הַגֶּשֶׁם.
אֵיזוֹ בְּשׂוֹרָה הוּא פּוֹתֶחַ בִּי--
אֵינֶנֶי יוֹדַעַת
כָּמַה אוֹר הוּא מֵבִיא וְחֹשֶׁךְ מֶגָרֶשׁ
אֲנִי שׁוֹקַעַת
בְמִילִים שְׁהִטְבָּעַתִי בְּטֶרֶם עֵת
בָּרֵאשִׁית שְׁאָרַגְתִי בְּחוּטֵי אֵשׁ
בָּרֶחֶם.
פָּעַם
הַיוּ לִי מִילִים אֲרוּכוֹת כַּגָלוּת, מְתוּקוֹת כְּכִינוֹר
דַקוֹת כַּנִיגוּן הַזֶּה שְׁעוֹטְפֵנִי,
הֶן לֹא וִיתְרוּ לִי מֶלִזְעוֹק
לֹא פָּסְחוּ עַל הַסָּעַר הַאַיוֹם אֲשֶׁר נֵעוֹר
גָּרַם לִי אַךְ לַחְשׁוֹק
בְּטַעַם
הַחַיִּים וְאֹצְרוֹתֶיהֵם.
|
|
רק חברים בכיפה יכולים לכתוב תגובה
|
|
| |
| |
א´ חשון ה´תשס"ט  | |
|
 |
א´ חשון ה´תשס"ט | |
השיר מצייר, בין המילים, את תמונת הכותבת בעת כתיבת השיר:
כותבת בדף נייר, על שולחן קטן מתחת לחלון אי שם בהרי יהודה הרחבים, מביטה החוצה עם עפרון/עט בפה. הגשם ניטח בעזות על הכביש בחוץ והחושך גובר. אולי קצת ברקים ורעמים. ברקע נשמע ניגון כינורי, אולי משהו קלטי, אולי משהו יהודי, אולי משהו מהמזרח. לצד דף הניירפתוחה מחברת שירים ישנה יחסית, בה התבוננה הכותבת מיד לפני שניגשה להטיף דיו על הנייר (זה קורה לי הרבה - חשק לכתוב מתוך התבוננות בשיריי שלי).
וגם אם לא היה זה כך באמת, כך הרגשתי מהשיר, וזה נפלא.
הפלא העצום שבגשם, רגישי הבריאה חווים אותו במלוא העוצמה (אלה האורגים חוטי אש). עורר (פה, לפחות) את הניגוד בין השירים הרכים של עין הסערה, אי שם בעברינו, כאשר רצינו להיות מושלכים כבר אל האינסוף, לעומת שירי הנחת של המציאות שאחרי העליה בסערה.
אני מלא בתחושה שהשקעת בשיר. תודה!
ו...מזל טוב! |
|
א´ חשון ה´תשס"ט | |
נהנתי לקוראו, במיוחד מהדימויים המיוחדים.
יישר כוח!
ברכות והצלחות! |
|
rss
שלח לחבר
הדפס יצירה
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי