בנושא
בכרם
חדשות
 
רוני עקרה / נ נ י
בביכורים מאז ז´ כסליו ה´תשס"ט


יום שישי, שעת בוקר. כל הבית ערוך לכבוד שבת, נקי ומסודר, האוכל מבושל, מייחם, פלטה, אור במקרר. רק את השולחן צריך לסדר, אומרת לעצמה חנה, שניים שניים, שתי סכינים, שתי מזלגות, שתי כפות, שתי צלחות עמוקות ושתי צלחות שטוחות, שתי כוסות ושתי מפיות מושחלות בתוך הכוס, הכול שניים שניים כמו נוח בתיבה. אצל נוח נכנסו כדי שימשך זרעם בעולם, אך אצל חנה כנראה זה לא יקרה.


עשרים שנות נשואים תחגוג חנה השבת עם בעלה, למעשה רק עם בעלה. מביטה חנה על שולחן השבת שערכה עשרים שנה, וכאילו מרחפת למקום אחר לעולם של דמיונות טרום חתונה. מדמיינת עם בעלה את שולחן השבת ובעיני רוחה היא רואה - ילדים שרים ומשחקים אומרים דברי תורה, היא מגישה לשולחן סיר גדול של מרק עוף שיספיק לכולם, נא להגיש צלחות, לא לריב יש מספיק לכולם, רוצה גרוגרת...


חנה מזילה דמעה שזמן רב מחכה לצאת. היא צריכה לשבת, הראש קצת מסתובב. זה יעבור זה קרה לה הרבה בעבר. היא הולכת לסלון ומתיישבת על הספה, הרבה זמן הדחיקה אך הכל חוזר, הדמעה הראשונה הייתה רק תחילת הסכר שנשבר לאחר שבנתה אותו כל כך חזק במשך השנים. זהו, כבר לא יהיו לי ילדים, אמרה לעצמה ובזה סגרה את המגירה, היא כבר לא הרשתה לעצמה לחשוב על ילדים משל עצמה.

לאחר שהסכר נשבר והמגירה נפרצה, כל המחשבות חוזרות בזרם חזק.

לאחר נישואיה הייתה בודקת כל חודש אם היא בהריון, ילד משלה רצתה יותר מכל. לחבק, לנשק, לגעת, להניק, ללטף, להסתכל, לחייך ולשתוק. אך כל חודש התבדתה מחדש. בעלה היה מנסה לנחמה, אך לשווא, עד שפסק. היום הוא בכלל לא מדבר, הוא מגיע ושותק.

חנה לא זוכרת מתי בדיוק החל שותק, ניראה לה שלפני עשר שנים. כאשר חזר מהעבודה השולחן היה ערוך יפה לסעודת מלכים, ועוגה גדולה מונחת במרכזו ובמרכז העוגה על הקצפת כתוב בסירופ שוקולד "עשר". שני נרות דלקו ויצרו אוירה, חיוך גדול החל להתפשט על פניו ההמומות, הוא בכלל שכח שזה היום. חנה ישבה על הכיסא כאילו מחכה לו מהבוקר, הוא התיישב מולה, הסתכל בפניה וחייך. הם התחילו לדבר על הא ועל דא, היא לא זוכרת בדיוק מי העלה את נושא הילדים על השולחן, אך הוא עלה. הוא עצר, לא דיבר יותר, הביט בחנה, חייך חיוך עצוב, כיסה את פניו בידיו, קם ויצא מהבית. כמה שעות נעלם, חנה לא ידעה לאן, עד היום היא לא יודעת. הוא נעלם והיא בכתה, השאירה את השולחן כמו שהוא והלכה לחדר, נשכבה על המיטה, הכניסה ראשה מתחת לכר, והדמעות זרמו זרמו ללא עצור, לא הייתה סיבה לעצור אותן, הן כל-כך אמיתיות. היא לא זוכרת על מה חשבה, רק נזכרה שבעלה העיר אותה בפרוס ידו עליה ולחש לאוזנה- אני כל-כך אוהב אותך רק אותך.

למחרת כאשר קמו, איש לא דיבר על אשר היה אתמול. הוא הפסיק לדבר על ילדים. וכאשר היא חושבת על המקרה הזה, נראה לה שמאז היא החלה לבנות את סכר הדמעות, שום דמעה לא יצאה יותר, אך הדמעות נאגרו. ועכשיו הן זורמות במורד הלחי ומרטיבות את פניה ומשם לבגדים, הן נעצרות ונספגות בבגד ויוצרות כתם כהה כנגד ליבה, היא לא רואה סיבה למחות אותן.

היא נזכרת איך לאחר חתונתה כאשר לבשה את כיסוי ראשה בפעם הראשונה מול המראה, היא שלחה מבט לעבר בטנה, חייכה וחיכתה, בקרוב אמרה לעצמה. ומאז עד היום אפילו בלי משים נותנת מבטה לבטנה הריקה. פניה של חנה היו כחושות וכך גם בטנה, בהתחלה זה היה סימן ליופי אך לאחר זמן זה הפך אצלה סימן לעלבון. חנה ממשיכה להרהר ומניחה את ידיה על בטנה החלולה, כמעט ושומעת את הקול החלול שמשמיעה, כאילו הייתה עץ סרק.

לא רק היא הייתה מסתכלת על בטנה, כולם היו רוצים להיות הראשונים שיודעים. בתחילה המבטים היו קורצים, חביבים, שובבים, אך עם הזמן הפך המבט למלא דאגה, מלא רחמים, כאשר המשיך הזמן לעבור נוסף למבט גם ייאוש.

"קוואטר" זה היה שמהּ ושם בעלה בכל הבריתות. מנהג הוא לתת את תפקיד הקוואטר לזוג שאין לו ילדים, אומרים שזאת סגולה. "סגולה למה?" הייתה שואלת את עצמה כל פעם מחדש, וכאשר לקחה את התינוק מאמו הייתה מביטה בו, וכל האנשים במבט מלא הרחמים היו מביטים בה, והיא מרגישה את המבטים ננעצים בה כחיצים קטנים. כבר חשבה לא ללכת יותר לבריתות ואף העלתה לפני בעלה את הרעיון, אך אז קרה דבר בלתי צפוי, הפסיקו לכבדה. היא כבר הבינה, זהו, חושבים שלא יהיה לי ילדים, הם התייאשו, עכשיו היא ראתה זאת גם על מבטם.

חנה לא התייאשה מהר כמותם. היא רצה מבדיקה לבדיקה, מזריקה לזריקה, מבחנה כזאת ומבחנה אחרת. "אולי הגלולה הזאת תעזור לך" אמר רופא אחד מנסה לשכנע, ופיו לוחש תפילה שיתרחש פה נס, "ואולי הגלולה הזאת, היא חדשה בשוק, אומרים שהיא עושה פלאים, פטנט רשום, רק תחתמי פה ופה, אולי זה יעשה לך תופעות לוואי, לרוב האנשים זה לא עושה, לכן תחתמי גם פה" היא לא הסתכלה, חתמה על הכל, העיקר לנסות דבר חדש. ושוב כגודל הצפייה כך גודל האכזבה.

"דרושים אנשים לניסוי רפואי את עונה לקריטריונים" אמר לה איזה סטודנט מעבר לקו, "תראי זה פיתוח חדש שעכשיו עובדים עליו, קיבלנו אישור ממשרד הבריאות לניסוי על בני אדם... תראי עד עכשיו זה הצליח בבעלי חיים כמעט בתשעים אחוז... תראי תוכלי ליהנות מהפיתוח עוד לפני שזה יצא לשוק... תראי יכול להיות שתוך שנה כבר יהיה לך תינוק משלך..." הוא המשיך לדבר אבל חנה כבר לא שמעה כלום. תינוק, תינוק משלה. בקושי הצליחה לשמוע לאן צריך להגיע... אך גם החלום הזה התגלה כפרק נוסף בסיוט המתמשך.

שלשום חזרה חנה מהברית של נכד אחותה. אחותה כבר סבתא לשישה נכדים, לאמה יש חמישה ילדים, עשרים וחמישה נכדים ושלושה עשר נינים, ולחנה אין כלום. גפן עקרה היא קוראת לעצמה כאשר איש לא שומע. כולם גפנים מלאות שריגים מפוצלים ושתילים מסביב והיא גפן שוממה. כיום כבר אין היא מתביישת בזה, היא השלימה עם המצב. אמה גם הבינה את זה, היא לא מצפה שיצמח ממנה אשכול חדש.


מעון לילדים יש לה בביתה. היא לא זקוקה לכסף, היא זקוקה לילדים- שירצו, יצחקו בקולי קולות בחדרי ביתה. היא רואה חטא לקחת כסף על שמירת ילדים. אבל רק כדי שההורים לא ירגישו אי נעימות היא לוקחת, וגם זה סכומים זעומים. כל הכסף מהמעון הולך לטיפוחו או לצדקה למשפחות ברוכות ילדים, מלבד פעם אחת שהיא לקחה כסף לטיפול פוריות נורא יקר שלא עזר, ומאז היא הבטיחה לעצמה לא לקחת.

חנה יכלה להמשיך לשבת על הספה ולבהות בבטנה הריקה עוד שעות, אלמלא נכנס בעלה וקרא בשמה. חנה סוגרת במהירות את הסכר שנפרץ, רק עיניה מעידות על הסערה הגדולה שהתרחשה, והכתם הרטוב שעל ליבה. מעניין אם בעלי ישים לב לכך, היא מהרהרת ושנייה לאחר מכן היא חושבת שזה לא משנה.

ארגונים אחרונים לפני שבת. טלפונים להורים ולאחים, מקלחות, שעון שבת, פתיחת הבקבוקים, סמרטוט אחרון במטבח, מרק על הפלטה. בעלה מסדר שני נרות בקצה השולחן והיא עוצרת הכול, עדיין רואה בחלומה הרבה נרות, האם גם הוא?

ושניהם ניצבים ליד שני נרות בבגדי שבת.

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוינו להדליק נר של שבת" ידיים מכסות את העיניים, "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתחונן אותי ואת אישי... ותיתן לי בנים לעבודתך... והאר נרנו שלא יכבה לעולם ועד והאר פניך ונושעה". "שבת שלום", ומפנה מבטה לאישהּ, "שבת שלום, חנה" הוא אומר ומחייך אליה בחיוך עדין, התרגשות קלה אוחזת בה, היא לא זוכרת מתי לאחרונה הוא הגה כך את שמה מוסיף לכל הברה אהבה, והיא חייכה למולו חצי במבוכה וחצי באהבה.

הוא יצא מהבית והיא נשארה לבדה, מחכה שיחזור מהתפילה עטור בשני מלאכי השרת, בתחילה עוד הייתה יוצאת לקראתו, אך בשלב בו התחילו להגיע חברותיה עם ילדיהם היא הפסיקה, הפעם זה היה שונה, אולי החיוך וברכת ה"שבת שלום" גרמו לה חשק לצאת ולהצטרף לפמליית המלאכים המלווים את בעלה. היא לבשה שרשרשת ישנה ויפה שמזמן לא לבשה, התאימה עגילים ויצאה לקראתו.

התפילה נגמרה, הרחבה התמלאה מתפללים ומתפללות, נשים וילדיהם, ברכות "שבת שלום" וחיוכים, והיא עומדת בצד מביטה, מחכה ומחייכת. אמהות עמוסות ילדים רעשנים עוברים לידה ומברכים אותה ב"שבת שלום" והיא מחזירה ברכה. הרגשה מוזרה היא מרגישה, כבר לא מחפשת את הילד שלה, עיניה נישאות מחפשות רק את בעלה. וכשהוא בא, היא לא רואה כלום מלבדו ושני מלאכיו המלווים אותו. לו לקח רגע לשים לב שזו היא, וברגע שראה אותה הוא לא ראה דבר מלבדה. היא נראתה לו יפה, כאלו השילה מעליה שנים רבות.

הם הגיעו לבית כמו זוג צעיר ונרגש, מלווים בשני מלאכים. פותח המלאך הטוב ואומר "יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך" ועונה המלאך השני ברצון "אמן" בכל כוחו. המלאכים יוצאים לשלום, והזוג החדש- ישן, נשאר לשבת סביב שולחן השבת. הוא מספר לה דברים שמזמן רצה לספר לה, להיכן הלך בלילה ההוא, כמה בכה, חשב על הילדים שלא יהיו לו ושמדין תורה הוא מצווה לגרשה ובכה ובכה. ואז החליט שהוא לוקח אותה שוב לו לאישה כי אין לו כלום מלבדה, ובלילה כששב מאוחר לחש לה שהוא כל כך אוהב אותה רק אותה, גם אם לא יהיו ילדים, ויחד עם הלחישה הזאת נבנתה חומה שהפרידה בניהם לעשר שנים, הוא לא יכל לספר לה דבר. לא שלא רצה, הוא לא יכל. הוא ניסה וניסה אך לשווא, החומה הייתה חזקה מדי. עד שהיום הוא החליט לשבור את החומה.

הוא קם ממקומו. עיניה היו אדומות, רטובות, שמחות וחיוך ענוג על פניה. כמה זמן שמה לב רק לילדים שאין ולא שמה לב לבעל שיש. היא נזכרת בחדר-ייחוד לאחר החופה, שראתה רק אותו וכל העולם היה מיוחד רק להם, וכך היא המשיכה במחשבותיה. בינתיים שב בעלה לשולחן ובידו עוגת קצפת גדולה ובמרכזה כתוב בסירופ שוקולד "עשרים". "מזל טוב" הוא אמר לה, והיא כאילו שבה מחלום ישן לחלום חדש, מחייכת אליו וצוחקת ושותקת וצוחקת. דלק מחדש האור בעיניה.

ובתזמון שהכין בעלה מראש האור כבה, ורק נרות השבת מאירים את החדר מפני שלום בית. נעמד בעלה ושר לה אשת חיל מי ימצא.



זוגיות סיפור קצר עקרה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לנ נ י
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ז´ כסליו ה´תשס"ט  
אני באמת לא יודע מה לכתוב. אני נתון בסערת רגשות רצינית. איך הכנסת אותנו לתוך הסיפור, לתוך האכזבות בעדינות. לתוך החתונה מחודשת שלהם, לתוך האהבה הבלתי נגמרת.
אתה מצוין, אתה נפלא.
מההתחלה ידעתי שהיא תשאר עקרה.

עוזיה.
ז´ כסליו ה´תשס"ט  
ריגשת אותי מאוד...

הסוף כואב, מריר-מתוק.
מזכיר מעט את הספר 'אבידות' (של מיכאל שינפלד), במיוחד בשמות שבחרת להעניק לדמויות.

הכותרת טובה, אירונית מאוד.

תודה.
ח´ כסליו ה´תשס"ט  
אין הרבה זמן לפרט, אבל יש משהו עט לאברור, מין נקודה שמשנה את נפש הגיבורים ולא ברור מתי היא מתרחשת. אבל כך וגם כך, נהנתי ממנו מאד. מהסיום שלו במיוחד.
ט´ כסליו ה´תשס"ט  
איי. בילתי אפשרי, הרגש והכאב, העוצמה.
והסוף-מתוק אבל מריר.
אהבתי את התיוג כזוגיות ולא כהורות, זו הבנה הרבה יותר עמוקה של הסיפור. [של כל סיפור הורות]
עֹז
י"א כסליו ה´תשס"ט  
על התגובות.
אוסנתי אני אשמח שתרחיבי את על הנקודה הלא ברורה (בסיפור, בשונה משירה, יותר קל לי לשנות דברים)
עז...- אהבתי את הערה האחרונה שלך על זוגיות וזה גם חלק מהתליך שעברתי בכתיבת הסיפור,
ומשהו קטן על "מאחורי הסיפור" ואולי משהו שאני יוסיף לסיפור בהמשך, ההשראה לסיפור בא לאחר אירוח אצל משפחה שאין להם ילדים ולאשתי כירסה בין שניה, מצד אחד לא הרגשתי נעים, מצד שני ראיתי את הזוגיות המופלאה שבינהם,
מכיון שאין אני עושה ניסים לא יכלתי לספר את אשר לא ראו עיני, אך לאחר מספר חודשים נולד לזוג הניפלא הזה בן.
ה´ אדר ה´תשס"ט  
לרגע,
כמעט ושחכתי שמכיר אני אותך
נכנסת לדמות חזק
והכנסת אותנו היטב לתוך התמונה
הרגשתי, הזדהתי.
נותן לאחרים את ההרגשה
ואולי גם פתח
לתקווה חדשה.
ה´ אדר ה´תשס"ט  
תודה רבה.
כל מה שתכתוב אני יודע שזה במלוא הכנות.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד