אפוף שינה הוא היה מטפס במדרגות האבן העולות אל בית המדרש. אמנם זו לא הייתה שעת בוקר מוקדמת, שכן רוב העולם כבר מיהרו לעיסוקם. אך אמש קיננה בו איזו הבנה, איזה דבר מכוער, שלא נתן לו מנוח. מחוג הדקות מאותת כי כבר עומדים הכל בסדר הבוקר.

ניגש אל ארון הספרים כדי להתחבר אל שותפיו לדרך. ראשונים ואחרונים נקבצו אל בין ידיו, עמוסים כל טוב. אלו הצטרפו אל הספרים שכבר חיכו במקומו, ש"ס ורמב"ם וראשונים מועדפים על הסדר. חיבה יתירה הייתה לו למי שהיו קניין כספו, שכן היה יכול לכתוב הערות קטנות בשולי הדפים. שם כותב הריטב"א הפוך, כאן יש לרמב"ן גירסא אחרת. לעתים נדירות היה רושם בקצרה הבנות יוצאות דופן, בשפה סתומה. לעתים קרובות, היה מותח קווים תחת שורות לא שגרתיות בטקסט היבש. כשכתב, לא עלה בדעתו איך ירגיש שיראה זאת בעתיד.

מדי פעם היה ממהר לרכוש עוד כמה כותרים. לעתים ידע כי לא ירבה לעיין בהם אך חשוב כי יהיו על המדף. מי יודע מה יהיה. רק לאחר מעשה, היה מצטער על חסרון הכיס - חסרון שהיה מתמלא לו אט-אט, סדר אחר סדר, שירד לסוף חשיבותם. לעתים היה מבקר בספריה הגדולה, מלאת הדעת. כשאיש לא ראה, בין שני מדפים עמוסים, היה פותח ספר עתיק ושואף מלא ריאותיו את התיישנות הדפים והתייבשות הכתב.

והיו לו החברותות, המפגשים הקבועים והאקראיים. ההזדמנות לפגוש מבט אחר על הסוגיא, הבנה חדשה שלא הייתה לו. המפגשים האלו היו לו מים חיים, גם כשהלימוד היה מנומנם לעתים, יבש לפעמים, מבלי משים - משעמם. מחוגי השעון היו רצים, כאילו מנסים לעצור בעדו את התמשכות החוויה הבין-אישית.

והיו המפגשים האישיים עם רבותיו, הרגשיים יותר ופחות. הישיבה המשותפת במקומם, המקנה ביטחון. הכמעט-לחישות על אוזנם, כדי שלא ישמעו זאת השכנים. הניסיונות הקורעים כדי לפתוח בעדם את עולמו. היו מבטים שנצרבו בתודעתו ואמירות שנחקקו על ליבו. אבל זה היה מזמן. כל כך מזמן, שלפעמים הוא תוהה אם אכן היו דברים מעולם, או שמא הוא ממציא לעצמו, ביודעין או שלא ביודעין, היסטוריה ישיבתית מפוארת - שיהיה מה לספר לילדים.

"היי, אתה איתי?", העירה אותו פנינה, המזכירה האישית. "ניר בשלוחה 1, שואל מה קורה עם הסיכום התקציבי של אברומוביץ'". אט אט הוא התעורר, התיישב עמוק יותר בכסא המנהלים, מוחה בשרוול חולצתו המכופתרת את הריר שהרטיב את זוויות הפה. "חוצמזה, אשתך התקשרה. היא שאלה אם תוכל להוציא את הילדים והזכירה שלאלון יש הערב משחק והבטחת להגיע". כיס החליפה החל רוטט כיוון שהתקבלה לה עוד שיחה ומחשב השולחן הציג כמה הודעות דוא"ל שמתחילות בהתיישנות מהשעה האחרונה.

"כן", הוא נאנח וזרק לה "תודה". כשהיא יצאה מדלת משרדו, ממהרת אל לוח הזמנים הצפוף. דמעה התגלגלה מעיניו, מרטיבה את טבלת המספרים הצפופה.