בנושא
בכרם
חדשות
 
עיגולים שחורים / אממ
בביכורים מאז י"ט טבת ה´תשס"ט

 

"דה, דה," מלמלה רוני. אלו היו המילים הראשונות שהגתה, והיא בהחלט גאה בהן. היי, הנה חפץ מוזר, מה זה? שני גלילים שחורים מחוברים... ויש גם עדשות כאלה, עגולות, מזכוכית. מעניין מה יש כאן.


רוני ניסתה להחזיק את החפץ בידיה הקטנות, תוך כדי ריור נמרץ. היא שמה לב שיש גם שרשרת, כך שתוכל לענוד את החפץ על הצואר, והדבר לא יפול. היא הסתכלה מבעד לגלילים, ופלטה צרחה. למזלה, אמא היתה עסוקה, ואף אחד לא נפנה אליה. היא החליטה להסיט את החפץ הצידה, בתקווה שלא יהיו עוד ג'וקים בבית. היא כיוונה את החפץ לחלון, שהיה בדיוק מול החלון של השכנים.


רוני הסתכלה. היתה שם ילדה. הילדה ישבה לבדה, בחדר החשוך. הילדה היתה כולה מקומטת לגוש אחד בפינה. פתאום היא קמה, לקחה דף ועט, ובהתקף מפחיד התחילה לכתוב.


שלום, יקרים.


אני לא יודעת אל מי לפנות - אמא יקרה? אבא יקר? חברות יקרות? משפחה יקרה? מורות יקרות? כולכם יקרים לי, ואני כל כך מצטערת. אבל אני לא יכולה יותר לחיות ככה.


אני יודעת שזאת אשמתי. מה חשבתי אז? האמת היא, שלא ממש חשבתי. ועכשיו אני סובלת...


ובגלל שאני האשמה היחידה, אני צריכה לפתור את זה. אבל אין איך! הדרך היחידה היא, פשוט, לא להיות. כי כשהבעיה נעלמת, באופן מסויים היא גם נפתרת.


אני זוכרת את זה במדויק. את הגועל שחשתי. את הצורך העז להקיא. אני זוכרת איך הגוף שלי בער. את האימה, את הפחד. איך רעדתי... בסך הכל, מה עשיתי? כלום. תפסתי טרמפים. סתם! רציתי להיות טיפה הרפתקנית, לא היתה לי סיבה.


אני יודעת שמכאן הייתי, בלי שום דרך להסוות, מטומטמת. למה אני עולה על טרמפ עם גבר אחד? למה אני מדברת איתו, זורמת? ולמה אני לא מסוגלת לסרב?


נזלו מהעיניים של הילדה מים. רוני שאלה את עצמה למה, אך לא הוטרדה מכם יותר מידי, והמשיכה בצפיה.


התחנה היתה ריקה. הרוח מידי פעם הציקה לי, בילגנה את שיערי הפזור. עמדתי, ידי שלופה. למשך כמה דקות ארוכות התנועה בכביש לא הבחינה בקיומי. חשבתי לחזור בי. פתאום ראיתי דייהטסו סיריון ירוקה - אני חושבת שפשוט לא מייצרים כאלה בצבעים סטנדרטיים - מאותתת לכיווני. חייכתי.


אך היא פנתה, ועשתה פרסה. העולם אף פעם לא נראה היה לי מייאש בכזאת רמה.


עוד מכונית אותתה. מאזדה כסופה, ישנה.


חייכתי, אך לא בהתלהבות. רשמי העבר ניכרו בי. המאזדה עצרה לידי: "לאן את צריכה?"


עניתי, שואלת: "לאן אתה מגיע?"


"אממ..." הוא גמגם. "תראי, אני יכול לעצור לך בצומת, וזה יקדם אותך. בסדר?"


"כמובן! תודה רבה." עליתי, מושכת בחוזקה את תיקי השמנמן.


"את חגורה?"


"כבר. הנה..."


השיחה ביננו זרמה. דיברנו על השם שלי, אמונה. הסברתי לו את פשר המילה.


