בנושא
בכרם
חדשות
 
על סף תהום - פרק 8 / א ב י ח י
בביכורים מאז ט"ו כסליו ה´תשס"ט

"אתה לא נורמאלי!" לחשה דֶבּרַה בהלם. עיניה החומות והגדולות התרחבו בחוריהן כשמיששה את השטרות הירוקים והחזירה אותם לשק. "אתה לא נורמאלי," חזרה שוב והתיישבה על הספה הגדולה.

ריצ'ארד גיחך והעביר יד בשערו הרך והקופצני. "תיארתי לעצמי שזאת תהיה התגובה שלך, אחות קטנה. אבל תחשבי על זה רגע; נוכל עכשיו לקנות לעצמנו את כל מה שאבא לא מסכים לקנות לנו, יש לנו עכשיו כסף משלנו!"

"זה באמת מרגש אותי שאתה מוכן להתחלק איתי בכסף הזה," קטעה דֶבּרַה בשקט, "אבל אני לא מסכימה בשום פנים ואופן להשתמש בכסף גנוב." והיא הושיטה לו את השק בנחישות.

"בחייך, דֶבִּי," ריצ'ארד הניח את השק על הרצפה, "יש פה עשרת אלפים דולר - "

" - גנובים!" התרגזה דברה ונענעה בראשה, "קשה לי להאמין שאתה נהפך לעבריין כל כך בקלות, ריצ'! לא מתאים לך."

"אחותי הקטנה נותנת לי מוסר," מלמל ריצ'ארד כלא מאמין.

דברה קמה על רגליה בכעס, "שלוש שנים! שלוש שנים של הפרש, ריצ'! אני כבר בת 12!"

"נוגע ללב."

"אז תפסיק כבר לחשוב את עצמך ולהדגיש כל הזמן את העובדה שאתה מעליי! כי אולי בגיל שלך אתה עוקף אותי, אבל בבגרות - ממש לא!" והיא התיישבה בנחישות, משלבת ידיים בתקיפות.

ריצ'ארד התקרב אליה ברכות. "טוב, צודקת. סליחה, אחותי. לא הייתי צריך לגנוב ככה."

דברה שתקה וסירבה להסתכל עליו.

"עכשיו את כועסת," אמר-שאל ריצ'ארד. "תגידי לי מה אני יכול לעשות כדי לפצות אותך?"

"תחזיר ת'כסף," ירתה דברה, "אפילו בעילום שם, פשוט תשאיר אותו שם. ותיקח גם את מה שיש אצל החבר המופרע הזה שלך ששדד איתך."

"חיים?!" גיחך ריצ'ארד, "אני המופרע מבין שנינו."

"אתה באמת רוצה לדבר על זה עכשיו?!" התעצבנה דברה.

"לא, לא, סליחה. בסדר, אני אחזיר את הכסף."

"עכשיו!"

"עכשיו. רק אל תכעסי. הנה, אני אתקשר לחיים." ריצ'ארד הסתובב וצעק לחלל הבית, "אַנטוֹלִי!"

משרת הבית המזדקן דידה לעברו באיטיות. שערו השחור הפרוע היה מטונף ומלוכלך, עיניו שקועות עמוק בפניו המקומטות, ופיו התעקם כלפי מטה במין עווית משונה קבועה של עצב. בידו החזיק מטאטא חבוט ומיושן שאיתו טיאטא את הבית במשך שעות. "קראת לי, אדוני?" שאל המשרת בקול חרישי ועמוק וקד קידה לפני הנער בן החמש-עשרה.

"כן, אַנטוֹלִי. את הטלפון, בבקשה," ציווה ריצ'ארד.

"מיד, אדוני." המשרת ששמו אנטולי גרר את רגליו בכבדות לעבר מכשיר הטלפון. הוא תפס אותו בידיים רועדות וחזר לכיוון ריצ'ארד.

"יותר מהר!" איבד ריצ'ארד את סבלנותו. ובדיוק כשהטלפון הגיע סוף סוף לידיו של ריצ'ארד, הוא צלצל. אנטולי בהה באוויר, מותש.

"לְמה אתה מחכה?! תענה!" התרגז ריצ'ארד.

"הוֹ," נאנח אנטולי. הוא הרים את שפופרת הטלפון. "בית משפחת בּוֹסְטוֹן שלום, מדבר אנטולי." הוא האזין כמה שניות לקול המבוהל שבקע מן המכשיר. "כן, מיד." אנטולי כיסה את הפומית בידו והרים את קולו, "אדון בוסטון! טלפון בשבילך!"

"אני מיד עונה!" נשמע קולו של אדון צ'ארלס בוסטון מחדרו. הטלפון הורם מהחדר, ואנטולי ניתק.

"צ'ארלס בוסטון מדבר," פתח האדון את השיחה.

"שלום לך," נשמע קול רועד של אישה, "אני לא בדיוק יודעת אם אתה מכיר אותי; זו חווה שוורץ, אמא של חיים - החבר של ריצ'ארד."

"הו, ודאי. חיים שוורץ."

"כן. אני נורא מצטערת על ההפרעה בשעה הזאת, פשוט זה די דחוף..." חווה בלעה את רוקה וקיוותה לטוב, "רק רציתי לדעת אם חיים נמצא אצלכם."

"אה, אין בעיה בכלל! מיד אברר זאת." צ'ארלס חייך וקם לרגע מערימת המסמכים והניירות המשרדיים שמילאה את שולחנו. "ריצ'ארד! חיים שוורץ נמצא כאן?" צעק אדון בוסטון בשאלה.

"לא," השיב ריצ'ארד בנימה מהורהרת, "נפרדתי ממנו לפני שעתיים."

"בסדר," ענה צ'ארלס וחזר לחדרו.

קמט של דאגה הופיע על מצחו של ריצ'ארד.

"מה קרה?" שאלה דברה.

ריצ'ארד התעלם ממנה והרים בזהירות את שפופרת הטלפון, סותם בידו את פומית הדיבור.

"אני מצטער, גברת שוורץ. חיים לא אצלנו," נשמע קולו של אביו.

"הו, בסדר..." נרעדה חווה.

"אפשר אולי לעזור איכשהו?" שאל צ'ארלס. הגברת נשמעה לו מודאגת מאוד.

"תראה, אדון בוסטון... אני באמת לא רוצה להתערב בחינוך שאתה נותן לבן שלך... אבל אני חוששת שהפעם הוא בהחלט עבר את הגבול, לכל הדעות."

"מה קרה?" נדרך צ'ארלס.

ריצ'ארד הצמיד את האפרכסת חזק יותר לאוזנו במתח.

"היום הבן שלי חזר הביתה עם שק כסף בידו. התברר שהוא גנב אותו, בהשפעתו של ריצ'ארד."

"מה?!"

"כן, לדבריו הם נכנסו עם מסיכות לאיזו חנות, וחילקו ביניהם את הכסף חצי-חצי. כלומר שגם הבן שלך השתתף בשוד."

"אני... אני לא יודע מה לומר לך, גברת שוורץ... אני המום..."

"תיארתי לעצמי שאתה לא יודע מכלום."

ריצ'ארד הכה במצחו בחוזקה. 'לא יכולת פשוט לשתוק, חיים?'

"בכל מקרה, אני... התפרצתי עליו כשהוא הגיע הביתה," המשיכה חווה, "והוא פשוט נמלט החוצה. חשבתי שאולי הוא בא אליכם. נראה שלא."

צ'ארלס הניח את אצבעותיו על עיניו, "אני מבטיח להתקשר אלייך ברגע שאשמע משהו."

"תודה רבה," התנשפה חווה, "לילה טוב."

"בשורות טובות," בירך צ'ארלס בהדגשה וניתק.

ריצ'ארד ניתק גם הוא בסלון. הוא ידע שזה אמור להגיע בכל רגע...

"ריצ'אאאאאאארד!!!"

"אני בא, אבא," הוא השיב בקול חלש והחל להתקדם לכיוון חדרו של אביו בראש מורכן. דברה מיהרה בעקבותיו.

"לא קראתי לך, דברה," אמר צ'ארלס בקול אטום, "אני מעוניין לדבר עם ריצ'ארד בארבע עיניים. לכי לישון, חמודה." דברה צייתה בדממה והלכה לחדרה.

בינתיים בסלון, אנטולי המשרת נגע בחוסר-אמון בשטרות הירוקים שבשק. הוא ספר אותם פעמיים, והכניס חצי מהם לכיס נסתר בחגורתו. "מה שהאדון לא יידע," מלמל לעצמו בחיוך, "לא יזיק לאיש."

דפיקות חפוזות נשמעו מהדלת והקפיצו אותו. שתי נקישות איטיות ושלוש מהירות. הנקישה הסודית. הוא רץ אל הדלת בבהלה ופתח אותה.

"אנה..." לחש. הדמות עטוית המעיל שבפתח הורידה את הברדס מראשה. שיער ארוך בגוון כתום-אדמדם פרץ החוצה. חיוך רחב הופיע על פניה של האישה העומדת מולו.

"למה באת לכאן, אנה?" אנטולי נלחץ והעיף מבט לאחוריו אל תוך הבית, "את יודעת שזה מסוכן."

"לא תזמין אותי להיכנס?" שאלה אנה בעניין, "נורא קר כאן בחוץ. הגשם פסק רק לפני כמה דקות."

"מספיק עם ההתגרויות. לא תוכלי לשחק לי במצפון לאורך זמן."

"אני? אני כבר חודשים לא משחקת לך במצפון. מתי ראית אותי בפעם האחרונה, אנטולי?" היא שלחה יד מתוך המעיל ודחפה את אנטולי פנימה. לאחר מכן צעדה בעצמה אל תוך הבית, סוגרת את הדלת אחריה.

"מה את עושה?!" נבהל אנטולי. הוא חזר לדלת הכניסה ופתח אותה בתנופה, מצביע החוצה בנחישות. "צאי מכאן. התוכנית שלך לא הצליחה, וגם לא תצליח לעולם. אמרתי לך את זה לפני שנה, ודעתי לא השתנתה מאז. ו- לכל הרוחות, תפסיקי כבר עם הגיחות האלו לכאן."

"ככה לגרש את אשתך?" אנה צקצקה בלשונה והפנתה לו את גבה, פוסעת יותר לכיוון פנים הבית. "לךָ הרי לא אכפת בכלל. חי בשלווה ובעושר אצל מנהל הבנק האמריקאי. החיים מושלמים. מעולם לא הפריעה לך העובדה שאשתך זרוקה ברחובות בולטימור, מחפשת אוכל בפחים וגונבת פרוטות עלובות מעוברי אורח."

"אל תתחילי להרצות לי שוב על מסכת הסבל והייסורים שלך," נאנח אנטולי וגלגל את עיניו, "את יודעת טוב מאוד שלא הייתה לי כל ברירה. זאת הייתה הצעה משתלמת ביותר, אם לא הייתי לוקח אותה הייתי מוצא את עצמי עכשיו במצבך."

אנה התעלמה ממנו. עיניה טיילו סביב בסקרנות, סורקות את פנים הבית. "כלום לא משנה עכשיו," היא מלמלה בשקט.

" - העבודה הזאת הצילה את החיים שלי," המשיך אנטולי, "לא הייתה לי שום כוונה לפגוע בך ככה."

"כלום לא משנה עכשיו," היא חזרה על דבריה בקול רם יותר.

אנטולי עצם את עיניו בתחינה. "אנה, אני מבקש ממך. הפסיקי לענות אותי. צאי מהבית הזה, עלולים לגלות אותך. לכי מכאן, ומצידי תמשיכי לפנטז להנאתך עם התוכניות ההזויות שלך."

"אתה לא תגרש אותי יותר משום מקום, אנטולי," היא קטעה אותו בביטחון, ניגשה למדף המשקאות, מילאה שתי כוסיות זכוכית ביין אדום והגישה לו כוסית.

"דווקא באתי כדי לבשר לך שתי בשורות טובות מאוד, אבל אם אתה כל כך רוצה שאלך..."

"חדל עם המשחקים," אנטולי צמצם את עיניו והניח את כוס היין על השולחן. הוא שלף מחגורתו שטר של מאה דולר והביא לה אותו. "קחי את זה לבינתיים. בקרוב אביא לך עוד. עד אז, הסתלקי מפה, מיד."

להפתעתו, אנה תפסה בזעם את השטר, קרעה אותו לגזרים קטנים וזרקה אותם עליו.

"מה - ?!"

"אני לא זקוקה יותר לכסף שלך!" צרחה אנה בלהט ורגע אחר כך התעשתה, סידרה את שערה וגמעה לגימה קטנה של יין.

"את לא נורמאלית!" קבע אנטולי בלחישה, לקח את המטאטא מצד החדר והתחיל לטאטא את קרעי השטר.

"אני ממהרת," היא לחשה בחזרה, "ואין לי זמן לשטויות שלך עכשיו."

"פעם היית מתחננת לכסף ממני!"

"לא עוד," אנה הגיבה נחרצות. היא העיפה מבט מהיר בשעון הגדול של הבית ולחשה שוב, "אין לי הרבה זמן..."

"את מוזמנת ללכת!" הוא ענה בלי להרים את מבטו מהרצפה.

"לא, אני חייבת לספר לך הכל..." היא נשמה עמוקות, "אני פשוט אגיד את זה."

הוא נעצר ולא הבין.

"הבשורה הראשונה היא ש... אני בהיריון!"

אנטולי שמט את המטאטא לקרקע בהלם, ושם יד על פיו כדי לא לצעוק באושר.

"באמת?!"

"כן! וזה עוד כלום; הבשורה השנייה היא שלילד הזה יהיו חיים מאושרים. הוא יגדל כמו נסיך, בתוך ארמון, יהיה לו בית חם, הורים אוהבים..." היא תיארה את חלומותיה כפי שראתה אותם בדמיונה.

"את לא ברורה. תפסיקי לדבר בקודים."

אנה חייכה, הרימה את כוסית היין מהשולחן והגישה אותה לאנטולי בשנית.

"ברכותיי. התוכנית 'ההזויה' שלי סוף סוף הצליחה. פַבֶּל דיווח, הארנבים בדרך למלכודת. בקרוב יגיע הזמן להפעיל אותה."

"אני לא מאמין," הוא לחש בתדהמה.

"אף פעם לא האמנת," הטיחה בו אנה בלי רחמים, "אף פעם לא בטחת בי ובתוכנית שלי. אבל כעת היא הצליחה, ובכל זאת אני האמנתי בך ובאתי עד לכאן כדי לצרף אותך לתוכנית, כי אני רואה בך שותף שיכול לקחת בה חלק."

"את בעצם מבקשת ממני לבצע משימה מטורפת," הוא שילב ידיים. "זה חולני. זה לעולם לא יצליח."

"אם תעשה בדיוק מה שאגיד לך לעשות - זה יצליח," הבטיחה אנה. בתזמון מדויק שניהם הרימו יחד כוסית ושתו לרוויה.

דֶבּרַה הקטנה יצאה מחדרה. היא שמעה קולות מהסלון, ורצתה לדעת מה קורה שם. פיה נפער כשהבחינה באנטולי המשרת מדבר ברוסית נרגשת ומהירה עם אישה ג'ינג'ית לא מוכרת. למרות שדֶבּרַה לא הבינה אף מילה, היא תהתה מיהי הגברת המוזרה ומדוע אנטולי כל כך נרגש. האישה הלבושה בשחור הייתה באמצע שטף של דיבור בעיניים נוצצות, כשלפתע עיניה נתקלו בילדה הקטנה שעמדה בקצה הסלון והתבוננה בה בעניין.

אנה קפאה על מקומה באמצע המשפט ולחשה שתי מילים שקטות ברוסית לאנטולי, שהסתובב מיד ונעץ מבט מבוהל בדברה הנבוכה.

שנייה אחת הספיקה לאנטולי בשביל להתעשת.

הוא עבר לאנגלית ושאג על הג'ינג'ית, "צאי מכאן מיד, גברת! לא תקבלי שום דולר! לכי, לכי!"

האישה המבוהלת נמלטה החוצה ואנטולי טרק אחריה את הדלת. "הקבצנים החצופים האלה! אי אפשר לתאר אותם," הוא הסביר לדברה במשיכת כתפיים, "פשוט אנשים בלי גבולות."

דברה שתקה בריכוז ואנטולי מיהר לשנות נושא בחביבות, "מדוע את לא ישנה בחדרך, ילדה? תרצי שאבעיר למענך את האח?"

היא הנידה בראשה לשלילה וחזרה לחדרה. משהו מוזר מתרחש כאן. אנטולי העייף והמגושם דיבר עם איזו קבצנית מהרחוב בהתרגשות כזו, וכשדברה הופיעה, הוא הפך להיות חביב ונחמד כלפיה.

דברה הזדקפה. היה נדמה לה ששמעה את דלת הכניסה נטרקת בעדינות. היא רצה לחלון חדרה והשקיפה החוצה. אנטולי התקדם בשביל היציאה מן הבית, ונתקל באישה הקבצנית שחיכתה לו שם בין הצללים. הם החליפו ביניהם משפט קצר ופרצו מיד בריצה מהירה זה לצד זו, כאילו ממהרים מאוד למקום כלשהו.

רחש מאחורי דברה הקפיץ אותה. ריצ'ארד נכנס לחדר בדממה.

"הֵיי, אחות קטנה," לחש, "אין לך מושג איזו מנה חטפתי מאבא..." הוא חשב לכמה שניות והמשיך, "אבל אבא צודק. זה לא מתאים לי בכלל. החלטתי, ברגע שימצאו כבר את חיים, שנינו נלך לשם ונחזיר את הכסף. אני לא רוצה להיות פושע..."

ריצ'ארד השתתק כשהבחין שאחותו הקטנה לא מקשיבה לו כלל, רק מסתכלת בחלון בהרהור. "קרה משהו?" הוא שאל.

היא לא הגיבה.

"דברה! קרה משהו?"

היא התנערה, "מה - מה? אה, לא, לא קרה כלום..." השיבה בריחוף ונשכבה על מיטתה.

ריצ'ארד לא הבין, אבל נשכב גם הוא לישון ונרדם מיד.

לשניהם לא היה מושג שעל מה שעומד לקרות בתוך פחות משעה עוד ידברו רבות. שניהם לא ידעו, שהלילה הזה לא יישכח שנים לאחר מכן.

המשך יבוא, בעז"ה... 



סיפור בהמשכים על סף תהום

© כל הזכויות ליצירה שמורות לא ב י ח י
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ח כסליו ה´תשס"ט  
תמשיך לפרסם עוד פרקים!
י"ח כסליו ה´תשס"ט  
י"ח כסליו ה´תשס"ט  
שאני קוראת בהמשכים את מה שאתה כותב, אומרת שזה מענין אותי.
וזה מפתיע, כי בדרך כלל ספרות מתח לא מעניינת אותי כלל.

ופתאום שמתי לב לעובדה שלא כתבתי לך זאת - אז הנה:
הסיפור מענין, ובהחלט ניכר שאתה משקיע בכתיבתו.
המשך לכתוב.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד