאותיאףאחדלאאהבאותיכברהרבהזמןאנילבדאניאשבור
אתכוליבשבילךרקתנילי        
הזדמנות.

ממרומך תביטי בי-ספק מבועתת, ספק משועשעת, ותהנהני.

בדירתך השקטה נדבר ללא מילים ואז את תגידי:

"אגב, אני כְּלִילה, ואתה?"

אני? אני חסר. מגמגם. נוטה על מטה.

לפעמים אני חושב עלייך.

כמה אני את תהיי. רק הפוך.

כל מה שלא הייתי יכול להכיל, כל מה שלא הצלחתי להיות,

הכל יהיה כלול בך.

ניסיון חיי את תהיי.

אין לי קווי מתאר חיצוניים, אני גם לא בררן במצבי, אבל את חייבת להיות.

לא אכפת לי כמה זמן לפני שנולדנו בת קול צווחה את שמותינו.

אכפת לי האם.

ואולי קריעת הים היא נחלתי ולא את?

אולי נגזר עלי להיות כשמי?
מנודה אישה, מנודה ילדים,

עבד אלוהים.

אני חייב לשנות את השם.

לפעמים אני חושב על השם.

כמה הוא צוחק בשמיים, כשאני חוזר ואומר לעצמי:

"לא בשמיים היא! היא ירדה לארץ ואני יכול למצוא אותה..."

הוא פשוט נקרע מצחוק...

כי הוא שומר אותך קרוב-קרוב אליו ומתענג על שלמותך.

הוא שואל את דעתו האם עלתה בפניו כך, והיא עונה לו שלא.

אז הוא מחזק לפיתתו בך, ומכפיל את השמירה.

שלושה ימים אני כבר מתאפק. ההר לא יכול להיראות גבוה יותר.

ברגע של טירוף אני עולה מעלה, נלחם עם המלאכים המונעים אותי מכסא הכבוד.

אני מגיע.

תן לי להיות איתה.

לא.

תן לי לראות אותה.

לא.

רק שתדבר אליי.

לא.

רק שתגע בי.

לא.

רק שתחשוב עליי.

לא, אבל קח משהו אחר במקום.

חוזר מבויש, עם לוחות אבן-קרים,כבדים ומעיקים.

מה אני עושה?! אני חייב לחזור לשם!

ברגע של טירוף זורק את הלוחות, הם מתנפצים. לא אכפת לי.

רץ למעלה.

איפה היא?!

היתה לך הזדמנות ופספסת, בויתורך שילחת אותה.

לאן? למתי? תגלה לי!

שתוק! כך עלתה במחשבה לפניי,

לפעמים.