"כלומר, את מאמינה באלוהים?"


"אתה, מאמין?" היקשתי. 


"תראי, זה עניין מסובך." עיניו התכולות עומעמו והיו לאפורות. "פעם, חשבתי שלמאמינים יש הרבה יותר סיפוק בחיים, ו - "


"זה נכון!" התחלתי להרצות לו בלהט של גיל ההתבגרות. "יש לך סיבה לחיות, ויש לך גם מה לחיות. אתה מבין, כשיש לך תורה..."


דיברנו על מקום המגורים שלי. "תמיד רציתי לגור במושב... יש בזה משהו קוסם."


"אתה עדיין יכול!"


"אני? אני כבר לא בגיל שלך. בת כמה את?"


וכך, השיחה התפתחה. פתאום הוא שאל: "עשית את זה?"


"את מה?" אז, התמימות שלי עוד לא נסדקה.


הוא הסביר ברגישות. הרגשתי אסירת תודה על עדינותו. "זה לא מסוכן," המה. "אני חושב שיש בזה כיף." התלבטתי לגבי רצוני לעשות את מה שהוא תיאר. היתה לי הרגשה רעה. "ואת חייבת לי..."


בשלב הזה כבר רציתי להפסיק, אך הוא לא נתן לי. הוא התקרב אליי, מגרגר. נגעלתי. הוא אחז בכתפיי. ניסיתי להשתחרר, והוא הידק את אחיזתו.


קשה לי לספר, אבל אני צריכה, צריכה. שתדעו. שתבינו אותי.


הוא ביקש ממני להוריד לו את החולצה. אמרתי שאני לא רוצה ואם אפשר כבר לגמור עם זה. הוא הסתכל עליי במבט קשה, זועם. הורדתי. פתחתי שלושה כפתורים, ומשכתי את החולצה מעל ראשו.


ואז הוא הוריד לי. ניסיתי להתפתל, להדוף אותו. אבל זה לא עזר.


הילדה הפסיקה לכתוב, ורוני צעדה צעד קטן. היא פסעה, חושבת על הילדה. פתאום - בום - נפלה!


"אמא, איי!" צעקה. "אמא... אמא!" אמא רצה אליה, אוחזת טלפון ביד אחת. בידה השניה הרימה את רוני, נישקה אותה במהירות ומלמלה "רונישקה... אוי, כואב לך... אוי, איך אמא מצטערת... רונישקה, מה את מחזיקה? משקפת? חכמה שלי! אני רואה שנרגעת. כבר לא כואב, נכון?!"


רוני הודתה בכך, בינה לבינה, אך נתנה לעצמה להמשיך להנות. אז נזכרה בילדה, שראתה מהחלון, דרך המשקפת. היא ירדה מהברכיים של אמא ואמרה בנחישות "אמא, ביי ביי!" אמא חייכה ויצאה מהחדר. במהירות, רוני הרימה את המשקפת וחזרה לילדה.


אחרי זה, לא רציתי לחזור הביתה כאילו כלום לא קרה. אבל באתי. שמתי את התיק בחדר והתחלתי לפרוק. למזלי, ההורים היו בחתונה של קרוב - יותר נכון רחוק - ואף אחד לא שם לב להתנהגות המשונה, המסוגרת, שלי.


למחרת קמתי. צחצחתי שיניים, מסתכלת במראה על פנים רגילות. אפילו סימני דמעות לא היו! העיגולים השחורים שתמיד יש לי מסביב גדלו ומאז לא קטנו מעולם. הסימן היחיד שהסגיר אותי הוא שריטה קטנה באמצא הגב. שמתי כמה פלסטרים, וזה יעבור.


אך לאמיתו של דבר, כלום לא יעבור. אני כבר לא אמונה לוינשטיין הרגילה. אמא, כשאת חיבקת אותי, לא הבנת למה אני הודפת אותך. אמרתי לך שזה סתם מצב רוח מוזר, והאמנת בקושי.


באולפנה, ניסיתי לתת כיף לחברה, ולעזור לחברה לקום. אבל לא יכולתי. נרתעתי.


אני מרגישה את כולם מתרחקים ממני, בורחים מהצחנה. אתם מבינים? אני כבר לא יכולה לקיים את יעודי בעולם. הגוף שלי עכשיו טמא, מגעיל, דוחה. הרסו אותו! הרסתי אותי.


ואני כבר לא יכולה יותר. אני מאחלת לכם המשך חיים טובים. היו שלום.


הילדה קמה מהריצפה, מסדרת קלושות את החצאית. רוני הרימה את הטיטול שהחליק, לאות הזדהות. הילדה הסתכלה שוב על הדף.


תודה על הכל!


"מוזר לי, מוזר לי," רוני אמרה את צמד המילים שאמא לימדה אותה אתמול, כשהילדה עמדה, מביטה אל הדף, וממלמלת, "לא, צריך עוד משהו." הילדה כתבה בעמידה.


אוהבת מאוד, אמונה.


"הנה, זה מספיק." אמרה הילדה. רוני נאנחה בסיפוק, אך הפסיקה משראתה את הילדה חוזרת אל הדף. היא שירבטה עוד מילה אחת.


ומצטערת.


הילדה עמדה בתנוחה מסוכנת ליד החלון. רוני הביטה בסקרנות, תוהה מה יקרה. "רונישקה!" היא שמעה את אמא מתקרבת. "בואי, סבתא שואלת מה המידת נעליים שלך."


"אמא - מא - מא," ענתה רוני, עסוקה עם המשקפת. אמא נכנסה ולקחה את רוני בשתי ידיה. הן הלכו לסלון.


רוני קלטה בזוית עינה תנועה בכיוון החלון, ומשהו נפל.


נשמעה צרחה, מהדהדת, חותכת.



אונס

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאממ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ו טבת ה´תשס"ט  
סליחה על הכותרת , אבל זה פשוט מה שיצא לי... הסיפור עצמו כתוב יפה, אבל הקטע שבו היא מתארת את זה, פשוט זוועתי! מצטערת על התגובה החריפה ...
כ"ו טבת ה´תשס"ט  
זה קצת לא ברור.
והאם הילדה בבית שלה או שרוני רואה אותה בחוץ?
או שהיא נמצאת איתה בחוץ?
בקיצר ממש לא הבנתי.

חוץ מזה סיפור מצויין.
כ"ו טבת ה´תשס"ט  
סיפור מרתק. כן, זו הגדרה משונה לסיפור שכזה.
זווית הראיה מרתקת, וחדשנית. בד"כ נושאים קשים, ובמיוחד אונס, מסופרים מנקודת המבט של דמות שכבר אינה תמימה, ופה בחרת דווקא בדמות התמימה ביותר שישנה. אני מוצאת שזה הולם ומעצים את אובדן התמימות של אמונה.
יפה הבעת את העיוורון של הסביבה, ע"י האם שבאה למקום שוב ושוב ולא רואה דבר.

כמה הערות קטנות, ברשותך:
בתחילת הסיפור ציינת ש"דה דה" הן המילים הראשונות של רוני, ואחר כך היא פתאום כבר אומרת דברים כמו "מוזר לי" ו"אמא". זה קצת מוזר לי...
החיבור עם המכתב של אמונה לא מספיק מלוטש לענ"ד. אנחנו רואים את הכל מנקודת מבטה של רוני, והיא הרי אינה מבינה ואינה קוראת. מצד שני, זה חיבור טוב והניגודיות העצומה בין השתיים רק מדגישה את אכזריות האונס כמו גם את אימת ההתאבדות.

זו מציאות כה נוראה, ויומיומית להחריד.
יישר כוחך להביעה כך.

|חיוך קטן ופרח|
כ"ז טבת ה´תשס"ט  
כמו שכתבו לפני, קצת לא ברור השילוב בין 2 הקטעים אבל כתבת את זה ברגישות רבה ובהחלט זיעזת אותי..
חזק!

אז עכשיו אני אמורה לא לתפוס טרמפים?
כ"ט טבת ה´תשס"ט  
מה קורה אהובתי? אני עדין מחכה להזמנה במסראישי למועד הדייט..סתאאם..

-
קודם כל, איזה כיף שהקשבת להערות שלי בסדנא! ושינית על פיהם!

-

הסיפור מעולה, כ"כ משופר ממה שקראתי בסדנא, מדהים איך שינית אותו! איך שכנסת את רוני, ככה שרואה את אמונה מתאבדת, חזק בעיני.

הייתי בטוחה שהיא לא תתאבד, ואהבתי את זה שאת לא מנסה לייפות את האמת, שלא פתאום עשית בה ניצוץ של תקווה. כי מה לעשות, יש גם מקרים כאלה בעולם...
(אני אישית פעם כתבתי סיפור על התאבדות, וברגע האחרון פחדתי להמית אותה..הוספתי לה תקווה) בעיני זה טוב. למרות שזה יותר קשה והופך את הסיפור ללא קל.
(וגם, במחשבה שנייה, אולי זה יכול להשפיע רע על מישהי שעברה את זה וקוראת את הסיפור הזה. אבל...טוב, יכול להיות הרבה מקרים שבהם הכתיבה שלנו, שלי שלך תשפיע רע וזה לא קשור עכשיו..)

את כותבת טוב ותיארת מעולה את הרגשות שלה. אני עדין חושבת שמשו קצת חסר, קצת אבל.

אני מצטרפת להערות פה שלא ברור אם רוני תינוקת-תינוקת או לא..אבל לא נורא..אפשר לשנות את זה במהירות..

"נזלו מהעיניים של הילדה מים."-אהבתי את המשפט הזה, הוא כ"כ תמים. מחשבה של ילדים, לקרוא לדמעות מיים..חמודים ותמימים שהם.

הצורת מכתב גאונית, לגמרי!

בקיצור, אממ אחלה סיפור! את כותבת טוב!! סיפור מצמרר חד ולצערנו הרב גם אמיתי.

--> שבטח לא יצא חיבוק פה..בעע..

-תהילה-

ו...תהילה, ברור שלהמשיך...אבל בזהירות, וכן, לא לעלות לבד לטרמפ עם גבר..

כ"ט טבת ה´תשס"ט  
יצא פה האייקון של החיבוק!? *מופתע* פעם ראשונה נראה לי שיוצא לי..
כ"ט טבת ה´תשס"ט  
תודה רבה רבה על כל הפירגון. אוהבת! מצטערת על כל מי שזעזעתי...

תהילה - כמובן שלתפוס טרמפים! אלא מה?! אבל בזהירות...

ת ה י ל ה - אופסי, תה י לה [עדיין דורשת הסבר!] - תודה תודה על הכל ו בחזרה...

כמה הבהרות:
רוני רואה את הילדה מהחלון דרך המשקפת.
רוני היא תינוקת בת איזה שנתיים והיא גאה על המילים הראשונות שלה - שנאמרו מזמן, אך *עדיין* היא גאה.
ה´ אדר ה´תשע"ב  
וואו! כמה עוצמה יש למילים.. כמה תחושות מתעוררות של משהו מסעיר.. גם משהו שמזכיר משהו דומה על משכתבת.. הילדה הקטנה כל-כך העזרה להכיל והקלה מעט על הסערה שמתחוללת בלב הקורא.. אהבתי את הנקודת מבט הייחודית והמיוחדת בה כתבת את המתחכש. התאהבתי בתינוקת!! (: חשבתי בסוף שקראתי איזה מזל שהיא עוד ילדה קטנה שאולי לא מבינה את מה שקרה.. מזל.
ואני חייבת עוד לומר שמשש האהבתי את התיאור המדוייק שלך על הפעוטה המתוקה! את יוצרת מעולה בעיני! (: שוחפת לכל המקומות כאחד המתוקים והמרים...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד